“אפשר היה לקרוא לספר "תמונות מתחום המושב" או משהו כזה. הספר מתאר את חיי היהודים במאה ה-19 באוקראינה (?). יש בספר עשרות גיבורים והמון המון סיפורים קטנטנים שמתארים בעיקר כמה אומללים היו היהודים. זאת בעצם טלנובלה שכתובה בסגנון מליצי: ההיא בגדה בהוא, זה התחתן עם ההיא שלא אהב ואז היא מתה וכו', והכול כתוב בשפה ארכאית ומתובל באין-ספור אימרות מהמקורות.
הספר מעניין משתי בחינות: תיאור חיי היהודים ותמונת העברית בתקופת ההשכלה. מעניין מאוד לראות כמה השתנתה העברית במאה שנה.
הקריאה בספר מייגעת מאוד, ואין בו עלילה. אני מתקשה להבין איך הספר המשעמם הזה קיבל ציון גבוה באתר, ולמה ברדיצ'בסקי היה פופולארי כ"כ בתקופה שלפני הקמת המדינה. אולי זה כמו הספרים של מרקס - כולם החזיקו בספרייה ו(כמעט) אף אחד לא קרא?”

“לא קרה לי שלאחר קריאתו של ספר הייתי כל כך חד משמעי ואמרתי: "זהו הספר הטוב ביותר שקראתי". לא רק בשל הנועזות התכנית והצורנית של "מרים", אלא בשל היכולת של מי"ב לומר דבר מה מרתק, חשוב ומשמעותי בסגנון מבריק ומעודן, על היצירה, כל יצירה, אמנותית ולא אמנותית, ובו בזמן לחשוף את "בעיותיה" של היהדות האירופאית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברדיצבסקי כישף אותי באמצעות המספר העלום. בדרכו הפרגמנטרית, אשר מחדירה אלמנטיים תלמודיים אל הרומאן, ובמובן מסוים הופכים אותו לרומן שניתן לשייכו לרשימת הרומנים הפוסטמורניים, חושף זרמים תת קרקעיים בשתי קהילות יהודיות במזרח אירופה. בעוד הצורה לובשת בגד מן העתיד (פוסט-מודרני), התוכן לובש צורת הווה אינטלקטואלית ניטשיאנית, אקסיסטנציאליסטית, דוסטוייבסקית. אלמנטים ההופכים את היצירה הזאת לחגיגה אינטלקטואלית חיצונית ופרטית, עולמית ויהודית, קהילתית ונפשית.

המינגוויי אמר פעם כי "סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר", ומי"ב כתב את מרים בתחושה, אם לא בידיעה מוחלטת, שהוא ימות לאחר מכן. את שני הפרקים האחרונים הכתיב לבנו בשל חולשת גופו הגווע. נדמה כי במקרה זה צדק המינגוויי. הצורך לומר הכל, בפעם האחרונה, במפי אחד מגדולי האינטלקטואלים היהודים, הוליד את "מרים".

לאחר קריאת הספר, בער בי לכתוב למרים. משתף אתכם בתוצאה:

סונטה למרים
נִשְׁמֶטֶת מִן הַגֶּשֶׁר הַצַּר מְאוֹד
מוֹרֶה פְּגוּם הַנֶּפֶשׁ הוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ
קִימָה מִבּוֹר עָפָר וָאֵפֶר וְהוֹד
רוֹפֵא שָׁב וּמוֹשִׁיעַ קָם בְּבוֹאֵךְ

וּמַלְבּוּשׁ הַתְּפִלָּה כְּחָג בִּכְבָלִים
וּמָלוֹן עָלוּם כְּחֹק לְתִקְוָתֵךְ
וּמִכְתָּב מֵאָהוּב פּוֹעֵר יִסּוּרִים
סִיּוּר רוּחַ וְחוֹל נוֹתֵן הֱיוֹתֵךְ

עַזָּה כַּמָּוֶת תְּקוּמַת הָאָדָם
הִיא זוֹ הָעוֹלָה עַתָּה מִן הַבִּקְעָה
הִיא זוֹ הַדּוֹלָה עַתָּה רִיק כָּעוֹלָם

וּשְׁתִיקָתָהּ קוֹל חֲצוֹצְרַת הַתְּרוּעָה
יוֹצֵא מִן הַמַּחֲנֶה אֶל הַמִּדְבָּר
סוֹבֵב הוּא סוֹבֵב בְּבִטְנָהּ הָעֻבָּר”

“איך הייתם מתייחסים לספר שמעורר בכם ציפייה לסיפור שבו דמות אחת מרכזית תהווה ציר לסיפור כולו, בין אם הוא רומן חניכה, רומן משפחתי או אפילו היסטורי, שדרכה אפשר להבין משהו על התקופה על הלכי הרוח ועל הלבטים של היהודים בתקופת הספרות העברית המתחדשת. בעוד שבפועל אתם מגלים, תוך כדי קריאה, שהיצירה מתפרטת לקטעים קטעים שהרצף העליתי שלהם רופף וכולל עשרות דמויות שונות ומשונות, שהדמות המרכזית כמעט שאינה קיימת, ושקשה לאתר בסיפור שלד עלילתי, או אפילו הגותי, דבר הגורם לכך שמציאת הבריח התיכון המאגד את היצירה ליחידה ספרותית אחת, נעשה סבוך ומפותל. מתברר שלא רק אני נבוכותי בכך, גם חוקרים דגולים שעסקו ביצירתו של ברדיצ'בסקי ראו בכך טעם לפגם, אם כי יש לציין שאחרים ראו ביצירה זו את פסגת יצירתו הספרותית וההגותית (כפי שמתברר בנספח שבסוף הספר, אם כי לטעמי התובנות הרגישו קצת מאולצות).

הסיפור מתחיל טוב כאשר הוא מגולל את שורשיה המשפחתיים של מרים, גיבורת הסיפור, אך מהר מאוד גולש לסיפורים קצרים ואפיזודות צדדיות לכאורה, הכתובות להפליא כשלעצמן, על שתי העיירות היהודיות בהם שהתה מרים (אגב את העיירה השנייה מזהים החוקרים עם... אומן :).
אותי עניין הסיפור בעיקר משום שלאחרונה קראתי על ברדיצ'בסקי והקשר שלו לניטשה (בספר 'ניטשה העברי'), כך שציפיתי למצוא הדים להגות הקיומית (האקזיסטנציאליסטית ) שלו. אך, כאמור, החיבור הרופף של העלילה, הדמויות המרובות ואי-פירוט קיצוני על הדמות הראשית, גרם לכך שעיקר ההנאה שלי בקריאה באה מעצם קריאת הסיפורים הקטנים הנקודתיים על העיירות היהודיות במפנה המאות י"ט-כ, ועל האווירה הנושבת מהם, ולא מתובנה כללית מקיפה של היצירה. כך שכאשר אני מחזיר את הספר לספריה לא נותר לי אלא להצר על כך.”

“רומן זה הוא האחרון שכתב ברדיצ'בסקי, למעשה את שני הפרקים האחרונים הכתיב לבנו כשהוא שוכב במיטתו לאחר שעבר התקף לב קשה. הוא נפטר שבועיים לאחר השלמת הרומן.
זהו מקבץ גדול של סיפורים שלרובם אין קשר האחד לשני, 2-3 עמודים בממוצע לסיפור ומיד אחריו מגיע אחד אחר שלרוב לא קשור לקודמו.
רוב הביקורות שנתקבלו התאכזבו מצורת כתיבה זו, לדעתי זו בדיוק מעלתה.
ברדיצ'בסקי חי ומת בגלות. הוא ניסה להעביר לנו את הווי החיים בשטאטל (העיירה) היהודית בתחום המושב ברוסיה. עולם שבתקופת כתיבת הרומן (1920-1921) היה עולם ההולך ונעלם. לברדיצ'בסקי היה חשוב שנזכור את הווי החיים של היהודים בתקופה זו.

כל הסיפורים מתרחשים בשתי עיירות שבתחום המושב. מרים שעל שמה נקראה הספר היא דמות שבאה והולכת במספר פרקים בספר, אך ללא ספק איננה תופסת מקום מרכזי בעלילה. המחבר גם לא התכוון שהיא תתפוס את לב הקורא כוונתו הייתה שהקורא יתמקד, ילמד ויזכור את הווי החיים היהודי בגולה במאה ה-19, ובזאת המחבר עשה עבודה נהדרת.

הכתיבה..הו הכתיבה כל כך שונה מכל דבר אחר, חכמה, מורכבת, מסתורית, מענגת, לא חד משמעית. עם כתיבה כזו מי צריך עלילה. יש בטקסט עשרות משפטי מחץ מופלאים ומרתקים.

לדוגמא ע"מ 23: "יש ערים גדולות רבות, כרכי-הים ומדינות שונות.יש גיבורים ואמיצי-כח, בני אדם בני מזל ואנשים באים במצור. זה הולך לבטח בדרכו, וזה נכשל גם נכשל. אדם זה נחשב בקהילתו לירא-אלוהים- והוא גזלן פשוט. אין מתום בחברה. עולים ויורדים בתבל; ונלחמים הצבועים עם בני אנוש הטובים. בן-אדם צעיר מופיע פתאום ומדבר רכות באוזני עלמה ומושך אותה בחבלי-אהבה. ואחר-זה אומר הוא למוכרה לבושת. - היא תבכה ותמר על גורלה, והוא מטיל אימה עליה. העלמה בורחת ממנו בסתר ותבקש לה חסות אצל מודע אחד; וגם זה- חורש עליה רעה. היא עומדת על עברי פי-פחת, אין מפלט ואין מבוא, ופתאום יבוא הפודה והמציל.. גיבורה אחרת חייתה עם אוהבה בעוני ובמצוק; גירשוה הוריה, על כי נתנה ידה לבחיר נפשה ולא לבחיר נפשם הם. הנאהבים והנעימים אמרו להשליך את עצמם לנהר, כי אפסה מהם כל תקווה; ולפתע פתאום נפלה לו, לאוהב, ירושה גדולה מדוד עשיר אשר גר בארץ רחוקה, ויעל שבע מעלות בעושר ובהון ביום אחד; בנה לו טירה כמו רמים ויחי עם חמדת לבבו כרוזן וכקצין. אמרו בעצמכם אם מבינים בעיר לדינה ממערכת החיים."

לקורא המודרני לא יהיה קל להתמודד בהבנת חלק מהמילים והרעיונות ולכן יש כמה מאות פירושים קצרים לאורך כל הרומן, והם בהחלט עוזרים רבות להבנת הטקסט.

קריאה מענגת ומומלצת מאוד.”