פעם הייתי מסיימת נובלה כזו בלי להרים את הטוכעס מהכסא. מאז שהתחלתי להשתמש בטלפון חכם (דברי ימי הקורונה), המוח שלי הוסב למוסח מורשה. בעיקר עם ספרים מהזן הזה.

ז'אן־באיסט קלמנס הוא עורך דין פריזאי, חפרן־על המלהג על החיים בפני זר אומלל באמסטרדם במשך מאה וארבעה עמודי נצח, שהם בהמרה, כמה ימים. עצוב לי להודות, מאחר ובקאמי עסקינן, שרק פעם או פעמיים יצא לי להרהר באיזה בור עמוק שחפר, ומצאתי בו איזה עניין.

״מהו שופט־מתוודה? אה! עוררתי את סקרנותך עם הסיפור הזה. תאמין לי, לא היתה לי שום כוונה רעה בכך, ואני יכול להסביר את עצמי ביתר בהירות. במובן מסוים, זה אפילו אחד מהתפקידים שלי. אבל קודם־כל אני צריך להציג בפניך כמה עובדות, שיקלו עליך להבין את הסיפור שלי.״

לא אל הזר בלבד פנה בגוף שני, אלא גם אליי, כאילו מצא בי נפש תאומה. ואני, במוחי הניזוק מקרינה סלולרית ונוטיפיקציות לרוב, מתקשה להקשיב לו. מצד אחד, קוראת בשקיקה את מילותיו של הפילוסוף האהוב שלי, ומצד שני, מרגישה שנכפתה עליי שיחה בצומת מרומזר מאיזה הומלס שעושה מגבית למנה הבאה. ואולי העובדה שאני זו שקנתה את הספר ב״תולעת ספרים״ וכבר שם פתחה אותו, מראה שבעצם אני זו שכפתה את עצמה עליו, ולא להיפך.

לאחר בערך שליש מהספר הדק, לגמתי מהקפה שהוגש לי, ובראשי עולות מחשבות על אחריות, אשמה וגאולה. על האנושות כולה, שמראשית הדורות נדרשת לשלם מחיר מופקע על כל פגם קטנטן: האדם הראשון גורש מגן העדן בגלל תפוח. משה רבנו לא נכנס לארץ בשל פדיחה בהבנת הנשמע. ישו הקריב את עצמו כדי לכפר על חטאי האנושות. אבותינו רצו שנתבונן בשפלות חיינו דרך המעשה הנשגב שנעשה על ידי דמויות נשגבות.
היום זה כבר לא עובד, כי אדם רגיל – והיום כולנו רגילים להחריד – אינו רואה את עצמו במשה או בישו. עכשיו דרוש לנו אנטי־גיבור. אחד שיהיה קרוב דיו לאדם, עד שיוכל ללחוש לו מבעד למראה: ראה! זה אתה, מגוחך שכמוך.
ז'אן־בטיסט קלמנס הוא האנטי גיבור הזה. ולפיכך, פנה אליי ישירות. לפחות, נדמה לי שזה הרעיון.

כאשר ז'אן־בפטיסט סיים את וידויו, נפל לי הטלכארד שהשופט־המתוודה אינו אלא אני. שעתידה להפוך מאלמונית־פלונית א׳ אל אלמונית־פלונית ב׳, הגרסא החדשה, המתוודה, החופרת בצומת מרומזר. שעתידה להישיר מבט אל תוך התהום, ולצעוק ״ווייייייי!״ כל הדרך למטה.
אמנם, תמיד אוכל לתת למישהו אחר ליפול במקומי, איזה פרסונל ג׳יזס, אבל אז יהיה עליי לעבוד אותו. זו מהותו של המשיח המודרני – ליפול במקומך, כדי שתוכל להמשיך לחטוא.
הנובלה הזו היא נפילה אחת מתמשכת. לא סיפור על התרוממות, אלא על נחיתה שאין ממנה חנינה. אתה הוא גיבור הסיפור – או אנטי־גיבור הסיפור – זה שעומד לעבור את הטרנספורמציה הפנימית.

התחלתי את הנובלה בקריאה איטית וזהירה, כראוי ליצירתו של קאמי. אך עד מהרה נתחוור לי שזהו, בעת ובעונה אחת, מופת של צלילה מתומצתת אל תהומות הקיום, ומונולוג מתיש של נודניק מר נפש וחסר מודעות עצמית.
עוד הבנתי שההתעניינות באקזיסטנציאליזם אינה אלא שלב בחיים. כמו לגור עם שותפים. או להעריץ את U2.

נפילת הרץ

בחורף 77 התמלאתי עצב גדול, אהבתי הראשונה והמשמעותית באה לקיצה בצורה מכאיבה. השמאל איבד את השלטון במהפך, ואני שלמדתי בבית ברל, חשבתי שהשמיים נפלו. חלומי להיות רץ מקצועי החל מקרטע, סבלתי מפגיעות חוזרות ונשנות שבשרו על נפילתי הקרובה.

הנפילה שלי באותה שנה, מופיע בחלומותי, בהם אני רץ על קצה מצוק תלול, בהתרסה לכוחות הטבע ולפחדים האנושיים. הריצה גורמת לי עונג ומעניקה לי עצמה ממכרת, ולפתע באופן לא צפוי, נפערת תהום מתחתי, ואני נופל לתוכה, נבלע חסר אונים לעולם אפל ההולך ומחשיך.

כעת לאחר שנים רבות מנפילתי, התחלתי לקרוא את הנפילה של קאמי, ולפתע הוצפתי בזיכרון רחוק, במראה ובקלות הצגת הנפילה של ניקו ניתאי, שראיתי במזנון בית ברל ב- 77. ללא תפאורה, כשהסטודנטים ישבו סביב שולחנות, ניתאי נע בניהם כשחקן יחיד, בבר מלחים מפוקפק באמסטרדם, בו הוא פנה לזר, ומבקש לספר לו את סיפור נפילת, ז'אן בטיסט קלמנס, ממרומי מעמדו, כעורך דין ואיש חברה, לשפל המדרגה. לעתים הוא ישב ליד שולחן, ופתח בשיחה עם סטודנט או סטודנטית, בהצגה בה טושטש הגבול בין ניתאי לצופים שהיו לזירה אחת. ניתאי שיחק משחק מהפנט הזכור לי כאירוע מרגש ומטלטל.

האם הייה זה מקרה שבאותה שנה גרועה בחיי חוויתי את הצגת הנפילה, המבוססת על סיפרו של אלבר קאמי, האם למיתוס של קאמי יש קשר לסמלים המופעים בחלומותיי ?

כעת אני יוצא למסע בעקבות הנפילה, ומנסה להסביר את חיי באמצעות קאמי, ולהסביר את הנפילה באמצעות חיי, יוהרה אמיתית.

החיים מתנהלים בזירות תיאטרון אפלוליות, באווירה פסימית נטולת תיקווה. זה מה שקאמי, במאי ושחקן בתיאטרון פועלים בעברו, מנסה להגיד לנו, באמצעות מסע מטלטל לטבע האנושי. קלמנס הוא שחקן תיאטרון החיים, העוטה על פניו מסכות צדקנות והעמדות פנים, בהתחלה הוא ניסה לממש את אידיאל האדם המוסרי, אך במהרה הוא מצא את עצמו מסתבך בהונאה עצמית, ובהעמדת פנים כיעוד, בכדי להפיק הנאה ואהבה עצמית. החיים הפכו לזירת תיאטרון האשליות. הנפילה היא תהליך מכאיב ובלתי נמנע של הסרת מסכות מעל פניה של החברה המודרנית הלוקה, בצביעות ואטימות.

קאמי בז לחברה האנושית ומגדיר אותה בבוטות, " תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה ". להיסטוריון אם יצטרך לתאר את האדם המודרני, יספיק משפט אחד, " הוא זִיין וקרא עיתונים ". קאמי חושף את הדו משמעות הקיימת בתרבות המערבית, בה רוחשים יצרים אפלים, עטויים במסווה של מסכות תרבות שטחיות וריקניות.

אירוע קטן, לכאורה לא משמעותי, שיבש את האיזון החברתי הרופף בו התבוסס קלמנס, וגרם לנפילתו ממרומי מעמדו החברתי לתחתית, כמשחק סולמות וחבלים ציני המתקיים בחברה. לילה אחד חצה קלמנס גשר בסן, הוא פגש באישה צעירה הרכונה מעל מעקה, ושמע את זעקתה בשעה שנחבטה במים, אך הוא לא עשה דבר בכדי למנוע את נפילתה ולסייע להצלתה. נפילתה של האישה האלמונית, היא תחילת נפילתו של קלמנס.

קאמי מאתגר אותנו בפרשנות פילוסופית לזרם האקזיסטנציאליסטי המחפש משמעות לקיום האנושי, בעולם מודרני המאופיין בבדידות וניכור. סארטר, ראה בקיום האינדיבידואלי יתרון - חירותו של האדם. קאמי מתנצח איתו, וטוען כי החיים הם חסרי תכלית, ובכל זאת אנו ממשכים בהם כאבסורד אנושי.

במרחק השנים, כשאני בוחן את מרכבי נפילתי האישית, אני מבין כי באותה שנה עסקתי בחיפוש משמעויות, חיפשתי את עצמי באמצעות הריצה, בה חקרתי את מעמקי נפשי, בקשתי להגיע לשיאים, להיות אדם על. חיפשתי משמעות באמצעות אהבה, שהייתה עבורי כמו מראה בה השתקפתי עירום ממסכות, חשיפה שהעניקה לי אושר חדש. חיפשתי תיקון עולם באמצעות אידיאולוגיה שהבטיחה עולם טוב יותר. הדברים שהאמנתי בהם באותה שנה קרסו ונפלו כמגדלי קלפים פורחים באוויר, קריסה שחשפה, פגיעות, תמימות, ועיוורון, מגבלות אנושיות שהיו ארוזות בעטיפת ערכים נעלים .

קאמי מעמיד בפנינו שאלות גדולות ונצחיות, מיהו האדם, מהי חברה, ומהי אמת ? שאלות שימשיכו להעסיק אותי עוד שנים רבות, החיפוש אחרי התשובות, הוא המשמעות האמיתית לחיים שלי, לעתים הנפילה מהווה תחנה הכרחית בהבנת העצמי, במסע אין סופי לחיפוש משמעות קיומי.

ספריו של אלבר קאמי זוכים להערכה רבה. הספר שלפנינו גרם לי רוב הזמן להבין הערכה זו, עד שבעשרים העמודים האחרונים חלה התפזרות טוטאלית, כך שסוף המונולוג לא היה לעניין.
ז'אן בטיסט קלמנס הוא עו"ד במקצועו. רוב הזמן עבד בפריז, הצליח בעבודתו וכאיש של מילים, הצליח גם בקרב נשים. אלא שעתה אינו נמצא בפריז וכעיר אלטרנטיבית לעיסוקו בחר באמסטרדם. במונולוג של כמאה עמודים, הוא מסביר ל"בן ארצי היקר" את שהתרחש עמו בעבר ואת שמתרחש עמו עתה. כך נפרס לפנינו במשך חמישה ימים סיפורו בבר מקסיקו סיטי, "משרדו" החדש של קלמנס.
קלמנס אהב את עצמו בעבר מאוד. עבודתו היתה הצלחה, מראהו אהוב על כל רואיו, בריאותו שופעת, כסף לא חסר. הוא אהב לחשוב על עצמו כאדם נדיב ואדיב, מיהר להעביר את העיוור את הכביש ובכלל לסייע ככל הניתן למין האנושי.
עד לנפילה.
הנפילה היתה עניין של מה בכך, אפילו שני עניינים, כשהשני חמור יותר. פתאום כל דבר מציק ומטריד, דברים לא ברורים מאליהם, אולי היה אפשר לנהוג אחרת. אבל עשרים העמודים האחרונים סיכמו סיפור מעניין ולא לטובה. עשרים עמודים אלה מצריכים מצד הקורא ידע בפילוסופיה ותיאולוגיה, שמי שאינו מצוי בהם מתייגע עד מאוד ולא מבין מהיכן זה בא ומה זה משרת.
עוד נפילה?

''אדם חושב את עצמו בן-אלמוות, וכעבור כמה שבועות כבר אינו יודע אם יצליח לשרוד עד מחר'' (עמ' 74)

לא היה אפשרי להתחבר להכל, הספר הזה מחזק בי את האמונה שאין לחיים האלו משמעות ואין הרבה תקווה בטוב לב האדם, וכל מי שיטען שכל אדם יכול להיות מלאך, אני אצעק עליו ואגיד לו: הלאה שקרן! הלאה!.

מה הן מחשבות ואיך אני אתאר אותן? מחשבות הן כמו אדם שמביט במראה, רואה בה את עצמו. מה הם החיים וכיצד אני אתאר אותם? החיים הם גן שיכול להיות יפה, והכל בו מוכן והעצים נטויים, אך יש בו מבקרים ולהם קוראים בני האדם, וחלק מהם הרי הם כמו כינורות שחורים אשר מפיקים מוזיקה עצובה שהורסת את השקט והאוויר הצח שיש לגן להציע. מרגע שהאדם נולד מצוי הוא בנפילה.

לא קל לקרוא את הספר הזה אפילו שהוא קצר, ונראה כאילו קאמי קצת שפך את הלב בפני הקוראים, קצת מן המסופר מזכיר את קאמי עצמו, כמו עניין העוינות לדת ויחסים מעורבים של אהבה ועוד דברים לנשים ובני אדם אחרים שפגש. הכל מתחיל באיזו מסבאה באמסטרדם, הולנד, ומכאן...
ומכאן אין בספר הרבה עלילה והוא לא נועד להיות כזה, הספר הוא חשבון נפש, והוא מעלה הרבה חומר למחשבה על הטבע האנושי, קוצר החיים ומה שאנשים רואים כאמת המוחלטת. מתאים לקריאה לאנשים שמצויים בדיכאון וחושבים קצת על האפסיות שיש בחיים, לי הוא התאים.

ולסיכום:

כמה ציטוטים שאהבתי:

''הדבר היחיד שאני מעריך בחיים הוא הבידור''

''צריך שיקרה משהו, זה ההסבר לרוב ההתקשרויות האנושיות. צריך שיקרה משהו, אפילו השפלה בלי אהבה, אפילו מלחמה, או מוות, אז יחי הלוויות!''

''האסיר תקוע בתוך התא ואינו יכול להתגנב, אבל מרשים לו, נכון, לעצום את העיניים''

''הוא זעק את ייסוריו ולכן אני אוהב אותו, את ידידי שמת מבלי לדעת...הוא הותיר אותנו לבדנו כדי להמשיך, יהיה אשר יהיה''.

אבסורד, הכל אבסורד. בהחלט אקרא עוד ספרים של קאמי.

קאמי, התאכזבתי.

אז התחלתי לקרוא, הפרק הראשון התחיל טוב, השני היה אפילו קצת, בדגש על קצת, מעניין, אבל מהר מאוד איבדתי עניין ולא יכלתי להמשיך, רק המחשבה על זה הכבידה עליי, הגיע הזמן לסיים, אין סיבה למשוך - זה לא עובד, באלי למות, כמו מרסו (הזר), ולשחרר את עצמי מעול זה, אבל רגע, קאמי אמר לא! לא מוותרים, ממשיכים לחיות, ממשיכים הלאה, אז המשכתי, עד עמוד 70.

גם כאן, בדומה לספרו "הזר", קאמי מתאר את ההתמודדות שלנו בני האדם עם האבסורד שבחיים ללא תכלית וללא משמעות, בדידות וניכור בעולם המודרני.כאן העלילה פשוט לא מעניינת והיא נמשכת ונגררת ונמתחת כמו מסטיק שנגמר לו הטעם, ירקתי אותו החוצה (את המסטיק) ועוד לפני שהספיק לנחות בעטתי אותו מעבר לגשר פון דז אר. די! הרגת אותי, עם כל הכבוד, ממש לא מעניין אותי להמשיך ולקרוא על החיים של זאן בטיסט שעדיין לא ברור לי אם הוא עורך דין או שופט או בכלל שחקן ובתכלס זה לא משנה, הבנתי, היית אדם מצליח שהכל בא לו בקלות, הצלחת להסתגל אל החיים ובמקום שהמון אנשים כשלו אתה פרחת, אתה נראה טוב, לא חסר לך כסף, עבודה שאתה אוהב ובנוסף גם טוב בה, אוהב אדם או אולי אוהב להרגיש טוב עם עצמו, אוהב את החיים. ואז בשלב מסוים הגיעה הנפילה (ואלו החיים לא? אין מנוס וכולנו נופלים מתישהו) בדיוק כמו הספר הזה..

לא ברור לי איך יש הבדל כה עצום בין הנפילה לבין הזר, בין זאן בטיסט לבין מרסו, כי למרסו, כאדם, הצלחתי להתחבר, גם אני מאז שאני זוכר את עצמי מרגיש זר, הרבה דברים שאמורים לגעת בי פשוט לא, לא הרבה מרגש אותי, ניכור, אפתיות, אדישות, תקראו לזה איך שתרצו אבל זה קיים בי כמו במרסו ומעבר לפן האישי ולחיבור והאמפתיה שחשתי כלפיו, הסיפור עצמו היה מעניין, קורה משהו, ופה... במילה אחת - השתעממתי, וגם אני בדומה לזאן בטיסט לא מסוגל לשאת את השעמום.

ציטוטים שאהבתי:

יש אנשים שהבעיה שלהם היא להסתתר מפני בני-האדם, או לפחות להסתגל אליהם.

כזה הוא אדם, יש לו שני פנים: הוא אינו יכל לאהוב מבלי לאהוב את עצמו.

איני מסוגל לשאת את השעמום, הדבר היחיד שאני מעריך בחיים הוא הבידור.

כל חברה, אפילו חברת אנשים מבריקים, מעייפת אותי חיש מהר, בעוד שמעולם לא השתעממתי עם נשים שמצאו חן בעיני.

כדי להפסיק להיות מפוקפק, צריך להפסיק להיות.

מעשה באייפוד קטנצ'יק שהיה בן לוויתי בנסיעות ארוכות לעבודה בירושלים עיר הקודש, כל זה היה לפני כ 4 שנים, מאז החלפתי עבודה פעמיים, ועכשיו אני שוב נוסע 15 דקות לעבודה בלי פקקים- וכמעט אף פעם אין כאלה. אותו אייפוד קטן ניתן לי במתנה כדי להנעים נסיעותיי הארוכות (שעה וארבעים בהלוך, יותר משעתיים בחזור), והוא עשה עבודה מצוינת. בזכותו התוודעתי לעולם הפודקאסטים, ולכך שניתן להוריד תוכניות רדיו מ I cast, ולהקשיב להם מתי שבא לך, והנה ניתן להקשיב לפגישה לילית עם קובי מידן קצת לפני הזריחה, עת אתה עוזב את כביש שש במחלף שורק בואך כביש שלוש...
אותו I pod, היה כה קטן עד שפעם נשכח בכיס הג'ינס, ונכנס למכונת הכביסה, כשמצאתי אותו היה נקי יותר, אבל גם לא עבד, אני כבר הייתי מכור, כך שגמלה בליבי החלטה לקנות חדש. את המכשיר שהתקלקל נתתי לביתי, הוא קיבל את השם אייפודני, ושימח אותה מאוד, פשוט לא נדלק, אבל למעט עובדה זו הוא עשה עבודה מצויינת בלשמח את הקטנה.
עברו שנתיים לערך ושכחתי ממנו, עד ששכנה נקשה על הדלת ובאה להחזיר את המכשיר הכחלחל... תודה מלמלתי, בלי שמחה רבה מידי... אפילו ביתי ויתרה עליו..., אבל איך ידעת שהוא שלי? כשמדליקים אותו מופיע במסך הפתיחה שימך....
אז הוא חזר לחיים, וכל התוכניות שהורדתי אליו לפני 4 שנים עוד חיכו בסבלנות דיגטלית... לאחרונה נסעתי לבקר את אבי בבית חולים מרוחק (כל מקום מרוחק מאיפה שאני גר), ולקחתי איתי את ה i pod. אז שמעתי תוכנית שנשתמרה בו עוד מאז, את קובי מידן מראיין את ניקו ניתאי.

את ניקו ניתאי ראיתי בתאטרון קטן בנבכי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הצגת יחיד הזויה משהו (ל.ס. דיוניסוס), בה הקהל יושב מרחק מטרים ספורים מהיוצר, קרוב, קרוב מידי. התאטרון עונה לשם ההולם "קרוב". שאלתי את עצמי איך היוצר שזכרתי מ "שן קשת ענן, שאן קשת ענן" דמותו של אסף, התגלגל לתאטרון זה. הוא שיחק לצד צ'ק נוריס, לצד משה איבגי, בסרטים אמריקאים וישראלים, וסדרות טלביזיה.
את התשובה לשאלתי קיבלתי מניקו עצמו כשענה לשאלה דומה של קובי. "הנפילה" של אלבר קמי. הוא קרא את הספר, הרגיש שתוכחת קמי מוכיחה אותו ואת העולם בו הוא חי, ובחר בבחירת קלמנס (גיבור הסיפור) להיות "שופט מתוודה". הספרים משנים אותנו, זה נכון, קורה לכולם, אבל לעזוב הכול, את הסלברטאות של שנות ה 80 (הוא אפילו דגמן ביגדי ים אי שם בשנות ה 80), וללכת עם האמת של הספר? זה הרבה. ניקו ניתאי החל לרוץ עם הצגת יחיד המבוססת על הספר, והוא שבר שיאי גינס כי ההצגה חוגגת 40 שנה, והיא הוצגה כבר למעלה מ 4000 פעמים. זכרתי שקראתי את הספר בגיל 20 בערך, אותי הוא לא שינה האם הגיע הזמן לקרוא בו שוב? את התשובה לשאלה קיבלתי בדמות תוכנית של ציפי גון גרוס ביום שישי. מסתבר שיצא תרגום חדש, והיא ראינה את המתרגם והם דיברו על "הנפילה".
קניתי, קראתי שוב והנה אני פה.
מי שהתמיד עד כאן, ראוי לו לקרוא כמה מילים על הספר בלי ספויילרים כמובן:
את קלמנס אנו פוגשים בבר יורדי ים באמסטרדם, דבריו נשמעים כמונולוג, אם כי זהו בעצם חלק אחד מדו שיח עם בן ארצו, הספר מביא רק את דבריו של קלמנס. קלמנס בוחר לצאת מהחברה השופטת והמוכיחה, הוא תמיד היה זאב בודד, אבל החשיב עצמו כלוחם צדק, הנדיב שבנדיבים, אלטרואיסט לדוגמא רובין הוד מודרני. עד שיום אחד הוא גילה שהוא לא, המסכה שלו, המדויקת והמוקפדת נשרה, ואירוע מכונן שקרה לו לילה אחד על גשר מעל נהר הסן, נתן לו את הדחיפה הקלה, ואז החלה הנפילה. קלמנס שפוגשים בספר הוא "שופט מתוודה" תואר שקשר לעצמו.

אין תשובות אמיתיות בספר אבל הרבה שאלות נוקבות בנושאים רבים, וזה בהחלט מפתיע כמה אפשר להכניס ב 103 עמודים קטנים, הלך רוחו של קלמנס וסגנון דיבורו מבלבלים לפרקים, אני לא הצלחתי לקרוא את הספר כשבסביבה הסחות דעת, מצאתי את עצמי קורא את אותם 2 עמודים שוב ושוב.. אבל בשעות בהם היה לי השקט והלך הרוח המתאים, מצאתי עצמי שט במחשבותיו הפתלתלות של קלמאנס ללא צורך בגלגל הצלה. מצליח להבין ללא קושי את קו מחשבתו, ומה באמת הוא מנסה להגיד לבן שיחו עת הוא אומר דבר והיפוכו. וכשהצלחתי להיות ממש אתו, הפכתי אני לבן שיחו.

2 דברים למדתי מהספר על
1. כמו שכתבתי בתגובות לעיתים פה: כל ספר נדרש לקרוא בזמן הנכון, ולפעמים גם בגיל הנכון, אנא אל תכעסו עלי ידידי הצעירים לאתר.
2. ניתן לדבר בצורה מבולבלת, ובכול זאת להעביר מסר חד.

אני לא מתכוון לעזוב הכול מחר, אבל החרות בהחלט נמצאת מעבר לפינה.
שמח שקראתי שוב.
חג אביב חרותי שמח

אני לא אוהבת לכתוב ביקורות על ספרים שלא אהבתי. כמו שאני לעדכן את הפרטים ב״חדשות רעות״ מהיום של הילדים בגן, או כמו שאני לא אוהבת להעלות נושאים כאובים שדורשים טיפול במסגרת המשפחה והזוגיות. אבל זה משהו שאני פשוט צריכה להתרגל לעשות. לא אהבתי את הספר. נראה לי שזה הספר הראשון של קאמי שאני קוראת. כשאני קוראת יצירה של סופר קלאסי שלא התחברתי אליה, אני מרגישה כאילו אני הבעיה, ולא הספר. כי מי יגיד על שייקספיר שהוא חרא או על מוצרט שהוא אידיוט?
קראתי עד הסוף ולא התחברתי. הספר פשוט עבר מעליי, לא נשאר כלום. נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה, כמו שאבא שלי אומר.

ספרו של אלבר קאמי, "הנפילה", מציג בפנינו את האדם המודרני בדמותו של ז'אן בָּטיסט קְלָמַנְס ("שחקן"), זה העומד על כורחו ביראה על סף כניסתו לעולם חדש, עולם שבו הוא אינו בן בית בביתו, הוא אינו מכיר את החדרים השונים וייעודם, החשכה שולטת גם במקומות ה-לכאורה מוארים, והגרוע מכל ש"ביתו" זה הוא טירה מפלצתית אשר דלתותיה הכבדות לא מאפשרות יציאה אל החוץ אלא רק זרימה בלתי פוסקת של מסמנים מן החוץ שבולעים אחד את השני. לעולם החדש והלא מוכר הזה מוכרח האדם המודרני, האמיץ, להיכנס ולעמוד מול דמותו או שלל דמויותיו הגלויות והמוסתרות במעמקיי הנשייה הנפשית, כמעין זימון להתרחשות בלתי צפויה ולהכריע (לכאורה באופן אוטונומי) ברגע האמת – האם לומר "הן" ולהשתתף במופע האימים של התרבות המודרנית הדכאנית, הכופה מחשבה אחידה והתנהגות אחידה, או האם לומר "הן" למעשה השלילה ולהתמסר בזאת לעולם של ייסורים שמצד אחד מנתק מן החוויה התרבותית המקובלת, אחד מצד שני מהווה את האפשרות אולי היחידה במצב הדברים הנוכחי לחיי שלווה אמתיים.

העולם החדש הזה הוא העולם הפוסטמודרני שגורם לאי-נוחות גדולה, אי-נוחות גדולה מדי, כאשר מדובר בבני אדם שאינם מעוניינים לשאת בעול ה"דיוקן העצמי" "האמתי" שלהם. ז'אן בטיסט קלמנס, גיבורו הססגוני של קאמי, מעוניין לשאת את עולו של עולם מצחין זה, והוא לוקח אותנו למסע אפל בנפשו ובנפשנו אנו, מסע שאין לו עוגן מטאפיסי או פיזי, לא נקודת יציאה ולא נקודת סיום, הוא מסע המסעות שיושלם אם רק נבין שאולי אין מסע ואין לו סוף.

ובכן, מה כל זה אומר. למה לעשות את הקל לקשה ואת המובן לבלתי מובן, ישאלו. התשובה נמצאת בחיי השלווה הבורגניים של עורך דין פריזאי מצליח שאופיו נוח לבריות הסובבות אותו, הוא מבצע את המוטל עליו בקפידה ובמסירות, אך נפשו תוססת בקרבו. רבים כמותו מסיימים חייהם ללא ביטוי לתסיסוּת הנפש, שופכים גופם אל קברם וזהו, הבאים בתור. אבל עורך דין זה מחליט לשבור את הכלים של הפרה-מודרניות ושל המודרניות, בעודו נושא גוף מודרני ופרדיגמות מודרניות לחלוטין באמתחתו.

קלמנס מציג עצמו כשחקן ואכן זו "מהותו". וכשאני כותב מהות, אני מודע לכל ההשלכות האפיסטמולוגיות שיש לכך. מהות זו כשחקן אינה מהות בעיני המודרניסט ובוודאי שלא בעיני הפרה-מודרניסט, אפלטון למשל שראה באמנות חיקוי עלוב של המציאות. לפנינו אפוא גיבור אשר מהותו היא משחק, לא כמקצוע המבטא עומק נפשי והיתוליוּת רב-ממדית שמביטה על המציאות מנקודת מבט עילית, בעלת יכולת אלתור יוצאת דופן, אלא כמהות היחידה שמתפקדת כלא-מהות, אם נרצה. ל"משחק" זה תפקיד מרכזי ברומן המינימליסטי שלפנינו – הוא אוצר בחובו את כל העניינים החשובים שיש לקאמי לומר – על שקר ואמת, על אשמה וחפות, על יחיד וקולקטיב, על ענישה ושפיטה על טוב ורע, על מוסר הומניסטי וניהיליזם חסר גבולות. כל אלה חבויים במשחקו של קלמנס הבלתי נלאה, אשר דובר אלינו באמצעות דיאלוג שכולו מונולוג.

עתה אגש לתובנותיו של ז'אן בטיסט קלמנס שמלווים את הרומן ושכה מטילים פחד ויראה על האדם המודרני השואף להתיישבות בעולם אוטופי ומסודר, וכשיש אי-סדר ניתן לסדר, וכשיש אי-הבנה, ניתן להעמיק ולהבין, ומתובנותיו של קלמנס הוא מפחד פחד מוות והוא מגיב עליהן בציניות, בזלזול, בארשת מכובדת של חפות העטופה בשלל סיסמאות הצבועות במוסר אותו למד לקבל במהלך חייו, שאינם אלא חיים של אחרים. שהרי תחושת אי-הוודאות וחוסר הביטחון, מהווים את התוצאה הרגשית והפילוסופית של המצב הפוסטמודרני.

מנפץ לנו השחקן קלמנס את רעיון התכליתיות האובייקטיבית שמאפיינת תפיסות עולם דתיות-אלוהיות, מרקסיסטיות, מהותניות, פרה-מודרניות. רעיון אשר במרכזו "אל טבעי" אשר כותב את תולדות חיי האדם ועל האדם לנהוג על פי תכתיבים אלה. יתר על כן, גם את רעיון התכליתיות הסובייקטיבית מנפץ אותו שחקן/עורך-דין/שופט-מתוודה, רעיון שהגיח אל חלל העולם עם מותו ההדרגתי של האל הטבעי במוחם של בני האדם, מעידן הנאורות והלאה, מקאנט דרך ניטשה ועד סארטר וקאמי, אשר ראו באדם את התחליף האולטימטיבי של אותו כותב אלוהי את המציאות ויש בו את אותו אוצר גלום שבעבר היה נחלת הכוחות הטרנסצנדנטיים בלבד, וכל שיש לו לאדם לעשות זה לגרד את "צבע גופו", לקלף אט אט באמצעות התבונה, האינטואיציה, החכמה המולדת, החינוך וכדומה, ולהגיע לאותו עוגן (שנמצא שם) לתקוע יתד ולהחריש.

על חשבון מרחבים מרפאים אלה מציע קלמנס בפני בן שיחו האילם את הזרימה הקולחת והבלתי ניתנת להבנה מודרנית (כמעט), את מסעו של קין הנע ונד בארץ כייעוד ללא ייעוד, כדרך ללא שביל, כמשחק ללא שחקנים וללא צופים. וכך, אם ניטשה קבר את האלוהים, קלמנס קובר את העל-אדם וחושף אותו במערומיו, וכשאני כותב במערומיו אני מתכוון למערומיו פשוטו כמשמעו, ללא ביגוד סוכך/מסמם בצורת התרבות הנוכחית. הוא נדחק לשוליים, לשוליים של בר נידח של אלכוהוליסטים, הרחק מן הזרם המרכזי של התרבות סביב נהר הסן, ברובע החמישי בפריז. הרחק הרחק. הוא מצליח להבין שאין דבר כזה שנקרא "התקדמות" והכל דברי הבל ורעות רוח, ועל כן הוא נופל אחורה בזמן, אל סוקרטס.

"יש לי עדיפות עליהם, העדיפות של הידיעה, והיא שנותנת לי את הזכות לדבר" אומר קלמנס כסוקרטס בן המאה ה-20. והוא שב אל הדיאלוגים הסוקרטיים כאשר הוא הדובר היחיד בדיאלוג הזה. מנסה שוב לעשות את מעשה היווני החכם באדם, ולחשוף את האשליות המתוקות שעוטפות את חיי האדם בשלווה מזויפת ומספקות מרפא לנפש חולה במחלה חשוכת מרפא. "שקר"! אומר קלמנס, ולא חושף את האמת, כפי שהיינו רגילים ממהלכים דומים בהיסטוריה של הרעיונות. כי על סף מותה של המודרניות ורעיונותיה, כאותה עלמה הניצבת על גשר מעל נהר הסן בטרם נפילתה, אנו עוד מאמינים כי ישנה תקווה שהשקר הבא יהיה השקר המוצלח ואנו קוראים עוד ספר ועוד אחד, והבא יהיה טוב יותר, וספר ההדרכה הזה כבר לא טוב, יש למצוא את הספר הנכון, וההמבורגר הזה נפלא, אבל אנסה אותו שוב ושוב, כי אין נקודת אמצע , אנחנו מסתחררים סביב עצמים בלתי ניתנים לאיכון, ומצפים לרגע (שכמובן אוטוטו מגיע) שבו נמשוך ל"אל" בזקן ונחריש. אבל לעולם לא נחריש וזאת מבין הדברן הגדול קלמנס בפני חברו: "אל תחכה ליום הדין. הוא מתרחש כל יום ויום" ו-"כל עונג עורר בי חשק לעונג אחר".

אך מי הוא אותו קלמנס. האם זה שמו? מהו שמו האמיתי? האם יש לו שם? האם עצם העובדה שאנו לא יודעים מה שמו האמיתי, וכל שיש לנו זה שם המזויף, האם זה הופך את שמו המזויף לאמתי בעינינו? שאלה חשובה שהתשובה עליה קריטית בהבנת המציאות. שמו של אדם כמהותו, אינם ברורים לו, הוא נולד לתוכם כנתין, ואך הסכמתם של בריות קרובות, מאשררות את עצם מהותו של אדם או את שמו. וכך גם גיבורו של קאמי, השחקן, אשר "[רוצה] לנפץ את בובת חלון הראווה היפה [שהציג] בכל מקום". וכאן השאלה החשובה מכל: מי הוא אותו אדם – זה שמציג בכל מקום – בבית המשפט, במסעדה, בנשף ריקודים, בתור בסופרמרקט, בארוחות משפחתיות, זה שרוצה לנפץ את חלון הראווה, או שמא זה אשר הולך לזונות, משתתף באורגיות, חושב בליבו להרוג את כל הזקנים שנמצאים בעיר, או זה שעורג לשכנה המבוגרת ומציץ לה בלילות מבט לחלון המוסר? האם מדובר בדו-פרצופיות שמאפשרת תנועה לעומק בין אמת לשקר, בין טוב לרע, או שמא מדובר בפרצוף אחד אשר הודפס מלכתחילה מחומרי שיח פרצופם של אחרים? קשה לומר אם קאמי נותן תשובה לשאלה זו, אני מציע כאן את תשובתי, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברמיזות עבות בדברים למעלה, ואף אדגיש זאת בהמשך. מה שבטוח, שאין הדבר כה ברור, מה שמחזק את העובדה שמדובר ברומן שהוא בחזקת השבר הסורי-אפריקאי של שני עידנים – המודרניות הקמלה והפוסטמודרניות שקמה לגדולה, וקלמנס באמצע מעין נבוך מעין שליו. ספק נוגע באלוהים ספק מודע ל"נגיעתו" בא-אלוהים.

האם קלמנס הוא האדם שמוצג בעמוד 19:
כה התענגתי על אותו חלק בטבעי שכיוון את עצמו באופן מדויק לאלמנה וליתום, עד שלבסוף, מרוב תרגול, הוא השתלט על כל חיי. לדוגמה, אהבתי מאוד לעזור לעיוורים לחצות את הכביש. אם קלטתי, ואפילו ממרחק רב מאוד, מקל עיוורים מהסס על שפת המדרכה, הייתי נחפז, מקדים לעתים ברגע האחרון יד נדיבה שכבר נשלחה, חוטף את העיוור מחסדי אחרים ומעביר אותו ביד רכה בוטחת במעבר החצייה, בין מכשולי התנועה, אל חוף המבטחים של המדרכה [...] ובאותו אופן אהבתי תמיד להראות לעוברי אורח את הדרך, להגיש להם אש, לעזור לאנשים עם עגלות קניות כבדות מדי, לדחוף מכניות שנתקעו, לקנות עיתון מחיילת צבא-הישע, או פרחים מהרוכלת הזקנה ...
או זה המוצג בעמוד 66:
יום אחד, בעודי אוכל סרטן במרפסת של מסעדה, בא קבצן והטריד אותי; קראתי לבעל המסעדה כדי שיסלק אותו ומחאתי כפיים בהתלהבות למשמע נאומו של רודף הצדק: "אתה מפריע", הוא אמר. "שים את עצמך במקומם של האדונים והגברות האלה, לכל הרוחות!"
כברגלי – אשיב בשאלות: האם הדחף שהוביל את קלמנס לנהוג כפי שנהג בטקסט הראשון, הוא אותו הדחף שהוביל אותו לנהוג כפי שנהג בטקסט השני? מה חשוב יותר, המחשבה או המעשה? ויותר חשוב – האם המחשבה המוסתרת בהכרח מייצגת את האני האותנטי הקרוב ביותר?

ומהי אותה נפילה? נפילה אשר עומדת ביחס ישיר לשאלת המשוגע הניטשיאני: "האין אנו צונחים מטה מטה?", ומסמלת את נפילתו של העל-אדם הרומנטי אל מעמקי הסן בנקודה בה הוא הבין כי עומק אין וישנו אך משטח אחיד רצוף מניפולציות מערכתיות ושקרים בצורת דינמיקות המערבות יחד את ההיסטוריה, התרבות והאידיאולוגיות הגדולות אל תוך מוחם של בני האדם הזמניים שנוטים להאמין שיש עומק או נקודת מפלט מאותה מציאות דכאנית, או שנוטים להאמין שהמציאות אינה דכאנית והם חיים חיי עושר ושלווה, אך אלה הם המסכנים הגדולים ביותר שמוציאים כספים רבים מדי על טיפולים פסיכולוגיים כאותם "היסטרים" בני החברה הוויקטוריאנית. אך שוב גלשתי אל מחוזות אולי רחוקים מדי מן הטקסט שהוכתב.

הגיבור שלנו, שהוא אנו, צופה בנפילה ומפרש אותה. אם היה נופל אל הסן בעצמו היינו מקבלים גיבור פוסטמודרני, אך עתה נותרנו עם גיבור מודרני שמספק את סיפורה של נקודת המעבר בין עולם שבו יש כן ולא, לעולם שבו אין כן ולא, לעולם שבו אין סובייקט אוטונומי שמכריע הכרעות רציונאליות, אלא אובייקט שהוא תוצר של מניפולציות שיוצרות מחשבות סותרות אשר כלואות בגוף מודרני אומלל אשר כל חייו עוברים עליו בשברים ואיחויים, עד מותו המתבקש.

"אין אדם שהוא צבוע בתענוגותיו" אומר קלמנס ובכך מסגיר את תפיסתו המודרנית. כאשר תענוגות הם עניין אותנטי בהכרח, שאינם הד למניפולציות, כלשונו של הפילוסוף אילן גור זאב, אלא הדבר האמתי שיש לאדם הספציפי להציע לעולם ושאינו נובע מהתנהגויות קודמות או מכוחות מערכתיים קיימים שמשפיעים על רצונותיו ומאווייו. אם כן, ישנה ישות אותנטית וישות בתודעה כוזבת שחיה במערת אפלטון. במציאות פוסטמודרנית כולם חיים במערת אפלטון וכולם נופלים אל תוך הסן, אין אדם אשר נותר בחזקת סוקרטס ולומר ל"אחר" על אודות המציאות האובייקטיבית.
עוד נושאים רבים נוגעים לרומן קצר זה שלא הספקתי לגעת בהם – שפיטה, מיניות, בורגנות, קפיטליזם, חירות ועוד – אך קצרה נפשי מלהכיל נושאים אלה בפרק זמן כה קצר מרגע תום קריאת הספר. אולי אחזור ואשוב לאחד הנושאים לאחר קריאה נוספת, ואולי לא. אין הדברים תלויים בי בהכרח.

נותרנו עם ז'אן בטיסט קלמנס, שמציג את המשחק לא כמשחק אלא כחיים גרידא, כי אין עומק או רבדים מוצפנים ושונים של המציאות, שמשלים עם קיום קונפליקטואלי בנפשו, מתוך ידיעה שהמאבק ליישב את ההדורים רק יפגע בו ולא יועיל לאיכות חייו של אדם שנחשף זה מכבר למותו של העל-אדם, אי-שם על גשר בנהר הסן, לכאורה המקום הגבוה ביותר שהאדם המודרני יכול להגיע אליו – מרכז פאריז. משם הוא רואה אותו צונח אל מותו, והוא בוחר בחיים.

ספר חכם וחזק. נוגע בצורה מרתקת בנושאים של מוסר חברתי, חיים ומוות. מציב ראי למספר ולקורא. הנפילה בסיפור היא יותר סמל והשלכה. לרוב אין לי נטיה לקרוא ספר פעמיים, אך זה ספר שבוודאות אקרא שוב.