ביקורת ספרותית על שקרים מאת ג'יימס סיגל
ספר מעולה

---

אי שם בשנת 2000, אחרי שמלאי השימורים התחיל להתרוקן לו וכבר התחלנו להאמין שהבאג הגדול ביותר בהיסטוריה פסח עלינו וזה כנראה לטובה (תלוי את מי שואלים...), צץ לו בשמי המוסיקה זמר חדש ומסתורי כשכל גופו חבוש בתחבושות ומסכה על פניו. הוא פרץ בפרץ אדיר של הצלחה עם הלהיט שלו "שקר החן הבל היופי". הוא סיפר בקול רועד מהתרגשות על הטרגדיה האישית: בלון גז התפוצץ בביתו, הוא לא הצליח לברוח בזמן – התוצאה היא כוויות קשות בכל גופו, שיתוק ברגליים ודיכאון עמוק. שירה זה הדבר היחידי שמחזיק אותו מעל המים.
כולם בלעו את הסיפור בשלמותו, ללא שמץ של פקפוק.
לאחר כמה שבועות, חיים צינוביץ' חשף את פרצופו האמיתי שמתחת למסכה וזקף אצבע מאשימה (נטולת כוויות) לכיוון התקשורת שמתעניינת יתר על המידה בגימיקים ולא מתעניינת מספיק במוסיקה. הוא גם טען שהרגיש "שרוף" מבחינה נפשית כי אמנותו זכתה להתעלמות מוחלטת.

העיתונאי טום ואל הוא ה"שרוף" של ניו-יורק [וגם ברדיוס של 4,500 קילומטר ממנה] כי –
הוא הפך את השקרים למקצוע, לאמנות של ממש
הוא חיפש סנסציות והן לא הזדמנו לפתחו אז הוא המציא אותן
הוא ידע שכולם רוצים לקרוא את מה שהוא המציא
הוא "שרף" את עצמו ברגע שהתרמית התגלתה
הוא שרף את המערכת שנתנה לו אור ירוק (באנגלית – OK) להאכיל את כולם לוקשים מבלי לפקפק באמינותם


75% מהמוח האנושי מכילים מים. בלי מים אין חיים. עודף מים עלול להרוג.
קרתה תאונה נוראית. מישהו נשרף.
קרה שיטפון איום. עיירה שלמה נבלעה תחתיו.
יש בתי חולים לחיילים משוחררים.
יש זקנות שחוגגות יום הולדת 100.
איך כל זה קשור?

טום ואל מריח סיפור חדש. הוא משחק במשחק "חבר את הנקודות".
כ- 2/3 מהספר הוא מפזר את הנקודות באלגנטיות ובשנינות, הוא מקפץ בין המילים בקלילות כמו ילד שרץ בין השלוליות, הוא משפריץ טיפות של הומור וציניות בפרצופו של הקורא, מטפטף רמזים ודו-משמעויות בחן מהפנט.
סיפור השיטפון המסתורי צף כל פעם מחדש, ויחד איתו התעלומה מתעצמת לה לאיטה, לא בזרם חזק ועוצמתי אלא בזרימה מתונה ופתלתלה.
לאורך כל הספר אומרים לך "אתה צריך להתאמץ קצת, חביבי. תפעיל את הקופסא, תשקשק קצת בנוזלים שבין האוזניים, בשביל מה יש לך מוח?"
אתה מחבר את הנקודות יחד עם טום ואל, ההבנה מגיעה תוך כדי פעולת החיבור, היא מחלחלת לאט ומצטברת בפינה, אין רגע של "בינגו" ו- "נפל האסימון" אבל התהליך האיטי הזה מסקרן יותר מתהליך של ספר מתח טיפוסי.

לסיכום בלבולי המוח שלעיל, ספר מתח הכי מוזר שקראתי בחיי. וזה היופי שלו.
נסו בעצמכם לחבר את הנקודות.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על שקרים