ביקורת ספרותית על שקרים מאת ג'יימס סיגל
ספר בסדר

---

****




לפני שגיליתי את האור, הייתי שקרן. שקרן מדופלם עם פני פוקר וידיים יציבות. הייתי מספר שעשיתי בנג'י, אפילו ממסוק! ושפעם יצאתי עם שתי בחורות במקביל, ושטיילתי בדרום אמריקה, ושפעם חבר שלי ואני הכנסנו מכות לערס שהתחיל לריב איתנו, או שהרגתי מחבלים בצבא. סיפורים, סיפורים, סיפורים. אפילו שקרים לבנים הם לא היו, אלא פשוט סיפורים שמצאו חן בעיניי, וגרמו לי להתרומם למשך כמה דקות אל תוך בועה דקיקה של מציאות אחרת, טיפה יותר נוצצת, לפני שזו התפקעה והושלכתי בחזרה אל תוך הגוף הרגיל להכעיס שלי וחוויותיו הארציות.

לקח לי כמה שנים להבין שאני מכור. שאני כמעט לא אומר את האמת, ושהסיפורים האלה מחייבים אותי להיות עירני ולזכור כל הזמן מה סיפרתי ולמי, ולפחות לוודא שלא הפרזתי בסיפור אחד וסיכנתי בפזיזותי את האותנטיות החלושה שלו. להמשיך ולהפיח חיים בשקר קלוש - ובייחוד בכזה שעלול להיחשף - שדד ממני כוחות נפש מרובים מדי, מה גם שברגע שאתה מתוייג כשקרן או אפילו כגוזמאי, קשה עד מאוד להפריך את זה לאחר מעשה. החלטתי להפסיק. כשהייתי בקטמנדו קניתי תליון כסף קטן בצורת פינוקיו עם אף ארוך, כדי להיזכר כל הזמן שהחלטתי להישאר צמוד לאמת. לשאלות על התליון עניתי בכנות. אמרתי ששיקרתי יותר מדי, והחלטתי להפסיק עם זה ולדבוק באמת, מה שלא תהיה. וככה זה עד היום. אני לא משקר.

כמעט.

טוב, לילדים שלי אני אומר שנגמר השוקולד, ואז אני טוחן חפיסה שלמה אחרי שהם הולכים לישון. בערב אני מספר לאשתי שאני הולך להמשיך לעבוד, ולמעשה אני עובד רק כמה דקות ובעיקר מרפרש את הפיד בפייסבוק עד שתיים בלילה. קצת אווילי, נכון, אבל אפילו מראית עין של שקר נותנת משהו. בכל מקרה, הרוב המוחלט של השקרים שלי הוא פסיבי. כלומר שאת החלק של "כל האמת" אני מחסיר, כי למה לעורר כלבים ישנים עם משפטי קיטבג? מהלבן הזה באמת קשה מאוד להיגמל, למרות שיש משהו מאוד מטהר באמת החשופה, והקלה גדולה.

****

טום ואל הוא עיתונאי ש"נפל בסם" השקרים הלבנים וכיבס כתבות צבע מרתקות על נושאים שבדה מלבו. מותר לגנוב (דעת), אבל אסור להיתפס - בייחוד אם אתה עיתונאי - אבל טום ואל נתפס ומוגלה ארבעת אלפים קילומטר אל מערכת עיתון מעאפן בעיירה קטנה בצד השני של היבשת. בין כיסוי של מסיבת יום הולדת מאה לאחת מדיירות בית האבות המקומי לדיווח על תאונות דרכים, מצליח ואל שלא בטובתו לעלות על סיפור טרגי עיתונאי עצום, אבל בהיותו שקרן מועד, אף אחד לא מאמין לו, בייחוד כשהכול נשמע כל כך רעוע ומחוסר הוכחות קונקרטיות.

הספר הזה זכה לתשבחות כמעט מקיר לקיר אצל החברים כאן באתר, אבל אותי הוא הצליח בעיקר לעצבן. הבסיס דווקא מעניין וכתוב טוב, אלא שהטון של הספר לא אחיד. מצד אחד משהו בו זחוח ומשועשע מעצמו, ומצד שני, במקביל, יש בו אירועים טרגיים למכביר, אי הבנות לא מצחיקות בכלל ואווירה כבדה של פורענות מתקרבת. שני הצדדים המנוגדים האלה לא מצליחים לחפוף ביניהם באופן הרמוני, והפילם-נואריות הבלשית המיושנת כמעט שבה הספר מתחיל מפנה את מקומה למותחן מסוייט, מטריד ועמוס.

אני לא אוהב גיבורים זחוחים, וגם לא כאלה שכאילו צוחקים על עצמם אבל בפועל מתאמצים לשאת-חן. לאורך כל הקריאה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שבעצם האיש הזה, הגיבור, הוא איש לא נעים בכלל. לא מתחשק לי להיות חבר שלו, גם אם הוא כאילו נחמד עם חוש הומור, זה הכול רק העמדת פנים, בשביל הסיפור. לא האמנתי לו, ולא רק בגלל השקרים שהוא סיפר. לא האמנתי כי הרגשתי שהוא כורך את ידו סביב הצוואר שלי ומחייך אליי, אבל מנסה מתחת לכל זה למכור לי משהו שאני לא רוצה לקנות.

זה לא שזה ספר רע, אבל נראה לי שאני מעדיף את האמת, בייחוד אם זאת אמת ספרותית.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על שקרים