אני עומדת לומר דבר איום ונורא.
הסרט יותר טוב מהספר.
רגע, בלי מכות. תנו לבן אדם להתבטא.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ביוגרפיות זה אחלה, אם המטרה היא להעביר מידע יבש. מהבחינה הזאת הספר כמובן מדויק, עשיר ואמין פי שמונה עשרה מהסרט.
אבל אם המטרה היא להבהיר ולהעביר לכאלה שלא התנסו בעניין - מהי מחלת נפש, הסרט הזה הוא סרט חובה.
את ג'ון נאש לא הכרתי עד לפני שנה. חברה העבירה לי דיסק און קי מלא סרטים שהורידה כדי "לחטט ולמצוא משהו טוב." היא עצמה לא צפתה ברובם ולא נתנה לי המלצות. נאלצתי לשרך דרכי בין עשרות תיקיות עמוסות בסרטים אידיוטיים.
ובמקרה נפלתי על נפלאות התבונה.
הסרט התחיל טוב, ג'ון לומד בפרינסטון, מתיידד עם צ'ארלי – בחור נטול-פיגמנטים-למדיי, מוצא איזו משרה נחשבת, חברה מהממת, והופך לאדם מבוקש בפנטגון. מתישהו פונים אליו סוכנים שאמורים למנוע ריגול רוסי או משהו כזה. הגיוני שיבקשו את ניסיונו בפיענוח צפנים, נכון? נכון.
הבעיה היא שבקשות העזרה שלהם כוללות משימות סודיות ומרדפים ליליים סטייל סרטי-פעולה-למתבגרים. הבנאדם מתחיל להיות רדוף.
ואז, פתאום, בום. מאשפזים אותו בכפייה.
הוא בטוח שזאת מזימה של הרוסים, שרוצים לעצור אותו. גם הצופה הממוצע בסרט, שלא יודע שזאת ההתפתחות – בטוח בכך בכל ליבו.
"תארי לך שכל המקומות והאנשים שהכרת – לא נעלמו, הם פשוט מעולם לא קרו." (מתוך הסרט)
זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהבנתי, באמת, מישהו שהוא לא אני. הבנתי מה זה להיות חולה נפש. מה זה לחוות פיצול אישיות פרנואידי. אתה כולך מתקומם כנגד העוול של אשפוז אדם בריא בבית משוגעים. זאת מזימה רוסית, אתם לא קולטים? למה אשתו משתפת איתם פעולה?
וההתפכחות כואבת.
אאוצ'.
מהבחינה הזאת הסרט טוב פי מיליון.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
היו פסקאות שלמות בספר שגרמו לי תחושה של דה ז'ה וו מטורף. בבת אחת צנחתי לשיעורי המתמטיקה בתיכון, שיעורים שבהם "נמנמתי ביציע" (כמו שהגדירה את זה אחת מחסרות-המזל שנפל בחלקן ללמדני מתמטיקה), בהיתי בלוח באיבוד עשתונות כללי, והרגשתי שאני נמצאת בסרט בלי תרגום.
לא הבנתי מילה.
בכנות, מה אמור לעשות האדם השפל, השפוי, זה שאינו נמנה על כת-הפריקים-חובבי-מתמטיקה עם פסקה כמו: "נאש למד מנירנברג על החשיבות שבהשלכתם של אומדני הולדר הידועים למשוואות אליפטיות ממעלה שניה עם שני משתנים ומקדמים בלתי סדירים לממדים גבוהים יותר."
אהה.
מה שתגידו.
"וודרו וילסון תיעב את המתמטיקה והתלונן על כי "האדם הרגיל מוכרח להתמרד כנגד המתמטיקה, שהיא צורה של עינוי מתון." וילסון, אני איתך.
כנראה שהם רצו לחסוך, האמריקאים הנחמדים שהוציאו את הספר לאור – ובמקום לפצל את העסק לשני ספרים: אחד לדלת העם ואחד לפריקים, הם הוציאו ספר עבה אחד לשני המינים. וחבל. זה מיותר ומלאה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חברה שלי לומדת ריפוי בעיסוק. את ההכשרה המעשית היא עשתה במרכז לפגועי נפש. יום אחד היא באה אליי עם תובנה: כולנו חולי נפש, השאלה באילו אחוזים.
לכל אחד מאיתנו יש פיצול אישיות קטן או נרקיסיזם זעיר או פרנויה פיצפונת או כפייתיות קלה.
אבל ברגע שזה עובר את אחוז החסימה (אני מצחיקה פה את עצמי) – כשזה גולש מעבר לנורמה, אז אתה חולה נפש רשמי.
ואם בשגעונות עסקינן, "יש קו דק בין גאונות לשיגעון" אומר הפתגם האירוני שאין לי מושג מה מקורו. כנראה שלכל דבר שחורג מנורמה בתחום אחד – יש יותר סיכויים לחרוג מהנורמות בתחומים אחרים. ראו, הוזהרתם :)
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"ארטן היה מפורסם בכך שהיה צורח על סטודנטים ששאלו שאלות טיפשיות בשיעוריו, והיה משליך עליהם גירים."
"יום אחד בא אמברוז לכיתה עם שרוך אחד רכוס והשני מותר. 'אתה יודע שהשרוך הימני שלך פתוח?' שאלנו. 'הו' הוא אמר, 'קשרתי את השמאלי וחשבתי שגם הימני חייב להיות קשור בשל שיקולי סימטריה'."
"בבחינה היו ארבע בעיות. בעיה מספר אחת היתה 'מה שמך?' שלוש הבעיות האחרות היו קשות למדיי. לאנשים שהניחו שמספיק לכתוב את שמם על הכריכה הוא הוריד עשרים וחמש נקודות."
אתם רואים? המתמטיקה מוציאה את האדם מדעתו. בין אם הוא דיסקלקול חובב ובין אם הוא גאון :)
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
יש פסוק במשלי שכל כך מתאים לסיפור של נאש, נדמה כאילו הוא נכתב עליו. זה מגניב כפליים כי פה המילה "גאון" משחקת בדו משמעות.
"לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ." (משלי, ט"ז י"ח)
"הוא היה אדם הרבה יותר נעים אחרי שחלה. לפני כן הוא היה עם האף בעננים... נהג לרדת על אנשים בלי לחשוב פעמיים. אחרי המחלה הוא היה חביב, עדין. כל ענייני האגו הישנים נעלמו."
אהבתי מאד את ג'ון של הסרט, זה המגולם על ידי ראסל קרואו, אחד השחקנים הטובים שהכרתי. ג'ון של הסרט הוא איש תמהוני במקצת, חביב, עם בעיות חברתיות האופייניות לגאונים, ועם ביישנות מתוקה.
ג'ון של הספר, שכנראה דומה הרבה יותר לג'ון האמיתי – הוא דמות שחצנית ויהירה, שנוהגת להכריז על גאונותה בכל הזדמנות. הוא אדם שמעליב אחרים ולא מעריך אף אחד. אחד שזוכה בחברה מקסימה בלי מאמץ, ולא מתייחס אליה במיוחד. הוא אפילו משפיל אותה באמצע מפגש חברתי הומה, משליך אותה לרצפה ומניח את כף רגלו על צווארה. (לדעתי אלישיה בעצמה היתה קצת מסובבת אם היא המשיכה לצאת איתו אחרי כל זה.) בקיצור – לא מישהו שיבוא לכם לאהוב.
אבל בכל דמות - אי אפשר שלא לרחם עליו. מחלת נפש היא אולי המסכנות הכי גדולה שקיימת. האומללות המקסימלית האפשרית בעולם הזה.
"הוא שאל למה ג'ון לא דיבר, למה היה שקט כל כך. אמרתי לו שג'ון חושש לומר משהו מוזר שיבייש אותו."
כי בכל צרה אחרת לאדם יש לפחות את עצמו. כלומר, זה מפלטו האחרון. יש צרות שבהם אדם מאבד בריאות או כסף או את חבריו או אפילו את המשפחה – או איבוד פיזי או איבוד תמיכתם. אבל כשהוא חולה נפש, כשהוא עצמו משטה בעצמו, מה יכול להיות עלוב יותר מזה?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"הוא הולך להגיד לך שזכית בפרס נובל."
ואז, פתאום, ההפצעה הזאת – זה הדבר המקסים ביותר לסגור איתו כזה סיפור. אם ג'ון נאש היה מסיים את חייו בלי לקבל פרס נובל – לא נראה לי שהיו כותבים עליו סיפור. הוא היה אובד אי שם בדפי ההיסטוריה ונשכח מלב. אבל כאן, כשפתאום הוא חוזר לאור הזרקורים, פתאום זוכה להכרה ומסיים את חייו בתהילה שמגיעה לו – הרבה יותר ממה שהגיעה לו קודם, לפני שחלה - זה כל כך נוגע ללב. פרס הנובל הזה הוא לא רק לכלכלה. הוא גם על אומץ, על התמודדות ועל חוזק אישי מעורר השראה. לאלישיה, לא פחות מלג'ון.
יש סצנה אחת מקסימה בסרט, שאני חייבת לצטט אותה.
"מה עם.. אתה יודע, האם הם נעלמו?"
"לא, הם לא נעלמו, ואולי לעולם לא ייעלמו. אבל אני התרגלתי להתעלם מהם, ואולי כתוצאה מכך הם התייאשו ממני.
זה כמו עם כל החלומות והסיוטים שלנו, מרטין. אנחנו חייבים להזין אותם כדי שיישארו חיים."
"אבל, ג'ון, הם רודפים אותך."
"הם העבר שלי, מרטין. כל אחד נרדף על ידי העבר שלו."
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
זאת הביקורת האחרונה שלי לקיץ זה. (אני יוצרת רשימות קריאה לספרים שקראתי לפי תקופות) קראתי בו ארבעים ושלושה ספרים – יבול מבורך למדיי, ועל רובם המוחלט גם כתבתי ביקורות. כך שדיי מגיעה לי איזו מדליית סימניה למצטיינים או משהו :)
וזהו, חזרנו לשגרה ומבחינתי מתחיל החורף ונפתחת רשימה חדשה.
שיהיה לכולנו חורף חם, עמוס בכוסות קפה מהבילות, ספרים טובים ושבתות גשומות.