הו. הו הו.
(חשה ת'צמי סנטה קלאוס)
אז חיטטתי בערימת הספרים של אחותי מהספרייה, כי זה מה שבאמת ראוי לעשות כשחוזרים הביתה, רפרפתי על כמה ספרים ומצאתי אותו.
התחלתי, אהבתי, המשכתי.
לקחתי לשבת, סיימתי.
הוא הכניס אותי לרכבת הרים רגשית. הספר מומחה ומדהים בהכנסת הקורא לסיטואציה מאוד מדויקת של המציאות: האיזון הדק בין טוב לי לרע לי.
כרגע טוב לי;
אני נהנית בעבודה,
אני מרוצה מהחיים,
אני בריאה,
כיף לי,
אני מרוצה מהחיים.
כרגע "רע" לי;
אני צריכה ללמוד למבחנים,
ואיך שהפנים שלי,
ואנשים מסביבי, אוי, הם כאלו הורסי שמחות.
המסקנה היא, כמובן, שטוב לי מעל ומעבר. באמת באמת. אני עדיין מנסה להתרגל לתחושה - טוב לי. באמת.
תנסו את זה פעם, צחוקים וזה.
ומה זכיתי, ולמה ככה פתאום? לוידעת. קל לומר: זה בגלל שאת שינית את הפרספקיטיבה, אבל זו לא אמת מלאה. כי אמנם שיניתי (ואני צריכה לקום בבוקר ולומר "אני מאושרת" כדי לא לשכוח) אבל גם המציאות התגמשה. או שאולי גיל ההתבגרות הפנימי שבי יצא לשנת חורף. (אכן. המזגנים הורגים אותי. אותו)
בכל אופן. דאג מתמודד עם מציאות קשה להחריד. קשה ונוראית.
ואני ככקוראת יושבת על קצות האצבעות והשרירים שלי מתוחים חזק יחד איתו: מתחננים לפניו שאנא, אל תעזוב. בבקשה, אל תעשה את זה. אתה יכול. אתה חזק.
אולי הוא לא יכול ולא חזק, אני ודאי במקומו הייתי צפה ושוקעת, אבל הוא דמות בספר והוא דמות חזקה, אז אתה יכול ואתה חזק.
(וזו הרי חכמה גדולה לומר אתה יכול אתה חזק וכשאת במצב כזה להפנים באופן כואב שאת לא יכולה את לא אתה יכול אתה חזק ולמה לעזאזל הטפת לכולם, אבל הרגשת שזה עזר זה אולי עזר אנשים צריכים לשמוע סיסמאות נבובות מהיכנשהו או שלא, לכי תדעי וככה תמשיכי לנצח הלקאה עצמית תועיל אין ספק, בוז)
ואני עוצרת נשימה כשדאג עומד ליפול, ואם הוא נופל אני מחכה לגל הבא שייקח אותו איתו, וכשהוא עולה אני קוראת הידד, הידד לך, ידעתי שאתה. ידעתי שלא ינטשו אותך פה לבד, יו אר מיי הירו.
ודאג משקף כל כך יפה את כולנו, ואת היום הטוב שלנו והיום הרע, ומה יגרום לזה להתחלף כל כך מהר, והחבל הדק הזה ואצל דאג זה לא צרות עולם ראשון אלא קצת יותר מזה, והמשחק פה הוא על הבריאות הנפשית שלו ושל עוד כמה אנשים (כשמסתכלים על השרשרת המחרידה שהוא יגרור אחריו וכמה שהאיזון עדין, ומפחיד.)
כמה אנשים טובים הוא מוצא בדרך.
אני לא אדם כזה טוב, אני לא אדם שהיה עוזר לדאג בכזו פשטות בלי למצמץ.
אז אני מהרעים? לא.
אני יכולה רק לשאוף להיות מהאנשים שכן עוזרים.
(וזה יופי של מודל מבחינתי)


















![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)