ביקורת ספרותית על מקום לעוף בו מאת צ'רלס דה לינט
ספר טוב

---

אין לנו טלוויזיה בבית.

יש לנו ארבעה מחשבים, טאבלט ושני סמארטפונים אבל אין לנו טלוויזיה.
כשאורחים יושבים על הספה הם שולחים מבט אוטומטי לכיוון המזנון שמולם והקיר שמעליו.
"איזה יופי של גפנית" אומר מי שמבין בצמחים.
"כן" אני עונה. "זה מקום מושלם בשבילה".

בשבועות האחרונים אני מוקירה בליבי את עמידתי הנחרצת נגד מדורת השבט הסלונית.
בשעות אחר הצהריים הלאות משחק בני בכורי ב GTA ומתפנק במרתון סימפסונס, בתי מעתיקה דמויות מסדרות מאנגה צווחניות ומצ'וטטת במיקמק, בני הקטן מלמד את עצמו לעשות קסמים בעזרת סרטוני יו טיוב ומעלים את עצמו מתחת לשולחן ואילו אני מתעסקת עם השטויות שלי, פותחת מדי פעם חלון אל העולם הרחב, בוכה וחוזרת לשטויות.

זרם החדשות הבלתי פוסק מוגבל ללפטופ של בן זוגי.
במיטתו.
עם אוזניות.
מדי פעם אני בודקת מה שלומו ורואה בזגוגית החלון שמאחוריו השתקפות של רוני דניאל מניע את שפתיו ללא קול, של גברים צעירים מאוד בירוק זית, של קבורתם של אותם גברים צעירים מאוד בירוק זית, של מומחים במיל ובדימוס, של בתים הרוסים כמו אחרי רעידת אדמה ואנשים חלולי מבט יושבים או משוטטים בין האבנים האפורות בנוף הירחי, של מנהרות אפלות שאני לא רוצה לדמיין, של פצצות במשקל טון, של רוני דניאל מניע את שפתיו ללא קול-
And So It Goes, כמו שכתב וונגוט המנוח.
בן זוגי מסיר אוזנייה, מעדכן אותי במשפט או שניים וחוזר לרוני, ואני מרכיבה את משקפי הקריאה שלי, אלה שמטשטשים את שאר העולם ומרכזים את מבטי באותיות, משתרעת לצדו ובמקום להתחיל שוב לבכות שוקעת בפנטזיה.

הפנטזיה הספציפית הזאת היא פנטזיה מוצלחת. אמנם השלד שלה קצת רוחני לטעמי (רוחני במלעיל ובשווא בלתי אפשרי) אבל הבשר שלה טעים ויש הרבה בשר - קרוב לשש מאות עמודים של אסקפיזם נבון וקולח.

העלילה מתרחשת בעיר, עיר דמיונית שנשמעת אמתית ודי אמריקאית. חלק מן הדמויות מזכירות את האנשים יוצאי הדופן שתפגשו בשוליה של כל עיר גדולה וחלקן נמצא קצת מעבר לשוליים. אני אוהבת את השילוב הזה של אנטרופיה עירונית וקסם.

ריבוי הקולות והסיפורים יוצר מארג קוהרנטי ולא מבלבל, כך שלמרות אורך היריעה לא חזרתי לאחור כדי לדוג משהו חשוב ששכחתי או פספסתי וזה אומר שהספר הזה הוא ידידותי ללקויי קשב.

קיימת החלוקה המסורתית לטובים ולרעים אבל הדמויות מורכבות יחסית וניתן לחבב את חלקן ולרצות בשלומן (של הדמויות מהצד של הטובים, כמובן).
בנערות העורב, הדובדבניות שבקצפת, אפשר אפילו להתאהב וממשממש לרצות שהן תצאנה מבין הדפים כי אנחנו צריכים אותן פה -
הן חצופות, פרועות, מצחיקות וחינניות ובאצבעותיהן הלחות מרוק הן יכולות לרפא כל פצע ולעמעם כל מצוקה.

אולי לא רק אני זקוקה לכמויות בלתי נתפסות של פנטזיה וקסם כדי לדלל את תחושת החורבן
כי לא רק לי קשה כל כך להחזיק במציאות הנוכחית, להתבונן בה מקרוב ולא להתפרק.
אולי לא רק בשבילי סיפורי אגדה ארוכים הם סוג של הפסקות אש פנימיות, מקומות לעוף בהם.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על מקום לעוף בו