ביקורת ספרותית על מקום לעוף בו מאת צ'רלס דה לינט

---

כל החגיגות סביב תאוריות הניו אייג' הרוחניות למינהם גורמות לי רתיעה, למרות ואולי בגלל שבנעורי קראתי את "משנתו של דון חואן" בהפתעה והתפעלות..
היום, כך נראה לי התאוריות הללו הפכו שיטחיות וסנסציוניות מכדי להוות מקום של שלוות נפש והתבוננות פנימית..
ואולי אני טועה?
במקום הנכסף בו נוכל אולי לפרוס כנפיים, המקום בו נפגשים החלומות הכשפים התקוות, העולם הגלוי והעולם הנסתר..
דה לינט מרחף לו בקלות על כנפי הדימיון ולוקח אותנו איתו, לתוך מיתולוגיה אותה לא הכרנו, לתוך עולם בו מתקימים צד בצד אגדות ומציאות.
העיר בה מתרחש הסיפור כמעט אמיתית, ואנחנו משוטטים בחברת אנשי השוליים ברחובות צדדים ובסימטאות אפלות.
בתחילת המסע אנחנו מצטרפים ללילי עיתונאית שהוקסמה מסיפוריו של ג'ק, מספר סיפורים החי בשולי העיר, ובשולי החברה.
לילי מנסה למצוא את המקור לסיפוריו על אנשי החיות, מיתוס עתיק המתאר את בריאת האדם מזוית שונה בתכלית מהסיפור המוכר לנו.
ובעוד היא מנסה למצוא את אנשי החיות היא מסתבכת בסיפור משל עצמה, במרכז מאבק בין אנשי החיות אותם חיפשה.
זהו ספר עתיר התרחשוית ועתיר דמויות, שכל אחת מהן נדמית אמיתית גם אים במקרה היא מצמיחה כנפיים או מרחפת מעל הגגות.
ומעל כל הדמויות המאכלסות את העיר את העולם את היקום את הסיפור, מעופפות בנות העורב ומאפילות על כולם באורן..
לרגע שובבות מרקדות ברחוב מפזרות פרורים ליונים ונדמה שדבר אינו מפריע את שלוותן וצחוקן, ולרגע רציניות ומגנות על מי שזקוק להגנתם.
אין כמותן למי שרוצה לברוח מהחדשות הבלתי פוסקות בימים אלה.
אני עדיין מחפשת אותן בצאתי לרחוב..

» ביקורות נוספות של טופי
» ביקורות נוספות על מקום לעוף בו