ביקורת ספרותית על מקום לעוף בו מאת צ'רלס דה לינט
ספר מעולה

---

הספר הזה הדליק בי אור של חסד. הוא כל כך חי עד שהוא הצליח להפיח בי חיים, להאיר אותי מבפנים. עם כל החושך שלו - ויש בו לא מעט - יש בו גם אור שנוכח כמעט בכל דף ומאיר על עולמות אחרים, מטורפים, יפהפיים, כאלה שאפשר לעוף בהם בלי לפחד ליפול. אם להשתמש במילים של ג'ק, אז הספר הזה הצליח ללכוד את החסד עצמה. קצת כמו הקדרה של רייבן שכולם רודפים אחריה.
חשבתי הרבה מה לומר על הספר, כי הוא לא רגיל ומגיע לו יותר ממה שהמילים שלי מסוגלות להעניק לו. אבל אני אנסה בכל זאת, כי גם הניסיון מגיע לו. אני יכולה לומר שהספר הזה גדוש בחמלה. באהבה. בידידות, אבל לא במובן של "אתה ידיד שלי והוא חבר שלי", אלא במובן של פעם, של ידידות-נפש, של חברות עמוקה עד העצם עד שהיא הופכת משפחה - זו שאנחנו בוחרים בה וזו שנולדנו לתוכה - והמקום שהיא תופסת בחיינו.
זה סיפור על אנשים שחיים בשוליים. אלו שאנחנו לא מסתכלים עליהם, ואלו שפוחדים להסתכל על עצמם. זה סיפור על אנשים שרדופים על ידי אשמה ורודפים אחרי הדרך לתקן אותה, בלי לראות שהם רק מקלקלים עוד יותר. זה סיפור על הפחד להיות שונה, ועל הפחד לשנות. על בריחה מהמציאות, בכל הדרכים הקיימות. זה סיפור על המראות שהאנשים הכי קרובים לנו מציבים מולנו, ובכך גורמים לנו להשתנות. זה סיפור על נערות העורב, ועל איך הן הופכות את העולם למשהו נפלא ונורא רק בכך שהן מסבות את תשומת ליבך, ומבקשות שתסתכל באמת, לא על מה שאתה חושב שאתה רואה אלא על מה שנמצא מול עיניך. זה סיפור על הטבע הפראי שמנסה לפרוץ ולמצוא דרך להתבטא בין כל הקופסאות שאנחנו מכנים בית. זה סיפור על קסם.
אבל בעיקר, אני חושבת, זה סיפור על סיפורים. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא ליפול. הסיפורים שרודפים אחרינו, שגורמים לנו לנוס מפניהם רק כדי לשכוח; ומאידך הסיפורים שמקרקעים אותנו, שמהווים עבורנו בית ונחמה.
ג'ק מספר את הסיפורים שלו, והם מחלחלים פנימה כמו מים שקטים - תחילה אל לילי, ואל האנק, ואל קייטי, ואז גם אל מות' ואל ריי ואפילו אל קודי.
ואז גם אליי.
עוד לא קראתי סיפור שהשתווה לזה של ג'ק והעורבים שלו. ואם להגיד את האמת, אני לא חושבת שגם אתם קראתם. מתי קראתם סיפור על סיפור? כזה שמספר על אנשים, אמיתיים, שחלקם סגורים וחלקם פתוחים, חלקם מסרבים להאמין בקסם וחלקם מחבקים אותו ומאמצים אל החזה בשתי ידיים? כי בסיפור הזה, אף אחד לא אמיץ באופן חסר תקנה, או מקבל את הכל בלי לשאול שאלות, או מוכן להתמסר לאהבה סתם כך, כי זה מרגיש טוב. בספר הזה יש אנשים, וזה לא משנה אם הם בני אדם או אנשי חיות, הם עדיין חלק מאותו הסיפור, והם חולקים את אותו כאב ואת אותה תקווה. זה הסיפור שלנו, בעצם, והוא אמיתי כל כך. כמו הקדרה של רייבן, הוא יהפוך למה שאתם תעשו ממנו.
ואם זה לא שכנע, אז נסו לחשוב רגע מה היה קורה אם אלוהים היה אחד מאיתנו, כי גם הסיפור שלו נמצא כאן, ואני בינתיים אתו לג'ואן אוסבורן לעשות את שלה בשיר האלמותי One of us:
https://youtu.be/7K1hckf1C3I

אנקדוטה: מישהו בסיפור התלונן (מות', נדמה לי) שג'ק מכניס את עצמו ליותר מידי מהסיפורים שלו. בשלב מסוים בספר נכנסה דמותו של כריסטי - סופר פנטזיה שאוהב לחקור פולקלור בזמנו הפנוי - להופעת אורח קטנה, ואני לא יכולתי שלא לחשוב שהבחור הזה הוא בעצם צ'רלס דה לינט עצמו, שכמו ג'ק החליט להכניס גם את עצמו לסיפור. וזה גרם לי לחייך.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על מקום לעוף בו