“עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.
אוהד מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני”