מה גורם ל<mark>אוהד חמו</mark>, אדם בר-דעת, איש נשוי ואב לשלושה לסכן מדי יום את חייו בסקירתו את המתרחש בחזית הפלסטינית? התמכרות לאדרנלין? סקרנות בלתי נדלית? שליחות עיתונאית?

ספרו, "פני השטח", מהווה מעין מורה נבוכים למציאות הפלסטינית המתקיימת במקביל אלינו, זו שרובנו לרוב בקושי נותנים עליה את הדעת.
חמו משתמש בשלל מקורות, ידידותיים או עוינים, קבועים או מזדמנים, כדי להציף קולות שונים בנושאים רבים – למשל עריצ

בסביבה ובאווירה המדינית שבה אנו חיים, אחד הדברים החשובים הוא להבין את האנשים הסובבים אותנו.

<mark>אוהד חמו</mark> מספק זכוכית מגדלת אל החיים בגדה המערבית ואל עזה.
דרך ראיונות, שיחות, פגישות ותיאורים של אירועים שעבר, נותן חמו הצצה אל נושאים שונים בחברה הפלסטינית.
הפרקים מחולקים לנושאים כגון עזה, חמאס, פתח, הפליטים, האסירים, משתפי הפעולה ועוד.

חמו מנסה לתאר בצורה אובייקטיבית את התהליכים העוברים על הח

עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.

<mark>אוהד</mark> מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני