ביקורת ספרותית על מחפשים את אלסקה - פרוזה # מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

בדומה לג'ון גרין ומיילס האלטר, יש לי חיבה למילים אחרונות.
לא, לא מילים אחרונות שנאמרו בשלבי גסיסה מתקדמים או בכל זמן לפני המוות של אישים חשובים, אלא מילים אחרונות בספרים.
ולא, אני לא מתכוונת למשפט הסיום. לא ל""ואני מקווה שזה יפה." של מיילס, או ה"ארגו 2 הפליגה אל לב הלילה.", או כל משפט סיום אחר בכל ספר אחר.
לא, אני מתכוונת בכלל להערות הסופר.
כן, כן. הערות הסופר. ואני בכלל לא מבינה למה אני קוראת לזה "המילים האחרונות" אפילו כשזה בא בתחילת הספר. פשוט יש לי חיבה מסוימת לזה.
אין לי ספק מי במקום הראשון.
...
...
...
לא, זה לא הערת השוליים של גרין בספר הזה. התאכזבתם? האמת שזאת ההערה של שרה ריס ברנן בספר, לקסיקון השדים. האישה קורעת מצחוק.
אה, אופס. החמאתי על הספר הלא נכון. תסלחו לי.

בכל מקרה, על מה דיברנו? אה, כן. אלסקה.
לא, לא המדינה, כמו שאני בטיפשותי המדהימה האמנתי. (סתמו)
אלסקה יאנג, ההיא שמיילס נדלק עליה.
"אלסקה ומיילס יושבים על העץ..." איך השיר המטופש ההוא הלך?

בכל מקרה, הספר. הממ.
הבחנה ראשונה:
כריכה. משעממת.
כן, כן, אני יודעת בדיוק מה הקטע של הפרח. זה כבר מובן. אבל אתם לא יכולים לטעון שהייתם לוקחים את הספר הזה - וזה כבר לא משנה אם מהספרייה או מהחנות - אם לא הייתי שומעים על יצירת המופת האחרת של אותו הסופר.
רציני! מי עיצב את הכריכה המשעממת הזאת? נתערב שזה לא אותו אחד שעיצב את הכריכה המדהימה של אשמת הכוכבים.
כלומר, היה יכול להיות מעניין הרבה יותר אם היו שמים את מיילס על הכריכה, או את צ'יפ, או את אלסקה, או את שם-יפני-כלשהו-שלא-הצלחתי-לזכור. כל אחד! כל דבר! את בקבוק היין הזול ההוא, או אולי סיגריה, אבל לאאאאא, היו צריכים לתקוע את הפרח על רקע שחור!
בכל מקרה, הכריכה היא אכזבה.

אבל בגלל המשפט המפגר ההוא של "לא שופטים ספר לפי הכריכה" (שבואו נאמר את האמת, רוב הזמן אנחנו עושים את זה), אני אדלג. בערך.

עכשיו, הבחנה שנייה:
הדמויות. הממ.
מיילס האלטר. מתבודד. אם לאזכר אחת שהעירה שהספר הנ"ל מזכיר את כמה טוב להיות פרח קיר, גם מיילס הוא אחד כזה. לא ממש ניסה להשתתף. דמות שולית. ניצב.
עכשיו, כשגמרנו עם המילים הנרדפות, נמשיך?
אבל במיילס מתחולל שינוי. בפרק הראשון. הוא רוצה לחפש את האפשרי. והוא רוצה לחפש את זה בפנימיית קאלבר קריק, שם הוא פוגש, כמובן, את החבר'ה המגניבים ביותר של הפנימייה.
צ'יפ, אלסקה, והנה שוב פוגשים את היפני-עם-השם-המסובך. טאקומי, אני חושבת. חיחי. תקומי. מזכיר לי ילד אחד שקראו לו ניקיטה. היו יורדים עליו בלי סוף. "היי, ניקיטה, ניקית פה?" כן, כן, בדיחות זולות. אני יודעת.

יחד, החבורה הקטנה והנחמדה שלהם מעשנת, משתכרת, ועושה כמה מתיחות גאוניות ולפעמים מכניסה קצת את הבחורה ההיא שמיילס אולי כן ואולי לא קצת מחבב ושגם את השם שלה שכחתי.

אז כן, אולי הספר הזה לא מתאים בדיוק לגילי, אבל אם הייתי עוקבת רק אחרי הספרים שקהל היעד שלהם הוא בין גילאי 10-12 רוב הסיכויים שמס' הספרים שקראתי היה מצטמצם במידה ניכרת.

תראו, זה ספר טוב. זה ספר מעולה, למען האמת, אבל... יש אבל.
לא התחברתי אליו.
כלומר, כן, פחות או יותר התחברתי. אני חושבת. אבל לא חשבתי עליו. הראש שלי לא נמלא במחשבות על מיילס אלסקה ומה היה קורה אם היא הייתה *ספוילר* נשארת בחיים, או איך הם המשיכו בחיים שלהם. כלומר, אפילו לא זכרתי את השמות של הדמויות המשניות! יש לכם מושג כמה זה נדיר? אני זוכרת שמות של דמויות משניות בספרים שקראתי לפני יותר מחמש חודשים, ואת מחפשים את אלסקה קראתי במאי!

כן, זה ספר מומלץ. כן, זו יצירת מופת. כן, זה גרם לי להתרגש. לא, זה לא גרם לי לבכות. לא, הדמויות לא ממש אמינות. לא, הספר לא נעצר כשאלסקה מתה. לא, אין ממש סוף טוב. לא, אני לא מורידה את הספר ממדף הכבוד בחדר שלי.
כן, זה ספר מומלץ.

בשורה האחרונה,
זה לא אשמת הכוכבים. זה ספר בפני עצמו. אל תטרחו לנסות להשוות את הספר ההוא לספר הזה. אם תוכלו, בכלל עדיף שתקראו את הספר בהפרש של שנתיים.

~23 כחול~

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על מחפשים את אלסקה - פרוזה #