ביקורת ספרותית על שומרת אחותי מאת ג'ודי פיקו

---

אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, אמרתי לה אז.
זה לא בדיוק נכון, למען האמת.

האם מישהו שהכרתם אי פעם מת? הלך מן העולם הזה, השאיר אתכם לחלל הריק הזה שנהג להכיל אותו? נפטר מחייו באנוכיות שכזו?
טוב, למקרה שלא ניסיתם ללכת בעקבותיו - וזה כנראה הסבר מאוד מספק למה אתם מסוגלים לקרוא את זה ברגע זה - אתם כנראה מודעים לעובדה שהחיים ממשיכים הלאה.

אבל איך? איך אתם אמורים להמשיך הלאה, פשוט ככה, לשכוח את ימי ראשון שנהגתם לאכול ארוחות בוקר ביחד, ההקנטות והחיבוקים, ההצקות וגילויי החיבה?
אתם אמורים פשוט... לשכוח?

לפי האמונה האתאיסטית וקלוזד מיינדד שלי, אין גן עדן ולא גיהינום, אין מאזניים עילאיים ואין אי מושלם. לפי איך שאני רואה את זה, כל מה שיקרה לי אחרי שהלב יפסיק לפעום, המוח יפסיק לתפעל אותי, זה קבורה. אנשים ייקחו את הגוף חסר החיים שלי וישימו אותו בתוך עריסת מתים מצמררת שנועדה לשמר את הגוף שלי מספיק זמן כדי שאסריח כמו הגרביים של אחי הגדול שהתולעים יגלו אותי בתור ארוחת הצהריים שלהם.
הקיום שלי יפסיק ל.. טוב, להתקיים. הנשמה שלי היא לא כלום. המהות שלי? גם היא תדהה, בסופו של דבר. כן, המשפחה תזכור אותי, והחברים, אבל זכרונות הולכים ודוהים, וגם הם ימותו בסופו של דבר, וגם הם ישכחו מן העולם.
מחשבה נוראית להאמין בה, אני יודעת. אבל היא נוחה לי. גרג ג'קסון אמר יותר מפעם אחת, אנשים מאמינים במה שנוח להם. טוב, לי זה נוח לחשוב שלא אצטרך לעבור את הטרחה הנוראית של השלמות בגן עדן, או הסבל המצלק בגיהינום. (כמובן שעקב זה אני לא מרגישה פטורה מעונש ממעשים רעים - אני פשוט מאמינה שהמעשים הרעים שלי הם פחות ארוכי טווח), זה נוח לא לטרוח לחשוב שאנשים יזמנו אותי לחדר מסתורי בשביל קלוז'ר ושקט נפשי.

ומה? אנשים פשוט צריכים להאמין שאהוביהם ויקריהם נעלמו לתמיד?
הם לא. המהות של המתים, כמו שאמרתי, נשארת בליבם של האנשים שנקשרו אליהם. הזכרונות, התמונות הזרוקות בקופסא מעלת אבק בעליית גג נטושה - זה מה שיישאר קיים. הרגשות לא נעלמים עם האדם.

כידוע עוד מאשמת הכוכבים, ספר סובב סרטן לא יכול להסתיים ללא מקרה מוות. הוא לא משאיר את עיניהם של קוראיו יבשות (טוב, תשאירו אותי מחוץ לרשימה, אבל אני בקושי נחשבת כי אני סוציופתית חסרת רגשות) ולא את ליבם ריק.

לואי סי קיי אמר שמזלנו שפר עלינו שהצלחנו לצאת משרשרת המזון. למרבה המזל, אנחנו לא נתקלים בנמרים בתחנת הרכבת, אנחנו לא בורחים על חיינו כל יום בדרך לעבודה.
אבל זה גם לא בדיוק נכון, לא ככה? אנחנו בורחים מהמוות כל עוד נפשנו בנו, מגוחך ככל שזה נשמע. כימותרפיה, פיזיתרפיה, הומיאופתיה, מושגים נוספים ברפואה, את הכל עוברים מדי יום אנשים חולים בגופם, אנשים שנאלצים להיאבק על כל נשימה.
האם זה הוגן? אני לא יכולה לומר. אי אפשר לשאול "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?" כי התשובה המייסרת תהיה כי דברים רעים קורים לכולם, עד כמה שנתעקש להתעלם מזה.

זה ספר על מוות בערך כמו שאשמת הכוכבים זה ספר על סרטן ושמשחקי הרעב זה ספר על פוליטיקה. סיפורים נוספים נשזרים פה, כמו כן בכל מקום אחר. עורך הדין, חולת הסרטן, הפירומן, הכבאי, נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה. הכל נרקם יחדיו לספר אחד שתופס לך בלב ולא עוזב במנוחה עד שהדף האחרון נהפך והמילה האחרונה נקלטת לאיטה והלב פועם פעימה מחרישת אוזניים שכזו, שנשמעת ומורגשת בכל הכוח כי הספר נגמר עכשיו והוא תלש את אחיזתו ותלש חתיכה מהלב והשאיר שם חלק מעצמו.

אנחנו כאן, ואז אנחנו לא. והנקודה היא לא כמה זמן אנחנו כאן, אלא מה עשינו בזמן הזה.
"אני רוצה להרים כוסית לריקי שוורץ, החלאה הנוראית שחבילת בוטנים זרקה את חייו לעזאזל!"

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על שומרת אחותי