האמת, לא התחשק לי לכתוב את הביקורת הזאת.
בדרך כלל, כשספר מעצבן אותי, זה הזרז הכי טוב לכתיבת ביקורת, אבל הפעם, איכשהו, לא התחשק לי.
מה, עכשיו להתחיל עם הזעם הקדוש נגד ספר נוער שהוא בעיני אנטי מוסרי בעליל, ועוד באווירת ה"רק לא צנזורה" של ימינו. הרי יצלבו אותי על עץ גבוה, לצד בכירי משרד החינוך.
ובכל מקרה, מישהו כבר בטח כתב על זה, אני לא הראשונה ששמה לב שיש פה ספר עם מסרים סופר-בעייתיים, נכון?
נכון?
טוב, כנראה שנכון, אבל.
לא מצאתי אותם.
את המישהם שהיו אמורים לשים לב לבעייתיות של הספר ולכתוב עליה משהו.
להפך.
מצאתי שלל ביקורות שמהללות ומשבחות את הספר. המבקרים, כך מסתבר, מצאו בו רגישות, מורכבות ועומק לרוב.
לאמור - אם דעתך על הספר שלילית - הרי שאתה, הקורא, אינך עמוק ומורכב מספיק בכדי להבין את מסריו העמוקים והמורכבים.
אז צר לי, אבל עמימות מוסרית, שלא לומר חוסר מוסריות בוטה, אינם מורכבים ועמוקים במיוחד בעיני, ולספר הזה, בעיני, יש מסרים שליליים למדי.
***
זו הולכת להיות ביקורת על שלושת הספרים של הסדרה, והיא תכיל ספוילרים לרוב.
אם אתם לא בני נוער - כנראה שהספוילרים לא יפריעו לכם, כי הסיכויים שאתם הולכים לקרוא את זה נמוכים בכל מקרה.
אם אתם כן בני נוער - בטח כבר קראתם.
אבל ראו הוזהרתם בכל מקרה.
***
התחלתי בחלק הראשון שלו.
בעולם עתידני, בני האדם עוזבים את כדור הארץ ומתיישבים על כוכבים בחלל.
הסיפור מתרחש בכוכב בו הוקם "עולמחדש" וגיבורו הוא טוד.
טוד נולד למציאות של עולמחדש בה ישנו רעש המלווה כל יצור חי על פני הכוכב: בני האדם יכולים לתקשר עם בעלי חיים, אך אינם יכולים לברוח זה מפני מחשבותיו של זה. כולם שומעים את כולם כל הזמן.
בני אדם? כן, בדגש על בני. כי נשים, כך מסתבר, פטורות מהתכונה המשונה הזו של הכוכב, ואת מחשבותיהן לא ניתן לשמוע.
טוד נולד למציאות של אחרי המלחמה הגדולה של המתיישבים עם החייזרים ילידי הכוכב - הספקלים.
גידלו אותו להאמין שאין על פני הכוכב נשים וספקלים יותר, כולם נספו, אך במהלך הספר, לאחר שיפגוש ילדה בשם ויולה - יגלה שגידלו אותו על שקרים.
טוד ו-ויולה בורחים מהצבא שהקים ראש העיר של טוד (שהוא הנבל הראשי של העלילה) ושזומם לכבוש את הכוכב.
במהלך הספר טוד נתקל שוב ושוב במבקשי נפשו, מנסה להרוג אותם - אך לשוא.
מתברר כי הוא בעל תכונה מיוחדת: הוא אינו מסוגל להרוג. גם לא כשחייו וחיי חברתו בסכנה.
זה אמור, כנראה, להיות מאוד הומני ולהרשים אותנו עמוקות: ברגע דרמטי בסוף הספר, יותקפו טוד וויולה על ידי אויב מסוכן שנחוש בדעתו לגרום לטוד להרוג אותו. טוד יסרב, ויולה תהרוג את האויב בכוחות עצמה, וכולנו נתרשם עמוקות מהמסר ההומני והפמיניסטי גם יחד.
עניין קטן יעיב על הרושם העז: מוקדם יותר בסיפור, כשטוד התעצבן נורא לשמוע שהוא לא מסוגל להרוג הוא דווקא כן הרג.
חייזר - ספקל, לא בן אדם, אבל יצור תבוני, בעל תודעה ויכולות תקשורת כשל בני אנוש.
סתם.
אבל חוץ מזה הוא לא מסוגל להרוג, כי הוא כזה נשמה ורגיש והומני, רק שבאותו רגע הוא היה עצבני ולא לגמרי בטוח שהוא לא בסכנה, אז סבבה. יכול לקרות לכל אחד.
רגע, מה?
איך אומרים - כאן חשדתי.
הספר הראשון השאיר אותי עם תהיות רבות לגבי סולם הערכים המוסרי של הספר.
לתאר ילד שאינו מסוגל להרוג גם כשזה נדרש, גם כשחייו בסכנה ולהציב את זה כמעלה מוסרית... נו, מילא. גם להארי פוטר היו בעיות בתחום הזה.
אבל להפוך אותו לרוצח שהורג סתם ככה, כי הוא עצבני וכי לימדו אותו לשנוא ספקלים (שהוא מעולם לא פגש קודם!) ועדיין לשמור עליו בתור דמות הומנית ומוסרית זה... איך לומר, קצת מוזר.
***
אז קיוויתי שהספר השני ישפר קצת את הרושם שלי על הספר, אבל לא, הכל רק הלך והידרדר.
***
בספר השני, ראש העיר של טוד מצליח להשתלט על כל כוכב הלכת.
הוא פותח במסע של אפליה חמורה נגד נשים, הפרדה שלהן מהגברים ושליטה בזמני היציאה שלהן מהבית ובפעילויות שלהן.
כמו כן: שריפת ספרים וריכוז הספקלים למחנה עבודה ענק.
נשמע מוכר?
נס לא יתעכב על דימויים מעודנים, בהמשך יופיע גם סימון ומספור אכזרי של הספקלים באמצעים המשמשים לסימון בקר, רצח עם וערימות של גופות.
אז מה היה לנו כאן?
קולוניאליזם, רצח עם בסגנון נאצי להפליא, פונדמנטליזם ושנאת נשים.
אז למה, כשמתארגנת קבוצת נשים להילחם נגד כל היופי הזה, הן מכונות קבוצת טרור?
ולמה הן מעוצבות כדמויות בעייתיות רק מעט פחות מראש העיר הנ"ל?
כלומר, כן. יכולה להיות מציאות שבה יש שלטון מרושע וגם האלטרנטיבה לא משהו, יש לנו אפילו שכנים כאלה מעבר לגבול.
אבל הספר מתייחס בשלילה מוחלטת כמעט לכל פעולה שעושה ארגון הטרור הנורא הנאבק על חירותן של הנשים.
כל פעולה שלהן שעלולה להרוג חיילים "חפים מפשע" (הם רק חלק מהשלטון הקולוניאליסטי-נאצי-שונא נשים, כן?) מוצגת כרצח בלתי מוסרי.
הדמות המועלה על נס היא דמותה של מרפאה המסרבת להצטרף לארגון הטרור ומציעה את המודל המוסרי הבא:
"מרפאה לא לוקחת חיים... הפשע היחיד הוא לגזול חיים.... מי ששומר על החיים נלחם בכל מה שהאיש הזה מייצג"
אין רע שצריך להילחם בו, כי להילחם זה תמיד רע, לכן אם יש רשע - עצם המלחמה בו הופכת אותך לרשע, אז אל.
מורכב, מורכב מאוד.
כלומר, פשטני להפליא.
אם נעבור רגע מהאלגוריה למציאות אז: היטלר, צ'רצ'יל, רוזוולט, מרדכי אנילביץ' - כו-לם אותו דבר.
כל הנ"ל עמדו בראש צבאות/ארגונים לוחמים, כל הנ"ל היו אחראים על הרג אנשים לכן כולם רעים.
(סיבות ליציאה למלחמה, סיבות להרג, מי נהרג ועד כמה חף מפשע - אל תהיו קטנוניים, כל אלו לא רלוונטיים. אנחנו עסוקים פה בעקרונות).
אבל בסדר, נניח שיש לנו שלטון מרושע וארגון טרור מרושע רק קצת פחות.
נזרום עם זה.
אלא שכאן, נכנס לתמונה טוד שבאמצעים כאלו ואחרים ובתירוצים כאלו ואחרים משוכנע לשתף פעולה עם ראש העיר ומסייע בשעבוד הספקלים, בסימון שלהם, בהתעללות בהם.
מדי פעם, הוא מתייסר, או חושב שעדיף שהוא יעשה את זה מאשר מישהו שיהיה יותר גרוע ממנו, או אוטם את עצמו כדי לא לחוש סבל על מעשיו האיומים (הו! כמה הומני!) פעם אחת הוא מאבד שליטה, חוטף קריזה, מרביץ לאיזה ספקל אומלל ורוב הזמן הוא פשוט שותף בשתיקה להתעללות. להרעבה. לשעבוד. לסימון.
והוא תוהה לעצמו, טוד, למה הספקלים שונאים אותו כל כך. הם לא רואים שהוא בעצם לצדם? שהוא לא רוצה להיות חלק מכל זה? שהוא מנסה להישאר הומני ככל האפשר? הוא אפילו מציל ספקל אחד שהפך לנכה ומחביא אותו כדי שלא יהרגו אותו! אז למה הוא כל כך שונא אותו?
אוקיי, אולי זה קשור לזה שהוא שתק כשהרגו את כל שאר הספקלים שהפכו לנכים, ושהוא הפך את הספקל הזה לנכה במו ידיו בהתקף עצבים?
אולי, אם אתה שותף להרג ולהתעללות, גם אם אתה שונא את זה, זה לא מנקה אותך מאשמה?
לא, לא. לא אצל פטריק נס.
מתישהו, ראש העיר יגיד "הכוונות לא משנות, רק המעשים" ומכיוון שהוא האיש הרע בעלילה, ברור שלדעת נס זה לא נכון, אלא ההפך הוא הנכון:
המעשים לא משנים רק הכוונות.
אז לכו לרצוח, ילדים יקרים.
לכו לשעבד ולהתעלל.
רק אל תשכחו להתייסר ולהתבוסס בחרטה על מעשיכם האיומים והכל ייסלח לכם כי כוונותיכם טובות.
ואחרי הספקלים, כשהמלחמה בין השלטון לארגון הטרור הנשי מחמירה - טוד הופך לשותף להתעללות בנשים.
ראש העיר קובע כי כל הנשים שותפות לארגון הטרור, גם אם לא הצטרפו אליו בפועל וכאן נפתחת מערכה של סימון והתעללות בנשות העיר.
תשאול ע"י התעללות קשה (ושוב - תיאורי אימה). סימון הנשים כמו בקר.
וטוד נשאר, כל הזמן, הגיבור המוסרי שלנו.
כי זה ספר מורכב, הרי. מה רציתם, שהגיבור המוסרי יהיה טוב?
איפה העומק? איפה המורכבות?
אנחנו עכשיו בשלב הנאצים-ההומנים, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו כנראה רדוד מחשבתית, מקובע באופן חסר תקנה למושגים מיושנים של טוב ורע.
בסוף, ויולה שמצאה את עצמה מצטרפת לארגון הטרור שלא לגמרי ברצונה, תבוא להציל אותו, כי היא הרי מכירה אותו ויודעת שבתוך תוכו הוא טוב. לא משנה בכמה מעשי זוועה הוא השתתף.
והיא תסלח לו מיד, וגם תבטיח לסלוח לו על כל דבר בעתיד.
כי מה זה משנה בכמה חייזרים ונשים הוא התעלל. הוא מבין שהוא לא בסדר! הוא ניסה לאטום את עצמו ולא להרגיש, אבל כל הזמן המשיך להרגיש זוועה, וזה בטח מנקה אותו מאשמה, לא?
כלומר, בספר מורכב ועמוק וזה, לא בעולם הערכים המיושן של המאה הקודמת.
ראש העיר אומר לטוד בשלב מסויים שהוא מיוחד בזכות יכולתו להרגיש, להמשיך לחוש אשמה, לא להצליח לחסום את הרגש.
וזה, יחד עם העובדה שטוד לא מסוגל להרוג (חוץ ממתי שהוא ממש מתעצבן, כן?) כנראה אמור להפוך אותו לדמות מופת מורכבת ועמוקה בעינינו, לא ברור למה. אם כבר, הרי זה כתב אישום חמור יותר נגדו. להמשיך להרגיש ובכל זאת לקחת חלק בזוועות?
במהלך הספר השני טוד הולך ומתיידד עם בנו של ראש העיר, דייבי. בספר הקודם, דייבי ניסה לרצוח את אביו של טוד ואת ויולה. בנוכחי הוא מתעלל בספקלים ורוצח אותם. אבל עד סוף הספר, דייבי יושפע מטוד ואנחנו נבין כי שורש מעשיו הרעים הוא העובדה שגדל בצלו של אביו, שאף פעם לא היה מרוצה ממנו, החינוך שקיבל ושטיפת המוח.
ואז אפשר לסלוח לו, כמובן.
כי, כמה פעמים אפשר לחזור על זה, זה עולם מורכב, ואין טוב ורע, הטוב והרע מעורבבים, ויש לו נסיבות חיים קשות.
איפה היה פטריק נס בזמן משפטי נירנברג? אני בטוחה שהוא היה עושה עבודה טובה יותר מעורכי הדין של פושעי המחלמה הנאציים שנשפטו שם. בטח היה מצליח לגרד גם להם איזו ילדות קשה ושטיפת מוח, והופ! חרטה, סליחה וחזרה לשגרה.
***
לספר השלישי המשכתי בעיקר בשביל לכתוב ביקורת הוגנת.
בספר הזה, פורצת מלחמה משולשת, רבת תהפוכות ובגידות, בין הספקלים הרוצים נקמה לצבא ראש העיר לצבא הנשים.
ובתפריט המוסרי הפעם:
מלחמה זה רע.
תמיד.
לא משנה מה הנסיבות, לא משנה מי התחיל, בטח לא מי צודק (מה זה בכלל?)
הספר משובץ בשלל אמירות הצובעות את המלחמה באור אבסורדי כמו:
"מלחמות הן דבר לא הגיוני. אתה הורג אנשים כדי שיהיה ברור להם שאתה לא רוצה להרוג אותם"
"את מנסה להשיג שלום בדרך של מלחמה"
כמובן, שקורה לפעמים שבמלחמה הורגים אנשים כדי שלא יהרגו אותך, ושבאמת אין מנוס ממלחמה כדי להשיג שלום, אבל אנחנו שוב גולשים פה לקטנוניות מצערת ומפריעים למורכבות ולעומק של המסרים בספר.
בשביל להשיג שלום, כך נגלה, הספקלים יצטרכו לוותר על שאיפתם הכה לא מוסרית להעניש את האשמים.
טוד ינוקה מאשמה. אחרי שהחברה שלו סלחה לו בספר השני, אבא שלו יעניק לו מחילה סופית בספר השלישי.
(כי מי יותר מוסמך להעניק מחילה לאדם, מאשר אנשים שאוהבים אותו ושלא נפגעו ממנו אישית), ובסוף גם הספקל שנפגע ממנו באופן אישי יבין שאין טעם להעניש אותו, כי הרי הוא מעניש את עצמו באופן הכי גרוע שאפשר כשהוא מתייסר על מעשיו הרעים וימשיך להתייסר עליהם עד מותו (כמה חבל שתוך כדי עשייתם, הייסורים האלו אף פעם לא גרמו לו לחדול).
בקיצור, מלחמה זה רע, סליחה זה טוב.
בסוף הספר, טוד כמעט יהרוג את ראש העיר, אבל ראש העיר יעזור לו להציל את עצמו מעצמו ויתאבד באופן עצמאי כדי למנוע מטוד את הפשע של רצח.
רצח של אדם מרושע, שהפיץ הרג, עינויים ומלחמה בכל אשר הלך, אבל כאמור - עיסוק בשאלות של מי הנהרג הוא קטנוני.
הספקל שנפגע מטוד יירה בו בטעות וזה יהפוך אותו באופן מיידי לשווה לטוד:
טוד רצח ספקל אחד בלי סיבה, השתתף במעשי התעללות והרעבה, והספקל שנפגע על ידי טוד הרג אותו בטעות כי חשב שהוא מישהו אחר, שזה בערך אותו הדבר, לא?
לא.
"איזה דבר נורא זה להרוג מישהו.
גם כשחושבים שזה מגיע לו."
מסכם הספר.
לא שאני לא מסכימה עם זה.
רק שלפעמים, נורא יותר לא להרוג מישהו.
מישהו שיכול לחולל הרס וחורבן, מישהו שעוד ייקח כל כך הרבה חיים.
להשאיר אותו בחיים ולתת לו לעשות את זה בשם "קדושת החיים" זו זילות של החיים.
ועיוות מוסרי.
וגם הסליחה והמחילה המוענקות פה באופן חופשי.
כאילו שחרטה פותרת הכל, מוחקת את מה שהיה.
כאילו אנשים לעולם אינם צריכים לשלם על מעשיהם.
אם עברתם את גיל הנעורים, וותרו על סדרת הספרים הזו.
אם לא, או אם יש בני נוער בסביבתכם - זה הזמן לתרגל קריאה ביקורתית.
***
התקפות מצד כל חובבי הנס הגלוי בעוד 3...2...1...
אה, לא. חובבי נס הם רודפי שלום ושונאי מלחמה באשר היא. הכל בסדר.
