ביקורת ספרותית על המעניק עטיפת הסרט - המעניק #1 מאת לויס לורי
ספר טוב

---

המעניק זה סיפור נורא.
נורא, אבל נהדר.

יש מקום. והמקום הזה, הוא מושלם על פי קנה מידה מקולקל.
אין ריבים, או מחלוקות, או אי שוויון, ואין בעיות כמו מחסור באוכל או מחסור במגורים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם למצוא אדם שהם אוהבים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם להחליט במה הם רוצים לעבוד. ומזג האוויר יציב ומושלם, וכל הפציעות הפיזיות מטופלות במשככי כאבים, ואנשים לא עצובים, או כועסים, או מובכים, או מתוסכלים, או דואגים, או מיואשים אף פעם.
אבל הם גם לא אוהבים. או שמחים או מאושרים או נלהבים או מעריצים או אמיצים או כמהים.

וזה למה זה סיפור נורא. נורא ונהדר.
כי כאן מגלים את הרגשות מחדש, הכל בא מחדש, הכאב והשמחה וההרגשה של קרן אור ושל שלג, ואומץ לב ואהבה ושירים וצבעים.

ולסיפור היה פוטנציאל ענק ולא ממומש, של סיפור נורא ונהדר, אבל משהו בו נכשל, נכשל בכתיבה כי היא הייתה כל כך חסרה, חסרה מהחתימה הייחודית של הסופרת, הכתיבה היתה ריקה. וציור בלי חתימה הוא הרבה פחות, השינוי הוא דרסטי יותר משהייתם חושבים.
לא, יותר מזה, ספר בלי חתימה, בלי הכתיבה הייחודית של הסופר, היא כמו ציור בשחור לבן. הציור מדהים, אבל הוא ריק מצבעים.

בדיוק כמו שהמקום בו ג'ונאס גדל היה ריק מצבעים. וממוזיקה.
ואתם אפילו לא הייתם מבינים את זה עד שלב מסוים, אותו שלב מסוים שבו ג'ונאס מגלה שהשינוי שראה בתפוח ביום ההוא, הזהה לשינוי שראה בשיערה של פיונה.
וזה עוד חיסרון בעולם המושלם לכאורה בו הם חיים.

בשלב מסוים, אתם מבינים שאין טעם לחיות בעולם שכזה.
כי לעזאזל, מה המטרה?
אם לא בשביל לשנוא את ימי ראשון, ולרקוד עם אחותך לצלילי "הדברים שאותי משמחים" באמצע הרחוב, ולהצטיין באנגלית ולהישרף על חוף הים בניסיון להשתזף, ולשבת על הדשא הירוק כל יופ אחרי הלימודים עם ספר וכריך, ולחבק ולסטור, ולהחמיא ולנעוץ, ולעזאזל, ולקרוא, ולקרוא ולקרוא ספרים טובים יותר וטובים פחות וגרועים, ולאהוב ולהוקיר ולהקשיב למוזיקה בכל שעה ודקה ושנייה מהחיים שלך, ולהתפעל מאומנות טובה ולעצב לוגואים וגרפיקות ולהתרגש מלוקר חדש או משמנת שום שמיר, כי אם לא בשביל זה, כי אם לא בשביל כל הדברים האלו, בשביל מה אנחנו כאן?
לעזאזל. בשביל מה אחנו כאן אם לא כדי להרגיש?
אתם יודעים מה, זו תיאורית משמעות החיים שלי, שכנראה עשרות אלפי אנשים כבר חשבו עליה לפני אבל זו כבר לא הנקודה. משמעות החיים בשבילי היא להרגיש, ולעזאזל עם מי שאומר שאין טעם.

זה ספר נורא ונהדר, ואני מקווה שתהנו מהקריאה.

פיס, איים אאוט, 23כחול.

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על המעניק עטיפת הסרט - המעניק #1