אני לא חושבת שנתתי את הדירוג הזה אי פעם. לכל דבר יש פעם ראשונה (גם ללכתוב ראשונה עם ע'. אני שונאת טעויות הקלדה). רציתי לציין את זה.

[הספר קיבל בחזרה את הכוכב שלקחתי לו רק בשביל ההערה הזו. שוקולד אכן עושה פלאים.]

זוכרים שלפני כמה שנים הייתה פרסומת למגנום (אולי היא עוד קיימת, אבל פספסתי את הפרסומות בפעם שעברה שהלכתי לקולנוע) שזוג הולך לשדוד בנק ובו 75 מיליון יחידות זהב? בסוף (שהיה די קרוב להתחלה כי זו פרסומת) התגלה שהכוונה היא לגלידה. ממש אהבתי אותה (יש פואנטה לסיפור. כבר נגיע אליה).

הלכתי לרגע. שכחתי את הפואנטה (אסור לי לקום באמצע ביקורות, אני מאבדת את חוט המחשבה). אאלתר אחת. זו הייתה יופי של פרסומת.

מהם תחומי העניין של אווה קורצקי (איזה מין שם משפחה זה? אני זוכרת שהרשיתי לסופרים לגבב אותיות בתור שמות, אבל זה כבר מוגזם. וגם אווה. זה שם של מורה לגיאוגרפיה), אתם בטח שואלים את עצמכם. למזלכם, הכנתי רשימה:

א. לדאוג לסת.
ב. להתמזמז עם סת.
ג. להיות חולה.
ד. להעמיד פנים שהיא בריאה כדי שתוכל להתמזמז עם סת, להגיע לשיעורים, לברוח מאם הבית ולהבריז מחזרות של הלהקה שלה (בסדר הזה).
ה. להבריז מחזרות של הלהקה ובאופן כללי להיות חברה גרועה ללהקה.
ו. להתאשפז בבית החולים.
ז. לחקור נגיף מסתורי כלשהו.
ח. להתלונן על זה שהיא חולה.
ט. לעבור התקפי זיכרון כאובים.
י. להתמזמז עם סת.

קורצקי. מוהאאהאאהאהאהא (עם כל הכבוד שאני לא רוחשת לחחח, זה פשוט יבש מדי. ישבתי פעם ליד ילד שצחק ככה. עברתי מקום בטענה שאני לא רואה טוב משם).

אזהרה מפני קלקלנים לכל אלה שלא קראו את הספר הראשון. כשתופיע מילת הקוד "וות'רבי", מוקפת בהרבה אנטרים כדי שתוכלו להבחין בה בקלות, תוכלו להמשיך לקרוא.


חלק אחד מן העלילה בקווים כלליים:

א. אווה דאגה לסת וסת דאג לאווה.
ב. אווה וסת התמזמזו.
ג. אווה חלתה.
ד. אווה העמידה פנים שהיא בריאה כדי שתוכל להתמזמז עם סת, להגיע לשיעורים, לברוח מאם הבית ולהבריז מחזרות של הלהקה שלה.
ה. אווה מבריזה מרוב החזרות של הלהקה, הם מקבלים חוזה הקלטות ומסע הופעות בארה"ב, ואווה לא מתרגשת, דבר שנתן לה (אצלי, לפחות) את התווית "חברה גרועה ללהקה", ביחד עם "מושלמת מדי" "חדשה במקום שכולם שונאים/מאוהבים בה" ו-"עוד דמות כזו. אני אקיא על כל ה-783 בדמות הבאה שמצטרפת לפה"
ו. אווה אושפזה.
ז. אווה חקרה נגיף מסתורי כלשהו.
ח. אווה התלוננה על זה שהיא חולה.
ט. אווה עברה התקפי זיכרון כאובים.
י. אווה וסת התמזמזו.




וות'רבי. יופי של מילה. מה דעתכם שזו תהיה מילת קוד קבועה? יש לי אפילו שיר. לפי מנגינת לט איט בי של הביטלס. וות'רבי, וות'רבי, וות'רבי, או, וות'רבי.





זה היה החלק הראשון של העלילה מתוך שלושה חלקים, שתפס בערך חצי ממנה. אם זה היה רק זה, הייתה מקיאה על המגירה עם הדמויות האלה שהבטחתי להקיא עליהן בפעם הבאה שתהיה לי בחילה, ושודדת 75 מליון יחידות זהב רק כדי להתמודד עם הדביקות של אווה וסת (נזכרתי בפואנטה (8 )

מצחיק. יש לי שיזוף של סנדלים.

לא אפרט על החלקים האחרים של העלילה, כדי לא להרוס את קצת ההפתעה שהייתה בספר הזה (לא הייתה, אבל רק בגלל שאני ממש טובה בניחושים וקראתי את הסוף. הייתי מסבירה את התכונה הזו שלי, אבל זה בהחלט לא קשור). על עלילת אווה/סת פירטתי כי זה היה צפוי כמו שירד מחר שלג (אם אומר את זה כל יום, בסוף זה יתגשם. כלומר, ישתלג). רוב העלילה כבר קרתה (הייתה לי תחושה של "כבר קראתי את זה, לא? באיזה עמוד אני? 3? איך הספקתי לקרוא את זה בעבר אם הרגע התחלתי?") בעבר (זה נשמע יותר דרמטי מ"בספר הקודם". זה נשמע כמו משהו שכותבים על פוסטרים של סרטים כדי לפתות אנשים לצפות בהם), אם אני לא טועה. סליחה, כולה כבר קרתה (יצאה לי ק' מכוערת. ועוד אחת בזמן שציינתי את זה. אני צריכה לשפר את כתב היד שלי). במקום, נדבר על נושא שקרוב לליבי: שמות, וחשוב מכך, המקוריות של שמות.

נתחיל בלהקה שאסטריד (חברה של אווה וחסרת אישיות בצורה כל כך מושלמת, שהייתי מצפה שהיא עשתה ניתוח להסרת אישיות. בעצם, לכולם שם אין אישיות. "זועמת" "מאוהב" "נואשת לאהבה" "חנפן" "מרושע" "אמהית" זו לא אישיות, זו תכונה פצפונת שמרכיבה אישיות, מר-או-גברת-שולמן. רק באווה ובסת השקיעו "אישיות". בעצם, לא ממש. מר וגברת מושלם, אבל חוץ מזה לא הרבה) מעריצה. "תרנגול הודו זועם". אני יודעת שיש המון להקות עם שמות אידיוטיים להפליא, וכמה קשה למצוא שם מקורי ובעל משמעות (הביטלס היו פה קודם. אני לא מכירה שם יותר טוב מזה, אבל אני פתוחה להצעות לשמות אחרים), אבל "תרנגול הודו זועם" זה כבר פתטי.
(אממ, היי. זוכרים אותי? אז את זה אני כותבת ב-15.2.2014. התחלתי להעריץ להקה עם שם די מטופש, אבל למי אכפת. יש בשם את המילה ארטיק. מה יש לתרנכול הודו זועם? כרבולת?) יותר משלוש דמויות בסיפור מעריצות אותם, שתיים מתוכן ראשיות (היה חסר לאווה שגם היא הייתה מעריצה אותם, אחרת הייתי הורגת אותה צחוק מרושע שרומז על כך שאני מתכננת משהו כמו התנקשות בכמה מהדמויות השנואות עלי. אבל רק כמו. עכשיו, איך מגיעים לאחוזת מאלפוי? זמנו של לוציוס אחד הגיע או שהצחוק הזה רומז שאני יודעת משהו שאתם לא יודעים? מצטערת, אבל אני לא מבדילה. תזכורת: לפתח עוד צחוקים). הם יכלו לקרוא לעצמם "אווה המושלמת" או "אווה החלימי מהר כדי שנוכל להתמוגג ממושלמותך" או פשוט "השפיפונים" (שני השמות הראשונים לפי האווירה הכללית של העלילה בכל שלושת חלקיה).

שנית, הלהקה של אווה. "האסטרונאוטים". גם פה קומץ מקוריות לא הייתה מזיקה (מלבד זה שרק לייקה -שבכלל לא מופיעה בספר- ואסטרונאוטים שמנגנים על הירח -זה פשוט אדיר- רשאיים להקים להקה ולקרוא לה "האסטרונאוטים" לדעתי). והשם הזה גם לא קשור לכלום (לא ציינתי את זה בפסקא הקודמת בעיקר בגלל שלא רציתי לכתוב יותר מדי). הם בסך הכל "אווה והנספחים" או "אווה, הבחור שמאוהב בה, החברה הכי טובה שלה וזו שאין לי מושג מי היא, והיא חסרת אישיות באופן מוחלט, יותר מהחברה הכי טובה שלה, מעשה נראה בלתי אפשרי עד שהיא באה ועשתה אותו. לא זכור לי שהיא בכלל פתחה את הפה כדי לפהק אפילו". גם "רקיקי השוקו" זה שם נחמד (אני חובבת שמות מקוריים, אבל לא פתטיים. יש גבול דק, והספר הזה עבר אותו). אווה שתתה המון שוקו. או שאני קראתי את אותו העמוד שוב ושוב. בכל מקרה, היה שם המון שוקו. בא לי גם. רק רגע.

~כדקה וארבעים ושתיים (יופי של מספר) שניות מאוחרת יותר, עם חצי כוס שוקו חמים ביד, כי החצי השני נשפך במיקרוגל~

זה מזכיר לי. אווה וסת קוראים אחד לשני מותק, והם שותים קולה, מים, קפה או שוקו. זה פגע מאוד באמינות שלהם בתור בריטיים. אני יודעת שזה סטריאוטיפי לחשוב שהם חייבים לקרוא אחד לשני דארלינג ולשתות תה עם חלב, אבל ה"מותק" צרם בצורה ממש מעצבנת (כמו ה"מאמי" בכל הדברים שעשיתי וה"קרעכצ" בהארי פוטר וחדר הסודות), והופיע שם רק ספל תה אחד, שגם אותו לא שתו. הם מוקפים בבריטיים. לא, הם מוקפים באנשים. מישהו אחד שם- לפחות- שותה תה. אולי זו הרחבה של האישיות שלהם והסופר/ת לא רצתה להעיק על עצמה ועל הקוראים ביותר מדי פרטים? העובדה שהם שותים תה לא מכאיבה לאף אחד. רק שתדעי לספר הבא (לא שאקרא אותו). אם אין שם אף אחד ששותה תה, אני מוכנה להתערב שהם אף פעם לא שמעו על הוגוורטס ועל וולשית ירוקה. בושה וחרפה.

הצמר הזה בוהה בי. כדאי לי לסרוג שמיכה בירוק וצהוב מרקר?

קצת בכיתי במהלך הספר. אולי קצת הרבה, אבל במקביל צפיתי ב-"רמי-לבד בעולם", אז אני מניחה שזה בגלל הסרט.

השמות היו פגם רציני (אווה קורצקי. זה כמעט מצחיק כמו הבדיחות של פרד בקריאה השנייה של הארי פוטר. אם רק אני הרגשתי ככה- הכוונה היא למצחיק עם עצוב ברקע). אולי אסדר את הכל ברשימה ("מה קורה לי?" "את משתנה, מתוקה," "מה? לא רוצה& טוב לי איך שאני&" "מאוחר מדי. את הופכת להיות..... מסודרת." "לאאאאאאאא&")

א. אווה וסת עסוקים יותר מדי בלהיות עסוקים יותר מדי אחד בשני.
ב. אווה עוברת התקפי חולשה כל עמוד שני (גם אלה שלא עוסקים בה).
ג. העלילה ממוחזרת (הכל מצוין, סת, התקף, בית חולים, חקירה, להקה, סת נעלם, הופעה, אנשים נעלמים).
ד. השמות.
ה. ארג. לסופרים ממש קשה להכניס פגמים לדמויות שלהם (אני מכריזה בזאת חגיגית שכשאני אכתוב ספר, לדמות שלי יהיו פגמים רציניים. יש לי כבר רעיון). ברצינות, להיות חולה זה לא פגם. אני גם לא חושבת שזה נועד להיות פגם, אבל זה הכי טוב שנקבל.
ו. אווה היא תלמידה חדשה באיזו פנימיה יוקרתית, כמעט כולם מתאהבים בה, החברה הכי טובה שלה הופכת לאויבת שלה, יש לה בעיות בבית (רק לי זה נשמע בדיוק כמו תיכון לילה? כי זה משתפר&) היא מתאהבת בתלמיד חדש, שבו כולן מתאהבות, הוא מתאהב בה בחזרה, היא מגלה שמשהו בו חשוד. רב המכר של הניו-יורק טיימס&).
ז. אני לא בעלת דוקטורט בפיזיקה, ננו-ביולוגיה או ביו-רפואה, אבל פעם אחרונה שנתקלתי במילה הזו, היפוקמפוס היה סוג של סוס ים מגניב במיוחד, ולא חלק מלא במיתרים במוח. איפה פרסי ג'קסון שלי? אהה. צדקתי. רק על זה יורד לספר כוכב. מכרת לנו מידע כוזב&
ח. להרוג דמויות זו אומנות. בטיוטה, יש פסקא שלמה שמסבירה איך לעשות את זה. אני מניחה שכולכם מבינים בזה, ואחסוך לי עוד עשרים דקות. הקוראים צריכים להרגיש קשר לדמויות ההרוגות, ויותר חשוב- להזדהות עם הדמויות המתאבלות, כדי שגם לנו יהיה רצון לנקמה. החור שברעש הצליח, אצלי (לא הבאתי את הארי פוטר כי אני צריכה לגוון מדי פעם).
לא הרגשתי שום קשר שהוא ל-700 הדמויות (לפחות. והמספר הזה באמת כתוב בספר, זו לא הגזמה פראית שלי) הדמויות שנהרגו במהלך הספר, ובטח שלא לספוילר, ספוילר נוסף, ועל כמה מאות ספוילרים אחרים אשתוק. זו הייתה הקלה של ממש כשספוילר אחרון עבר/ה מן העולם הזה.
ט. "וירוס מסתורי איחד אותתם, עכדיו הוא יכול להפריד בינהם". כבר עדיף לכתוב "תרנגול הודו זועם", וכבר אמרתי את דעתי על השם הזה. סוף הנקודה.

כואב לי הצוואר. אקצר. רשימת הדבים החיוביים:
א. ווינסטון. למפתח שלי קוראים ווינסטון חיוך לא שפוי קצת ומבט מזוגג.
ב. לקראת סוף האמצע, נגמרת הדביקות, תודה רבה.
ג. מובטחות לנו מכוניות מעופפות עד שנת 2043.
ד. הרעיון נחמד.
ה. הוא העביר לי את הזמן שבו הייתי אמורה ללמוד לבוחן במתמטיקה.
ו. ממש אהבתי את זה שאפשר לשנות את העבר. יש לי כמה דברים מלהיבים לעשות, אבל הבטחתי לקצר.

ארוחת הבוקר מחכה, אז זהו. אם אהבתם את הראשון, תאהבו גם את השני (הוא כמעט אותו הדבר), אם לא, אתם יכולים לוותר, ולקרוא ספר אחר, יותר טוב. אם אתם ממש רוצים, אני מוכנה לגלות את הסוף. (אם לי הייתה את האפשרות הזו, הייתי שואלת ומוותרת על הספר, אבל אף אחד לא הזהיר אותי. אני מזהירה אתכם)

כמה כוכבים? אהיה נדיבה. זה דחה את ההתכנוננות לבוחן, והדביקות נעצרה באמצע. 3 כוכבים אם זו הביקורת הראשונה של הספר הזה.

עכשיו, לארוחת הבוקר. זו גבינת עיזים? יאמי.

התרשו לי לקטול ספר זה למרות שלא קראתי אפילו שמינית ממנו?
טוב, אני אקטול אותו בכל זאת, אבל קודם, סיפור רקע ואיך לעזאזל הגעתי לסדרה המפגרת הזאת (סליחה על הביטוי).
אוקי, אז לפני שנים (כשהייתי בכיתה ה' בערך) קראתי ספר ששמו הוא "חום", והאמת שלא מתתי עליו כבר אז אבל באיזושהי דרך מסתורית קראתי את כולו.
אז לאחר לא יודעת כמה שנים ראיתי שיש בספרייה את הספר "הזיות" והבנתי שזה הספר השני של חום, אז לקחתי אותו בכדי לסגור מעגל.
הסיטואציה היא כזאת:
אני עולה למעלה נשכבת על המיטה ומתחילה לקרוא את הספר, לאחר 10 עמודים (!) הבנתי שכנראה חושיי לספרים ורמת הציפיות שלי אליהם בכיתה ה' הייתה נמוכה ביותר כי רק לאחר 10 עמודים קלטתי שהנושא והכתיבה עצמה היא משעממת, רדודה, חסרת כל אופי, חסרת איזשהו סימן למתח ועוד הרבה דברים גרועים אחרים שאני ליודעת איך להסביר בכתב אפילו.
טוב, אז לאחר משהו כמו שבוע אני נתקעת בלי אז אני מחליטה לתת לספר עוד הזדמנות אחת אחרונה להוכיח לי שאולי, אולי, אולי הוא חלקיק ממה שזכרתי את הראשון.
אז לא חברים, צר לי לאכזב אתכם אבל לאחר עמוד אחד הספר חזר לארון ולא יצא ממנו מעולם.
רגע, אבל אני פה חופרת על הכתיבה והכל אבל מה קורה עם הנושא עצמו?
טוב, אז אני הולכת לספר את התקציר עם קצת תוספות בצד:
סת' הוא גלדיאטור יפה תואר ומושך כל בת שנקלעת לעברו (סכנת התאהבות מובטחת)אנחה שפעם חלה במן וירוס שבו חלתה גם אווה שהיא גם כן, למרבה ההפתעה, יפה בצורה לא יאומנת וכן, גם בה יש סנת התאהבות מוחלטת בגלל יופייה האדיר ואישיותה המדהימה העולה על כל ביקורת הקאה הוא חי בזמן הכיבוש הרומי, היא חיה בימינו, ובגלל איזשהו משהו שנקרא "חום" הם איכשהו נפגשים וסת' מגיע למאה ה-21.
אה כן! ותרשו לי לצטט מהכריכה- בשביל הפגישה הזאת, חוקי הזמן צריכים להישבר.
אני ברצינות רוצה להזהיר את כל האנשים התמימים בעולם שחושבים שיש לספר הזה בכלל סיכוי להיות קרוב למשהו שהוא סביר.
וכן, אולי חלקכם יחשבו 'מה? היא לא קראה אפילו שמינית מהספר, איך היא אמורה לדעת מה הרמה שלו?' אז זהו, שאני יודעת את זב רק מהעמודים הראשונים וזה רק מוריד מהערך של הספר.
אני מצטערת אם קטלתי יותר מדי בגסות את הספר הזה, כי זה פשוט מעצבן אותי איך מרשים למישהו להוציא ספר כזה לאור.
טוב, אני לא ממליצה בכלל ואם אתם רוצים לקנות בכל זאת- ראו הוזהרתם.

"אוקיי, טוב, הממ, מה הייתי צריכה לעשות?" הנערה התיישבה מול הלפטופ שלה כשכוס תה בידיה. לפני כחצי שעה היא סיימה לקרוא ספר אחד, ועכשיו סוף סןוך התיישבה במחשב. רק ש... מממ... מה היא הייתה צריכה לעשות?....
"אה כן, הביקורת" היא חייכה והתחילה להקליד.

אז כן, סוף סוך סיימתי לקרוא את "הזיות"!! למה אני אומרת סוף סוף? כי זה לקח לי די הרבה זמן לקרוא את זה. או שאולי זה פשוט רק הרגיש ככה בכלל העלילה הנמרחת. הרגשתי שזה פשוט נמשך... ונמשך... ונמשך.... מתחילה לנחור
קודם כל, אני חייבת לצייןשכשלקחתי את הספר הזה ראשונה לידיים מש התרגשתי. חיכיתי לו הרבה זמן, וממש אהבתי את הספר הראשון "חום". אלא שכבר די בהתחלה....באם! הקיטשיות. אתם בטח מכירים את זה. כשיש ספר ובו לדמות המרכזית שלנו יש רומנטיקה כבר.... כל הספר הופך להיות די פלאפי קיטשי כזה. אוקיי, אני יודעת מה תגידו: "אבל זה רומנטיקה! סיפור על אהבה! הם לא הצליחו לממש את אהבתם בחיים הקודמים ועכשיו סוף סוף הם ביחד! ברור שהם יתנשקו!!"
אז זהו, שלא אם ההתנשקויות יש לי בעיה (אך שגם את זה אפשר לקצר מעט, כאילו, כמעט כל פעם שהם ביחד זה התמזמזויות). אבל, אומייגאד, אתם יכולים בבקשה להפסיק עם כל ה"מותק"???!! באמת, רק אני שמתי לב לזה?? כל פרק כמעט יש את ה"מותק". "אוי אווה מותק, אוי אני אוהב אותך מותק. אוי מותק שלי. מותק מותק מותק!!" זה.פשוט.חירפן אותי. לא יכולת לקרוא לה במשהו אחר סת'? מותק?? (צליל של הקאה). אני לא יודעת למה יש לי בעיה עם הכינוי הזה, אבל המילה הזאת פשוט עלתה לי על הצעבים בספר הזה.
אז חזרה לעלילה שלנו זהירות, יהיו ספויילרים. כנראה
נוספת לנו עוד דמות די ראשת- ג'ניפר. או רק ג'ן. שהיא עיתונאית שחוקרת על המקרים המסתוריים של הנגיף, בו אנשים פשוט "מתאדים" אחרי שהם נפגעים או חולים. איכשהו, התחלתי לחבב אותה יותר על פני אווה. או סת'.

אווה, מצד שני, הפכה להיות כלכך מעצבנת. האווה המושלמת הזאת. זאת שהיא גאונה במחשבים, בלהקה, עם חבר מושלם גם ושרוב הבנים מאוהבים בה. שום חסרונות! והמחלה הזאת שה זה לא חיסרון. ואגב, שמתם לב לכמות הפעמים שהיא מתעלפת? זה כאילו לסופר (או הסופרת לא באמת בדקתי) לא היה על מה לכתוב אז הוא פשוט עילף את אווה בגלל איזה משהו ובבוקר למחרת שם את סת' לידה והם התחילו שוב עם כל הפלאפי מותק שלהם. כבר לא היה לי מעניין לקרוא את הפרקים איתה, כולם הלכו בסדר הזה:
סת' מושלם.
מיזמוזים עם סת'.
אוי אני מרגישה נורא, אבל אסור לי לספר על זה למישהו.
שיעור אחד עובר, הפסקה, מתעלפת.
בבוקר מחרת סת' ליד, שוב פעם מיזמוזים וכמה ששניהם דואגים אחד לשני, רוז.
קצת להקה (שהיא כאילו עושה טובה שהיא שם)
קצת מחקר על הנגיף
התעלפות
חולה, חולה, בית חולים
העמדת פנים
סת'
רוז
להקה
העלפות.
אתם מבינים אותי? לא היה איתה שום עלילה, הכל כבר היה חרוש ומעצבן. ולא נראה שבכלל היה לה איכפת אפילו קצת מהלהקה. נותנים לכם חוזה הקלטות ואת רק מחפשת דרך לא לבוא לחזרות... אמוד בוגר אווה -_-. וכל הזמן היא מרחמת על עצמה. "אוי אף אחד לא אוהב אותי, כום עוזבים אותי. אני מטומטמת, ודפוקה, ומביאה רק צרות ובגלל זה כולם עוזבים אותי. סת' עזב בגללי, זה ברור. אוחח אני וויתרתי, אני לא יכולה יותר" אוחח אווה, עלית לי על העצבים. ושלא לדבר על כל בעיות המשפחה שלה- אכן מקוריות.

ככה גם היה עם סת', ורק בסוף שהוא חזר למקביליון כבר התחיל להיות קצת מעניין. קצת. אבל גם הוא, כל העלילה שלו זה כמה שהוא אוהב את אווה, כמה שהוא דואג לה, ועוד חקירות על הנגיף ועוד מותק. מ-ש-ע-מ-ם. גם לסת' לא ממש התחברתי, הוא, בדיוק כמו אווה- מושלם. הוא יפה, חכם (תזכירו לי איך גלדיאטור מהמאה השנייה יודע דברים על חורי תולעת? אה כן, הזיכרון של זאכרי. ועדיין....), בכושר טוב וכמובן,הוא דואג לאווה ויעשה בישבילה הכל. ורק אל תשכחו שהוא יכל לשכנע בצורה יוצאת דופן ולשחק במוחות. חסרונות- אין. כמובן.
כל העלילה של שניהם התמרחה ורק חיכיתי שזה כבר יעבור. זה משהו אחד שלא אהבתי כלכך בספר הזה.
ואז בא נקודת מבט של מתיאס, במקביליון. אני לא יודעת מה אני חושבת על מתיאס. מצד אחד הוא די דפוק בשכל, חושב רק על עצמו ולא איכפת לו מאחרים כשהוא רואה איך הרומאים מתנהגים שם. הוא כל הזמן אומר "אילו סת' היה כאן, אוי סת', אני מתגעגע לסת'..." טוב, סת' לא היה מתנהג כמוך זה בטוח.
אבל מצד שני, אצלו הפרקים לפחות היו מעט יותר מעניינים משל סת' ואווה. רק חבל שהיו הרבה יותר קצרים. עוד משהו שהיה מעצבן.
בכללי, כל הדמויות האלה בספר די חסרות אישיות ורק דמויות רקע, כשהכל מתמקד בסיפור אהבתם המדהים של אווה וסת'!
"וירוס מסתורי מצליח לנתץ את גבולות הזמן והמרחב ולחבר ביניהם, אבל עכשיו הוא עלול גם להפריד ביניהם." נו באמת, הטמטום -_- ואפרופו הסיפור אהבה שלהם- כשסת' ראה את ליביה בפעם הראשונה הוא ישר התאהב בה וזהו, הם אמורים להיות ביחד לנצח בגלל ששניהם מושלמים. אוי קום און!
ניקח כמה מהדמויות האחרות האלה:
אסטריד- חסרת אישיות, חברה בלהקה, לרוב די מעצבנת.
רוב- מאוהב באווה נו איך לאא), חבר בלהקה. אין אישיות
רובי- בהתחלה הייתה החברה הכי טובה של אווה כשהיא הגיעה לבית הספר, אבל כשהחבר שלה ניסה לנשק את אווה היא כמובן הפכה ליריבתה המושבעת. הוי המקוריות!
רוז- אם הבית, לרוב רואים אותה כשהיא דואגת לאווה.. וזהו. חוץ מזה שום דבר.

ואגב, לפני שאני אשכח- בית ספר סנט מגדלנה אמור להיות בית ספר לחכמים, שלומדים שם הרבה וצריך להשקיע.... איפה בדיוק אווה עושה את זה? היא כל הזמן במחלה המוזרה הזאת שלה (שתמות וזהו) או בסת' או בלהקה, איך לעזעזל היא לומדת שם, זה הרי אמור להיות בית ספר למחוננים!

הדברים בספר לרוב בילבלו אותי, ואפילו בסוף, כשאווה כמעט מתה אבל סת' הציל אותה ושלח אותה למקביליון....טוב, לא הרגשתי משהו חוץ מאשר :" קסיוס מה לעזעזל? מאיפה אתה צצת? אווה, למה את לא עושה כלום??! מתיאס חתיכת מפגר".
אבל אני לא באמת יכולה לשנוא את הספר הזה. יחסית הוא נחמד, מעניין, וכיף לקרוא אותו בזמן הפנוי. לכן אני נותנת לו 3 כוכבים ^^

טוב לדעתי זה ספר טוב ( לא טוב מידי פשוט טוב) כאילו חצי מהספר מסופר בבית חולים מה נסגררר???????
אני לא רוצה להגיד כלום רק להגיד שמי שאוהב גלדיאטורים ונערות שעצבניות על העולם יחבב אתזה

התאכזבתי מאוד מהספר.... וזה הגיע לנקודה שפשוט הפסקתי לקרוא אותו! מבאס!! הספר הראשון היה כזה יפה אבל השני הרס לגמרי

אהבתי את הספר הרבה יותר מאת הספר הראשון. ההתחלה היתה קצת משעממת ורגילה אבל בהמשך הספר התחלתי ממש להנות ממנו.
הספר היה מעניין, מיוחד ומותח. היתה לו גם נקודת מבט נוספת בהשוואה לספר הראשון. הבנו את הספר מנקודת המבט של סת, מנקודת המבט של מתיאס, מנקודת המבט של אווה ומנקודת הבט של עיתונאית שמקרה ההיעלמות של אלנה גלאניס(מהספר הראשון) גרם לה לחקור מה בדיוק קורה...
זהירות-ספוילרים!
הבעיה שיש במקביליון, הקשר ללונדוניום של סת, מה שקורה לאווה בזמן שבו סת עוזב... ועזביתו של סת גרמו לספר להיות מיוחד ומעניין יותר מהראשון.
נהנתי לקרוא אותו. לא הספר הכי מדהים שקראתי אבל בהחלט ספר שכיף לקרוא בזמן פנוי.

לא אהבתי
העלילה ממש צפויה
ואווה שבהתחלה של הספר הראשון ממש אהבתי אליה
הופכת לרכרוכית שמתעלפת כל שנייה
כל העלילה נרמצאת רק סביב סיפור האהבה שלה ושל סת'
הרגעים הרומנטיים שלהם לא מעניינים אין לא לה ולא לסת' שום חסרונות ושניהם אמיצים גאונים יפים נחמדים ופשוט אי אפשר להתחבר
או להזדהות איתם!!!
לא ממליצה
בזבוז זמן לגמרי

ספר מדהים מותח מרגש מסתורי ומלא אקשן חוץ מהסוף המעצבן מחכה לספר האחרון בקוצר רוח

עלוב.