ביקורת ספרותית על הזיות מאת די שולמן
ספר בסדר

---

"אוקיי, טוב, הממ, מה הייתי צריכה לעשות?" הנערה התיישבה מול הלפטופ שלה כשכוס תה בידיה. לפני כחצי שעה היא סיימה לקרוא ספר אחד, ועכשיו סוף סןוך התיישבה במחשב. רק ש... מממ... מה היא הייתה צריכה לעשות?....
"אה כן, הביקורת" היא חייכה והתחילה להקליד.

אז כן, סוף סוך סיימתי לקרוא את "הזיות"!! למה אני אומרת סוף סוף? כי זה לקח לי די הרבה זמן לקרוא את זה. או שאולי זה פשוט רק הרגיש ככה בכלל העלילה הנמרחת. הרגשתי שזה פשוט נמשך... ונמשך... ונמשך.... *מתחילה לנחור*
קודם כל, אני חייבת לצייןשכשלקחתי את הספר הזה ראשונה לידיים מש התרגשתי. חיכיתי לו הרבה זמן, וממש אהבתי את הספר הראשון "חום". אלא שכבר די בהתחלה....באם! הקיטשיות. אתם בטח מכירים את זה. כשיש ספר ובו לדמות המרכזית שלנו יש רומנטיקה כבר.... כל הספר הופך להיות די פלאפי קיטשי כזה. אוקיי, אני יודעת מה תגידו: "אבל זה רומנטיקה! סיפור על אהבה! הם לא הצליחו לממש את אהבתם בחיים הקודמים ועכשיו סוף סוף הם ביחד! ברור שהם יתנשקו!!"
אז זהו, שלא אם ההתנשקויות יש לי בעיה (אך שגם את זה אפשר לקצר מעט, כאילו, כמעט כל פעם שהם ביחד זה התמזמזויות). אבל, אומייגאד, אתם יכולים בבקשה להפסיק עם כל ה"מותק"???!! באמת, רק אני שמתי לב לזה?? כל פרק כמעט יש את ה"מותק". "אוי אווה מותק, אוי אני אוהב אותך מותק. אוי מותק שלי. מותק מותק מותק!!" זה.פשוט.חירפן אותי. לא יכולת לקרוא לה במשהו אחר סת'? מותק?? (צליל של הקאה). אני לא יודעת למה יש לי בעיה עם הכינוי הזה, אבל המילה הזאת פשוט עלתה לי על הצעבים בספר הזה.
אז חזרה לעלילה שלנו *זהירות, יהיו ספויילרים. כנראה*
נוספת לנו עוד דמות די ראשת- ג'ניפר. או רק ג'ן. שהיא עיתונאית שחוקרת על המקרים המסתוריים של הנגיף, בו אנשים פשוט "מתאדים" אחרי שהם נפגעים או חולים. איכשהו, התחלתי לחבב אותה יותר על פני אווה. או סת'.

אווה, מצד שני, הפכה להיות כלכך מעצבנת. האווה המושלמת הזאת. זאת שהיא גאונה במחשבים, בלהקה, עם חבר מושלם גם ושרוב הבנים מאוהבים בה. שום חסרונות! והמחלה הזאת שה זה לא חיסרון. ואגב, שמתם לב לכמות הפעמים שהיא מתעלפת? זה כאילו לסופר (או הסופרת לא באמת בדקתי) לא היה על מה לכתוב אז הוא פשוט עילף את אווה בגלל איזה משהו ובבוקר למחרת שם את סת' לידה והם התחילו שוב עם כל הפלאפי מותק שלהם. כבר לא היה לי מעניין לקרוא את הפרקים איתה, כולם הלכו בסדר הזה:
סת' מושלם.
מיזמוזים עם סת'.
אוי אני מרגישה נורא, אבל אסור לי לספר על זה למישהו.
שיעור אחד עובר, הפסקה, מתעלפת.
בבוקר מחרת סת' ליד, שוב פעם מיזמוזים וכמה ששניהם דואגים אחד לשני, רוז.
קצת להקה (שהיא כאילו עושה טובה שהיא שם)
קצת מחקר על הנגיף
התעלפות
חולה, חולה, בית חולים
העמדת פנים
סת'
רוז
להקה
העלפות.
אתם מבינים אותי? לא היה איתה שום עלילה, הכל כבר היה חרוש ומעצבן. ולא נראה שבכלל היה לה איכפת אפילו קצת מהלהקה. נותנים לכם חוזה הקלטות ואת רק מחפשת דרך לא לבוא לחזרות... אמוד בוגר אווה -_-. וכל הזמן היא מרחמת על עצמה. "אוי אף אחד לא אוהב אותי, כום עוזבים אותי. אני מטומטמת, ודפוקה, ומביאה רק צרות ובגלל זה כולם עוזבים אותי. סת' עזב בגללי, זה ברור. אוחח אני וויתרתי, אני לא יכולה יותר" אוחח אווה, עלית לי על העצבים. ושלא לדבר על כל בעיות המשפחה שלה- אכן מקוריות.

ככה גם היה עם סת', ורק בסוף שהוא חזר למקביליון כבר התחיל להיות קצת מעניין. קצת. אבל גם הוא, כל העלילה שלו זה כמה שהוא אוהב את אווה, כמה שהוא דואג לה, ועוד חקירות על הנגיף ועוד מותק. מ-ש-ע-מ-ם. גם לסת' לא ממש התחברתי, הוא, בדיוק כמו אווה- מושלם. הוא יפה, חכם (תזכירו לי איך גלדיאטור מהמאה השנייה יודע דברים על חורי תולעת? אה כן, הזיכרון של זאכרי. ועדיין....), בכושר טוב וכמובן,הוא דואג לאווה ויעשה בישבילה הכל. ורק אל תשכחו שהוא יכל לשכנע בצורה יוצאת דופן ולשחק במוחות. חסרונות- אין. כמובן.
כל העלילה של שניהם התמרחה ורק חיכיתי שזה כבר יעבור. זה משהו אחד שלא אהבתי כלכך בספר הזה.
ואז בא נקודת מבט של מתיאס, במקביליון. אני לא יודעת מה אני חושבת על מתיאס. מצד אחד הוא די דפוק בשכל, חושב רק על עצמו ולא איכפת לו מאחרים כשהוא רואה איך הרומאים מתנהגים שם. הוא כל הזמן אומר "אילו סת' היה כאן, אוי סת', אני מתגעגע לסת'..." טוב, סת' לא היה מתנהג כמוך זה בטוח.
אבל מצד שני, אצלו הפרקים לפחות היו מעט יותר מעניינים משל סת' ואווה. רק חבל שהיו הרבה יותר קצרים. עוד משהו שהיה מעצבן.
בכללי, כל הדמויות האלה בספר די חסרות אישיות ורק דמויות רקע, כשהכל מתמקד בסיפור אהבתם המדהים של אווה וסת'!
"וירוס מסתורי מצליח לנתץ את גבולות הזמן והמרחב ולחבר ביניהם, אבל עכשיו הוא עלול גם להפריד ביניהם." נו באמת, הטמטום -_- ואפרופו הסיפור אהבה שלהם- כשסת' ראה את ליביה בפעם הראשונה הוא ישר התאהב בה וזהו, הם אמורים להיות ביחד לנצח בגלל ששניהם מושלמים. אוי קום און!
ניקח כמה מהדמויות האחרות האלה:
אסטריד- חסרת אישיות, חברה בלהקה, לרוב די מעצבנת.
רוב- מאוהב באווה נו איך לאא), חבר בלהקה. אין אישיות
רובי- בהתחלה הייתה החברה הכי טובה של אווה כשהיא הגיעה לבית הספר, אבל כשהחבר שלה ניסה לנשק את אווה היא כמובן הפכה ליריבתה המושבעת. הוי המקוריות!
רוז- אם הבית, לרוב רואים אותה כשהיא דואגת לאווה.. וזהו. חוץ מזה שום דבר.

ואגב, לפני שאני אשכח- בית ספר סנט מגדלנה אמור להיות בית ספר לחכמים, שלומדים שם הרבה וצריך להשקיע.... איפה בדיוק אווה עושה את זה? היא כל הזמן במחלה המוזרה הזאת שלה (שתמות וזהו) או בסת' או בלהקה, איך לעזעזל היא לומדת שם, זה הרי אמור להיות בית ספר למחוננים!

הדברים בספר לרוב בילבלו אותי, ואפילו בסוף, כשאווה כמעט מתה אבל סת' הציל אותה ושלח אותה למקביליון....טוב, לא הרגשתי משהו חוץ מאשר :" קסיוס מה לעזעזל? מאיפה אתה צצת? אווה, למה את לא עושה כלום??! מתיאס חתיכת מפגר".
אבל אני לא באמת יכולה לשנוא את הספר הזה. יחסית הוא נחמד, מעניין, וכיף לקרוא אותו בזמן הפנוי. לכן אני נותנת לו 3 כוכבים ^^

» ביקורות נוספות של Sofiya-The Demigod
» ביקורות נוספות על הזיות