• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המשפט

המשפט

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של סוריקטה

תמונה של סוריקטה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המשפט

המשפט

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של סוריקטה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סוריקטה
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:1992
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 6 שנים

“"המשפט" היה מאז ומתמיד סוג של פער בהשכלה הבסיסית שלי, ולכן שמחתי על ההזדמנות לגשת אליו (איך אומרים -”

6/45
ביקורות על המשפט
הבאה
חובב ספרות
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•3 דקות קריאה

תמיד קשה לקרוא את זה. על אחת כמה וכמה בימים כאלה, כשאריין רובן עושה שוב את מה שהוא יודע לעשות כל כך יפה ולא משנה בכלל אם המגן שעומד מולו הוא מועמד לתואר כדורגלן השנה, והזמן שיש בין משחק למשחק בקושי מאפשר לי לשים את הכביסה במכונה, אבל הייתה לי הזדמנות, נדירה, להצטרף למועדון קריאה ששמעתי עליו מזמן והוא היה נחשק בעיני על אף שידעתי מראש שיש הפרש של שנים רבות ביני לבין צעירת המשתתפות בו ושסביר להניח שחלק ניכר ממה שמטריד אותי בחיי היומיום ולכן גם של רבות מהשאלות שאני שואלת את עצמי בחיי הנוכחיים יהיו לא רלוונטיים שם.

הן הסכימו לצרף אותנו, אותי, יחד עם חברה טובה שלי, זו שאיתה אני לא מסכימה על כלום, אבל בעיקר איתה מדברת על רבים מהספרים שאני קוראת. רק לנסיון. לא מצידנו. מצידן.

הן נפגשות כבר שש שנים. שמונה נשים, בנות שישים עד שמונים, מגיעות מאזורים שונים בארץ, גם מרוחקים מאד, חלקן באוטובוסים ועל כן צריך להתכנס מוקדם, וכל זה קורה בבית של אחת מהן, טיפוס אקסצנטרי, אישה נמרצת שחיה חיים מסעירים, כל הזמן על הקצה, אבל היום היא מרותקת לביתה, כבר יש לה אלצהיימר והיא רק מקשיבה, בעניין, אבל גם במידה של חוסר אונים.

מה שחיבר ביניהן זו האהבה לספרים והצורך לדבר עליהם. בעיקר זה. פחות הצורך לדבר על עצמן. אין ביניהן כמעט חברויות של יומיום אבל הצפייה במרחב השיח שהן יצרו לעצמן, זה היה נהדר. השתתפתי בחודשים האחרונים במועדון קריאה של נשים בנות גילי פחות או יותר, אבל זה היה כל כך לא דומה. רוחב האופקים, עומק הדיון, ההקשרים התרבותיים. הדיון על הקשר ועל ההבדלים שבין הסוריאליזם לבין זרם התודעה היה מרתק. דיון שלא יכולתי לתרום לו הרבה, אבל גם לא הייתי צריכה. רק להקשיב. והאופן שבו הן דיברו על הצייתנות האירופאית של הזמנים שבין מלחמות העולם, לא מתוך קריאה בספרי ההיסטוריה, אלא מתוך הנסיון, שלהן עצמן, חלקן הולנדיות שגדלו שם וחוו את הדוקטרינות החינוכיות האלה על בשרן.

חלק לא מבוטל ממה שיש לי להגיד עכשיו על הספר הוא תוצאה של המפגש הזה ובכל זאת היו גם דברים שחשבתי עוד לפניו, במקביל למועקה ולדכדוך שהוא השרה עלי. נדמה לי שבקריאה הקודמת שלי אותו, לפני עשרים שנים לפחות, לא יכולתי להבין בכלל את ההתנהלות של הגיבור הזה, יוזף ק, שמואשם בעבירה שאינו יודע מה היא, אדם בודד שמנסה לתמרן לו דרך תחת מערכת חוקים שאינה ברורה לו, של ממסד שרירותי ולא נגיש שאינו חסר פניות. והוא לא בועט בה, במערכת הזו, אלא מתנהל תחתיה, מאפשר לה להכריע אותו ואפילו מאמץ את נוהגיה כדי לנסות לנהל את ענייניו. שיתוף הפעולה הזה התמיה אותי אז. אני לא חושבת שהייתה בי ההבנה שכך מתנהלים רובינו, גם אם אנחנו לא רוצים להאמין בזה, תחת הסדר החברתי, גם כאשר אנחנו לא מסכימים ומתקשים לקבל את הדין.

והסיטואציה סוריאליסטית (כן, כן, זה הן אמרו, והן לגמרי צודקות) על אף שהספר ככלל אינו בהכרח כזה, כלומר, הוא מייצר את חלום הבלהות של האזרח הקטן אל מול הרשות, אבל הוא יכול היה לצייר פה גם תמונה מציאותית יותר, של מקום מכובד לכאורה, אדיר מימדים ומרהיב ביופיו, כמו שנראים היכלות המשפט שלנו, לא אלה שבספר, ועדיין האזרח אותו אזרח והתוצאה יכולה להיות אותה התוצאה. לי זה הזכיר את הנסיון האחרון שלי לקבוע איזו בדיקה לא שגרתית בבית חולים עבור הבת שלי, נסיון שעוד לא עלה יפה מפאת דיני קופות וביטוחים שעדיין לא הבנתי את פשרם.

זה לא ספר שכיף לקרוא, אפילו להפך, אבל, לטעמי, הוא חשוב, גם מפני שהוא נשאר רלוונטי על אף שעברו מאה שנים מאז שנכתב וגם משום העומק הרב שמשאיר כר נרחב מאד לפרשנויות רבות שנוגעות בסופו של דבר לחיים שלנו כיחידים בחברה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Toto Hacklavlav
Toto Hacklavlav
ח
חובב ספרות
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של ארסמוס
ארסמוס
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
22קוראים|גיל ממוצע51|45%נשים

על המבקרת

תמונה של סוריקטה

סוריקטה

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
291 ביקורות•29 נבחרות•7,181 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות291
ביקורות נבחרות29
לייקים שקיבלה7,181
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת221מתח ריגול והרפתקאות14מדע בדיוני ופנטזיה13

דיון על הביקורת

11 תגובות
סוריקטה
סוריקטה•לפני 11 שנים

תודה רבה, רץ.

רץ
רץ•לפני 11 שנים

מקסים איך שהחיים מתחברים לספרים .

סוריקטה
סוריקטה•לפני 11 שנים

תודה, נתי.

אני רק לא חושבת שהוא נהיה קריא יותר בהמשך. לי היה קשה לקרוא אותו לכל האורך. יחד עם זאת, גם לא יכולתי להפסיק.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 11 שנים

התחלתי לקרוא לפני זמן מה ולא הצלחתי להתקדם. בגללך אתן לספר צ'אנס נוסף:-)

סוריקטה
סוריקטה•לפני 11 שנים

יקירוביץ', yaelhar, עולם, cujo, נעמה ודן סתיו, תודה רבה על התגובות.

יקירוביץ'
יקירוביץ'•לפני 11 שנים
אני לא יודע אם גרועה יותר הבירוקרטיה של הצבא או של האזרחות. בצבא אומרים לך לאן להגיע, ובאזרחות אתה יותר חסר אונים, מצד שני, צבא זה צבא. עשית לי חשק רציני גם לקרוא את הספר שוב ושנית וחשוב יותר להצטרף או להקים איזה מועדון קריאה, בתור קורא מסור אני מודה שאף פעם לא חשבתי על הטובה הזו לעצמי. קאמי דיבר אל קפקא הרבה, אולי כדאי להקים מועדון קריאה לאלבר קאמי. אחלה ביקורת.
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

יופי של ביקורת!

לא כל כך אהבתי את הספר, שנראה לי מרוכז בנקודה ולא יוצא ממנה. אבל אולי כדאי לקרוא אותו אחרי פגישה מתסכלת עם הרשויות...
עולם
עולם •לפני 11 שנים

אאוץ, כמה זמן עבר מאז שקראתי את הספר הזה.

היה לי לא מזמן מפגש עם הבירוקרטיה שלנו במלוא תפארתה, שהזכיר לי אותו. המשרד הממשלתי הזה מפנה אותך לרשות הזו, שמפנה אותך בחזרה למשרד הממשלתי, שמפנה אותך למזכיר המחוזי ההוא, שמוסר אותך לסגן מנהל היחידה ההיא, שמוסר אותך בחזרה למזכיר, שמתקדם ומוסר אותך בפס לסמנכ"ל, שבועט אותך מכל המדרגות - גוללללללללללל!
cujo
cujo•לפני 11 שנים

וואו אשרי לך

ביקורת שעושה חשק לקרוא.
נעמה 38
נעמה 38•לפני 11 שנים

מסכימה עם סתיו, הכל אקטואלי מתמיד. סקירה חשובה

דן סתיו
דן סתיו•לפני 11 שנים

סוריקטה

ביקורת מעמיקה ומרתקת. אהבתי את העומק בספר אבל לא את סגנון הכתיבה שלעיתים נראה לי מייגע. אכן הצדק עימך: בעיני דבר לא השתנה משמעותית ביחסי הכוחות בין הפרט חסר האונים לבין המערכת הדורסנית גם מאה שנים לאחר שספר זה נכתב.
11 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סוריקטה

ההבטחה

ההבטחה

דיימון גלגוט

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
אהבתם של עלי ונינו

אהבתם של עלי ונינו

קורבאן סעיד

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווקז צברתי במהלך הקריאה של האוריינטליסט. מעבר לבושה על כך שלא היה לי כמעט מושג על מה שקרה באחד האזורים המרתקים בעולם מבחינה גיאופוליטית והצורך לסגור קצת פערים, אני חושבת שהבנה של יחסי הכוחות באיזור הזה שמשתרע בין רוסיה, טורקיה ואיראן, עוזרת להבין קצת יותר טוב גם את מה שקורה היום בעולם.

המחבר של הספר, אותו קורבאן סעיד שנקרא גם אסד ביי ולפני כן, לפני שהתאסלם, נקרא לב נוסימבאום, הוא בן של יהודי יליד גיאורגיה שהיגר מקייב לבאקו וכאייל נפט מקומי נמנה על אצולת העיר עד למלחמת העולם הראשונה, אז נמלטו האב והבן, לא כל הדרך ביחד, דרך טורקסטן ואיראן.  בסופו של דבר הגיע קורבאן סעיד לגרמניה, שם גם פרסם את הספר הזה, נדמה לי שבגרמנית, ספר שהפך לספר הלאומי של אזרבייג'ן. 

סיפור החיים שלו, מרתק לכשעצמו, חוזר בוורסיה קצת יותר רומנטית, עם לא מעט אלמנטים הירואיים שכאילו לקוחים מסיפורי עם עתיקים (וגם איזו תפיסה של התרבות המוסלמית שמזכירה קצת את צביקה יחזקאלי, רק עם אמפטיה), אבל העיקר, החיים באיזור כל כך מגוון מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, בין מערב למזרח, בין ליברליזם לשמרנות אדוקה, תחת משטרים מתחלפים בתדירות שקשה לעקוב אחריה, רוסיה הצארית, מהפכת 1917, טורקיה, אנגליה בשם בעלות הברית ועצמאות אזרית ושוב רוסיה, בולשביקית, כל זה הוא חלק משמעותי בחיים של עלי ונינו והחברים שלהם, ואולי כיוון שחלק מאותם קונפליקטים תרבותיים קיימים עד היום, והגישה של אותו עלי, שהיא פטריוטית ומלאת גאווה דתית ולאומית אבל גם סובלנית לשונות ומאפשרת חיים בצוותא של אנשים בעלי תרבויות שלכאורה אין ביניהן הרבה מן המשותף, אפילו באותו הבית, אולי לכן הספר הזה נשאר גם מעניין וגם רלוונטי.  
  
ממליצה מאד לקרוא את האוריינטליסט. יש סיכוי לא רע שאחר כך תרצו לקרוא גם את זה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
המתמללת

המתמללת

קייט אטקינסון

הסוף מאד מפתיע ומותח. אם זה שווה את זה? אני לא בטוחה.

הפעם לא חיים ועוד חיים אלא אותם חיים רק בכמה עשורים שונים, בעיקר ב-1940, כשהגיבורה של הסיפור הזה עובדת ב-MI5 כמתמללת שיחות של אחד הסוכנים עם המקורות שלו, ועשר שנים אחר כך, כשהיא מפיקה ברדיו של ה-BBC את מה שנהוג לקרוא לו תוכניות חינוכיות לילדים.

זה קצת ספר מתח וקצת רומן ריגול וקצת רומן היסטורי ואין לי בעיה עם הערבוב הזה, גם שום בעיה עקרונית עם קפיצות בין עשורים שונים, רק שאם הדמויות סביב הגיבורה מתחלפות בין עשור לעשור זה צריך להיות כתוב ככה שאני אצליח לעקוב ולזכור על מי מדובר ומה תפקידו בכוח, ופה זה לא תמיד קרה.

יש פה סיפור ריגול מעניין, זה שמתחיל בזמן המלחמה ויש לו השלכות גם על מה שקורה אחרי שהיא נגמרת, סיפור שיש לו פאן אישי אבל גם יותר מזה, הוא הסיפור של אנגליה בזמן המלחמה ואחריה, לפחות נקודת מבט על הסיפור הזה, ואת הסיפור הזה אטקינסון מספרת עם לא מעט הומור שזור בכוונות רציניות מאד, והדמויות שמעורבות בו, גם הן מעניינות וכמעט לכל אחת מהן פנים רבות. 

רק שאחת לכמה עשרות עמודים הסיפור קופץ לשנות החמישים, ושם הוא לא מחזיק. אטקינסון בחרה לתאר בהרחבה את חיי הגיבורה בעת הזו, כאילו לייצר איזה מצע של נורמליות שעליו יובאו ההשלכות של מה שהתחיל בזמן המלחמה, ומצע זה רק מצע, הוא לא באמת חשוב, והתחושה שלי היתה שיש פה סוג של להג שמתפרש על לא מעט עמודים, שלל דמויות של שדרנים ומזכירות ומה לא, את היחסים ביניהם אני לא ממש זוכרת, המוטיבציות, של הגיבורה ושל כל מי שנמצא סביבה, לא משכנעות, וכל זה כדי שאוכל לדלות את מה שמעניין אותי, את ההמשך של סיפור הריגול המקורי.

כיוון שזה לא הראשון של אטקינסון שאני קוראת אני פשוט יודעת שהיא יכולה יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
כל האור שאיננו רואים (מחודש)

כל האור שאיננו רואים (מחודש)

אנתוני דואר

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם שיש סיכוי לא רע שמדובר במתמודד יחיד).

זה ספר מונגש. מכל הבחינות. כאילו לא בנו על היכולות שלי בשום תחום, לא יכולת עיבוד, לא יכולת חשיבה, לא הסקת מסקנות, אז הנגישו ועבדו בשבילי ככה שכן מותר להרגיש או להתרגש, אבל השכל יכול להתפנות במקביל לדברים אחרים, ומה שיפה, ואני באמת מעריכה את זה, בלי שירגיש שזילזלו בו.
  
בגדול זה סיפור התבגרות ואהבה שזור באמונות תפלות. הרקע הוא מלחמת העולם השניה, הוא נער גרמני יתום המיועד להיות בשר תותחים, היא נערה צרפתיה עיוורת יתומה מאם. הוא מגלה כישורים טכניים יוצאי דופן, היא יודעת לפתור חידות. החיים בצל המלחמה יעשו את שלהם ויונגשו בפרקים קצרים מאד, דמות אחת בכל פרק, וקל לקרוא את זה, אפילו נחמד, בפרט אם בדיוק לא מתחשק לך להתעמת עם עצמך, את לא מרגישה שזה הזמן לתובנות חדשות ואם נעים עושה לך טוב.

ויש פה נסיון לעשות יותר מזה. כשהיו שואלים בכיתה למה התכוון המשורר, בדרך כלל מה שעבר לי בראש זה רבאק, אין שום סיכוי שהוא חשב על זה, אבל פה ההשתדלות ניכרת, הרבה מאד השקעה בסמלים ונסיונות לייחס להם איזו משמעות גדולה, רק מה, ההנאה תלויה ביכולת שלך להתעלם מזה ואם תצליחי תגלי שלא רק שאת לא ממש סובלת, את אפילו אשכרה נהנית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
צחוק אפל

צחוק אפל

שרווד אנדרסון

אני לא יודעת אם זה מפני ששרווד אנדרסון כתב בדרך כלל סיפורים קצרים, או סתם בגלל שאז ככה כתבו באמריקה, בכל מקרה, ב-150 עמודים הוא מצליח לעשות את הקסם ולספר סיפור שחלק מהאנשים שיש בו הופכים להיות אייקון כבר תוך כדי זה שהוא מספר עליהם, בלי להפסיד את היכולת לדמיין אותם, כלומר, הם נשארים חיים.

אין פה שום דבר גדול. הכל קטן. הסיפור והאנשים והעיר האמריקאית לגדות נהר האוהיו ואפילו המפעל הגדול שהם עובדים בו הוא לא באמת כל כך גדול, הכל קטן, ובכל זאת הרבה אמריקה הוא מצליח להכניס לכאן, לסיפור מאד ריאליסטי על כתב שעוזב עבודה ונישואים לא מאושרים ונודד קצת עד שהוא חוזר לעיר שגדל בה ומוצא עבודה במפעל ויוצר קשרים חדשים.

יש פה כמה נושאים, לא כולם שרדו את מאה השנים שעברו מאז שזה נכתב, אבל מה שאולי הכי בולט זו ההבחנה בין אלה שמקבלים את החיים שיש להם לבין אחרים, כאלה שלא מפסיקים לחפש, ונראה שלאנדרסון די ברור אילו מהם יצחקו בסוף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ארכנגלסק

ארכנגלסק

רוברט האריס

זה כנראה האחרון באיזה רצף לא אופייני של ספרי מתח שאני קוראת, משהו שהתחיל בטרק עם השלישי של גלברייט ואיכשהו זה נמשך ולא עצרתי.

הגיבור הוא היסטוריון שמגיע לרוסיה לאיזה כנס שקשור לפתיחת הארכיונים הרוסיים ועל הדרך מתגלגל למרדף אחרי מחברת שהיתה שייכת לסטלין ונגנבה רגע לפני שהוא מת. רוסיה שהאריס מתאר לא נראית כמו מעצמה, לא בירתה וודאי לא הפרובינציות שלה. 

לא מזמן קראתי את "נעורים חסרי מנוח" של פאוסטובסקי. בעמודים האחרונים של הרומן ההוא הגיבור נמצא בעיירה פרובינציאלית בדיוק בזמן מהפכת אוקטובר 1917 והוא מתאר התפרצות של שמחה יחד עם תחושת שחרור והתגייסות למען עתיד חדש. אצל האריס יש תחושה כאילו רוסיה מחכה שוב לרגע כזה, נראה שהוא מאמין שבהווה שהוא מתאר יש גם געגוע למה שהיה וגם, וזה נכתב לפני פוטין, כמיהה ל"מנהיג חזק" (אפשר גם בלי מרכאות. אישה אישה ומרכאותיה).

הספר טוב. מותח, הרקע, רוסיה בשנות ה-90, מאד מעניין, ככה שיש פה קומפוזיציה מוצלחת בין עלילה מותחת למציאות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
השנים הרחוקות

השנים הרחוקות

קונסטנטין פאוסטובסקי

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סוריקטה
ספר דניאל (מהדורת 1971)

ספר דניאל (מהדורת 1971)

אדגר לורנס דוקטורוב

איכשהו פיספסתי אותו. זה הספר הראשון של דוקטורוב שאני קוראת, בטח לא האחרון.

אתל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 לאחר שהורשעו בריגול לטובת הרוסים וזה הבסיס לסיפור הפיקטיבי של דוקטורוב. פה הם האיזאקסונים ומי שמספר את הסיפור הוא בנם הבוגר, דניאל, שהיה ילד כשההורים שלו הוצאו להורג ובעצם הבחירה הזאת אנחנו מקבלים את הסיפור הזה מכמה נקודות מבט, של דניאל הילד שהמדינה הורגת לו את ההורים, של המבוגר שהוא הפך להיות, של חלק מהמעורבים שמספרים לו את הסיפור כפי שהם ראו אותו, כך ש"האמת ההיסטורית" כפי שהיא מופיעה נגיד בויקיפדיה, היא רק עוד נרטיב אחד מתוך כמה אפשריים.

זה לא רומן היסטורי קלאסי. הוא לא מנסה לתאר מציאות אחת, לא חשוב עד כמה היא דומה או שונה מזו שההיסטוריונים מחזיקים. גם באמצעות פניות ישירות לקורא פה ושם הוא למעשה תובע בחינה ביקורתית של מה שאנחנו מתארים כמציאות היסטורית, תוך שהוא מתייחס למציאות העכשווית, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אז הוא נכתב, ואם זה לא מספיק הוא מרחיב את הפרספקטיבה באמצעות השם שבחר לספר הזה. (12 שנים במערכת החינוך הישראלי [טוב, לא 12. 10 וקצת. אולי ההארה מגיעה ב-יב' והחמצתי אותה] לא הכשירו אותי לפענוח של ההתכתבות עם המקורות. טוב שיש גוגל).

הספר מרתק. העין הביקורתית שדוקטורוב מציע רואה הכל, את ההתייחסות של חברה ליברלית בעיני עצמה לאנשים מתוכה שמעזים לחשוב אחרת, את הכוח שהיא יודעת להפעיל על אזרחיה, את האופן שבו מיוצרים המיתוסים או התפישות הרווחות, וגם פרטים כמו תיאור מופתי של דיסנילנד סביב עמוד 250, ומה שיפה זה שהוא עושה את כל זה בלי לשכוח שזה רומן ושיש בו אנשים ושכל אחד מהם יש לו השריטות והצרות והחולשות והמעלות שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אור ירח

אור ירח

מייקל שייבון

שייבון וירטואוז. לא חשוב מה יש לו לספר, זה תמיד מפורט מאד, המון עובדות שוליות שעושות רושם של אחד שיודע על מה הוא מדבר, אולי גם כזה שצריך להראות לכולם כמה הוא יודע, אבל הוא שופך אותן ככה שגם אם אף אחת מהן לא מעניינת אותי כשלעצמה, זה לא מפריע לי להקשיב לסיפור שלו ולהאמין לו, על אף לא מעט אירועים יוצאים מן הכלל שעל פניו יכלו להיראות לגמרי מופרכים. אולי זה מפני שהוא כל כך טוב בתיאורים ריאליסטיים.

זה סיפור אהבה של מייק שייבון, כדמות המספר, לסבא ולסבתא שלו. הסבא האמריקאי, מהנדס יצירתי, מבין בטילים ורקטות וחלל, מאד מעשי אבל גם חולם ונלחם בלא מעט תחנות רוח, והסבתא המשוגעת, ניצולת שואה, מלאה סיפורים ודמיונות שמלעיטים את דמיונו של הנכד שלה. הפלטפורמה הזאת, של ממואר סמי בידיוני, מאפשרת לו להגיד גם את מה שהוא חושב על העולם, כלומר, על המוסר היחסי של אמריקה, על ההשלכות של מלחמת העולם השניה, ויחד עם זה לגעת בנושאים מאד אישיים כמו אהבה ומסירות וזקנה, זכרון והדחקה, אבל כשזה נוגע באישי זה קצת כמו במשפחות שבהן לא ממש מדברים. הכאבים שם, הוא מתאר את הדמעות, הצעקות כשיש, התגובות, אבל אלה מרמזים בקושי על מה שקורה בפנים ועל זה הרי אי אפשר לדבר. לפעמים זה סבבה, כאילו אפשר להבין הכל לבד, אבל זה לא תמיד זה ככה, לפעמים כדי להבין לעומק צריך קצת יותר מזה ויחד עם זה, יש פה איזו נאמנות לדפוס התקשורת של המשפחה שהוא מתאר, שכלתנות IN, רגשנות OUT.

לפני ואחרי הכל זה שייבון, מבחינתי הימור בטוח כי לא חשוב איזה ספר שלו קראתי, מכולם מאד נהניתי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה

ביקורות נוספות על "המשפט"

המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

אין ייאוש ותסכול גדול מחוסר ידיעה, או מאידך מאי וודאות בנוגע לחופש שלנו כבני אדם לנוע בחופשיות. אדם לא בהכרח צריך כבלים, מנעולים או כלוב פיזי כדי להרגיש שהחיים סוגרים עליו. מספיקה הידיעה הפנימית שאינו יכול להתהלך בעולם ולעשות ככל העולה על רוחו. ואם אשמה מוטלת עלינו גם אם איננו אשמים, מיד מבקשים אנו לדעת מה האשמה. איך אפשר להעלות על הדעת להיות אשם ולא לדעת במה מואשמים. ולו רק כדי להגן על עצמנו מכאלה הבאים עלינו לרעתנו. על כך כל העלילה שלנו נסובה. על החיפוש המתמיד של הגיבור באנשים שיעזרו לו לשפוך אור על המשפט שכפו עליו. וכמו בסרט רע של החיים הוא נודד במבוך של אנשים, שופטים, פרקליטים, אנשים הזויים שמצוירים בכוונה בקיצוניות שכזו כדי להראות שהאחיזה שלנו בחיים היא לפעמים אחיזת עיניים. התואר, המעמד או עבודה בכירה, בגדים מפוארים...אין בכך שום ממשות כשאדם מואשם וכל חייו מוטלים על מאזניים של בית הדין.

העלילה, שיש יאמרו גאונית מפי גאון היא בדיוק כזו. עד הסוף המר של הסיפור אין לקוראים או למר יוסף. ק הגיבור שלנו מושג ירוק במה הוא מואשם. אפשר בהחלט להאשים את קפקא שהוא סידר לנו מבוך לתפארת שאין לצאת ממנו. המבוך הוא סימבולי להלך הרוח בסיפור של חוסר תקווה, של ייאוש, של שיטוט במסדרונות בין הדין המחניק עד שאי אפשר לנשום מחוסר חמצן.

הדמויות שקפקא צייר לנו בעלילה לפעמים נראו תלושות מהמציאות, במיוחד נשים. אומרים שסופר בורא דמויות על פי איך שהוא תופס אותם במציאות או מבקש שאנחנו הקוראים נתפוס אותם מהעיניים שלו. אם כך איך זה שדמיות הנשים מתוארות בעלילה כל כך קלות דעת. כולן מפתות, כולן נראות נואשות לחום ואהבה. נתלות בבחור , בכל בחור שפוגשות על הדרך. הקלות הזו של גברים כולל הגיבור לקחת אישה ולהחפיץ אותה כרצונם קומם אותי. (לקחתי בחשבון שהספר נכתב לפני יותר ממאה שנה זה לא עזר להרגשה המקוממת).

יכולתי להזדהות בחלק מהסיפור כשהכהן דמות שיוסף פגש באקראי בבית כנסת סיפר לו סיפור ובכך דרך הסיפור ניתח את אישיותו ואמר : "תפיסתו משובשת בתמימות יתרה ובגבהות רוח גם יחד." כלומר יוסף ק היה תמים מדי וקצת מתנשא ובשל כך לא הצליח לראות כמה צעדים קדימה את כל התמונה. זה כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמו. אפשר להשליך מצב זה על מקום עבודה, על המקום שלנו בחברה, במשפחה. על כהות שלעיתים כולנו לוקים בה.

ואולי אם נפקח את העיניים שלנו מעבר לשולחן המחשב, לפלאפונים, או למטלה שאנחנו צריכים להגיש בעבודה. להתחייבויות היום יומיות שהם מנת שיגרה שלנו. אולי אז נוכל להסתכל רחוק יותר ונוכל לצפות טוב יותר למצבים שאנחנו לא נרצה להיכנס אליהם.

הספר הוא די מדכא למרות השפה המוטעמת והארכאית. הוא טרחני וקשה מאוד למצוא בו עניין חוץ מהסקרנות לבדוק אם הגיבור ייצא מהלופ שנכנס אליו בלי ידיעתו.

שתהיה לנו שנה טובה של צלילות מחשבתית.....

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

חלום בלהות כלוא בין דפיו של ספר. קראתי את המשפט תוך כדי שהייתי באתונה, בכל זאת לא הרגשתי כלל שאני רחוק מהבית או ממקום כלשהו. בפשטות - הייתי בתוך חלום הבלהות הזה, רואה את הדמות בוחרת בבחירות הכי גרועות, צועק לה בתוך ראשי שתפסיק - אך זה לא משנה דבר. ממש כמו בסיוט אמיתי.

לפני 5 חודשים•אביהוא
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

יצירה שלא הושלמה, לא הושלמה, לא הושלמה! זה מעצבן. אדם בשם ק' מתעורר יום אחד בחדרו ומגלה שעצרו אותו, על מה ולמה? שאלה טוב מאוד. הסוהרים שלו הם שני ברנשים שהופקדו לשמור עליו, הפרטים ללמה ק' בדיוק אשם לא ברורים. השניים עוזבים להם לבינתיים ואחר באים עוד שלושה ומופקדים לשמור עליו - ק' לא לגמרי אסיר בחדרו, מותר לו לתקשר במידה מסויימת עם העולם החיצוני, אך אם הוא רוצה לקבל מידע מפורט בנוגע לסיבת מעצרו, את זה הוא לא מקבל והוא לא חופשי כשם שהיה לפני המשפט עצמו. בזמן שההליך בנוגע להבהרת דינו של ק' מתנהל צצות להן דמויות שונות ומשונות שחלקן איכלסו את חייו לפני המשפט והעלילה הופכת להיות יותר ויותר מוזרה ואבסורדית - להזדהות עם ק' או פשוט לצפות ולגרד את הראש מרוב מבוכה? די קשה לנחש מה יקרה ככל שהספר מתקדם ויש קפיצות לא צפויות בכל.

זהו אחד מן הספרים המוזרים האלו שלא ברור איזה טעם הם משאירים בפה לאחר הקריאה שלהם. משהו חייב לקרות משהו תמיד חייב לקרות והספר משקף את האבסורד הגדול והנצחי - כל מה שאני יכול לעשות זה לצחוק צחוק גדול ומתגלגל בחזרה! ספר טוב לא הזדהיתי עם אף אחד אבל מעניין.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף לאווירה ההזויה של הספר הזה? יותר אקסצנטרי מזה- עוד לא ראיתי!

אודה באמת, לא הכי הסתדרתי עם משפטו חסר הרחמים של יוסף ק'...קראתי את הספר תקופה ארוכה והרגשתי כי כל עמוד נמשך כנצח. הכתיבה קולחת, פילוסופיה אין, אם כן, מה הוא הדבר שגורם לכל להיראות נצחי, ממושך ומתיש ברומן? ואיך זה שכמעט כל פעם שהתשישות תפסה אותי באמצע העמוד אילצתי את עצמי לחזור ולקרוא בו, עד שנפשי תהיה קשורה יחד עם עלילתו ה~סתמית~ כל כך של המשפט.

קפקא המציא ז'אנר, אין בכך ספק... הבלתי הגיוני שהופך להגיוני. כל אותם פרטים לא רציונאלים ולא מציאותיים במשפט ובכל רומן אחר שלו, נתפסים כמובנים מאליהם!! אמת ברורה וחקוקה בסלע. אפקט זה שופך את האור השיגיוני על כל היצירה- קבלתו של יוסף ק' את כל העובדות, המהלכים, ההתנהלות ואף גזר הדין חסר הפשר!
יש סתירה ברורה ונגלית לעין בין הפרטים המתוארים בדקדוק כמעט ראליסטי לבין הערפול הכבד במאורעות עצמם.
הרגשתי שכך האמן הזה, הכישרון המופתי הזה בהתגלמותו- פראנץ קפקא, רואה את העולם בעניים אלו של סתירה נצחית, מעבר לראיה של ה'פילוסוף'. חשתי שקפקא הוא אימפרסיוניסט דגול השופך לנו את אורו ועולמו למשפט של יוסף ק'...

גיבור 'המשפט', הוא דמות מנוכרת וזרה לקורא, התמודדותו עם המציאות היא, כאמור, לא טבעית. ק' נאשם בלא עוול בכפו, אומנם ברצונו למחות, לשנות את גזר הדין והתוצאה, רוצה הוא להיות חופשי...אולם, מקבל עליו ק' את החוק! הוא סופג את העובדה ש''החוק'' הוא הסמכות העליונה, גם אם היא נראית לו בלתי הגיונית.
במהלך הרומן, באופן הדרגתי ומהמם, פוגש ק' דמויות אבסורדיות שונות בהקשר משפטו המצוות את הסתירות והניגודים בין צדק ובין מערכת משפטית (ניתן לומר כי משפטי הבא הוא ספוילר, אבל הסתרת עלילת 'המשפט' אינה רלוונטית ולכן אני משתמשת בה באופן מצומצם מאוד). החל מהאוסרים שלא מוסרים לק' דבר פרט לכך שנעצר, המשך בשופטים-חוקרים האנמים ונטולי הדיעה, הנשים חסרות הנאמנות, הספרים הלא ערכיים של בית הדין, הסניגורים האפסיים (ומן הסתם, סניגורו של ק' הוא חולה במחלת לב קשה ואינו קם ממיטתו!אם כן, מה מעשיו?) , הצייר המייצג את האמנות הכפופה אף היא לחוק ההזוי, וכן איש הדת!! כהן בית הדין המנהל עם ק' דיאלוג עוצר נשימה בבית הכנסייה (אחד הפרקים הטובים ביותר שקראתי מעודי) ומוכיח שאף הוא (!) לוקח חלק באותה שרשרת אבסורדית (כידוע, קפקא יהודי היה. יש כאן ביקורת נוקבת על הכנסייה והדת הנוצרית).
ולבסוף, גזר הדין עצמו, ה ח ו ק עצמו ומימושו.
***
לאחרונה קראתי ספר של גרוסמן, 'ותהיי לי הסכין'. באחד מן המכתבים (רומן התכתבות) מוזכר קפקא. כמה אבסורדי ונורא היה אילו קפקא נאלץ להיות תחת משטר הנאצים במלחמת העולם ה-2, ובשואת היהודים. ברוח זאת נאמרו הדברים, ואני לפתע חשבתי, כמה באמת אסון זה היה יכול להיות...ונראה כי מותו משחפת בגיל כה צעיר היה כמו מזל (נפטר ב-1924). עצם המחשבה על היותו נתון תחת המשטר הנאצי, לפני שהיו רוצחים אותו, מהותו כ''אסיר חופשי'' תחת החוקים האבסורדיים ונטולי הצדק והמשמעות..מרעידה את לבי- חזון יוסף ק' היה פשוט מתהווה במציאות נוראית.

זהו רומן מיוחד ומתיש לקריאה....אף על פי כן, הוא חובה חובה חובה!
מ ע ו ל ה!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

"המשפט" היה מאז ומתמיד סוג של פער בהשכלה הבסיסית שלי, ולכן שמחתי על ההזדמנות לגשת אליו (איך אומרים - עדיף מאוחר מאף פעם). הספר כתוב היטב, מעניין וייחודי (לא סתם קפקא הוא קפקא, כנראה) אבל בשלב מוקדם, אולי מוקדם מידי, נעשיתי פחות להוט בקריאה והרגשתי שהרעיון הכללי והאבסורד קצת מיצו את עצמם. הביקורת הקפקאית משתקפת יופי מן הכתוב אבל לתחושתי ניתנה פה במינון יתר. אולי היה צריך להיכתב מלכתחילה כסיפור קצר (קצר-ארוך?) כדי להתגבר על המכשלה הזו, אבל בכל זאת - ספר חשוב וטוב.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אורן
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

"המשפט" הוא ללא ספק אחת מהקלאסיקות המרשימות של המאה שעברה, בה האדם מבכה את מר גורלו אל מול הלא נודע.

זהו ספר מרתק, לעיתים מתיש ואף מהלך אימים, הוא התגלמות (חלקית) של הביורוקרטיה המשפטית. קפקא, שבהשכלתו הוא דוקטור למשפטים, מיטיב לתאר בספר את הלך הדברים, אך משום מה הוא מחסיר חלק מהשלבים במשפטו של יוזף ק', אשר מואשם בוקר אחד, ואינו יודע על מה. ההזדהות עימו היא כמעט טוטאלית, ולאורך כל הספר אנו עדים לניסיונותיו להציל את עורו מידי השלטונות, באמצעות שלל דמויות... נראה, שמעבר לסיפור עצמו קפקא רצה להשמיע את זעקתו של האדם הפשוט לנוכח המציאות הבלתי מובנת וניתנת לשינוי, וכמו כן את ביקורתו הנוקבת כנגד השלטונות והממסד שממנו בעצם יצא והיה אמור לייצג.

אני נדהם כל פעם מחדש לגלות את גאונותו של קפקא (לא שצריך להוכיח זאת). לקראת סוף הספר בפרק הלפני אחרון, הטוב שביניהם (גם לטעמי), קפקא פוגש את הכומר שהוא למעשה כהן האסירים, וזה האחרון מספר לו את הסיפור "בפתח החוק", (כמה סמלי) שהוא למעשה סיפור בפני עצמו שקפקא כתב עוד לפני "המשפט", וזה משכיל להשתיל אותו כאילו היה זה חלק בלתי נפרד מן הספר, כך שמי שלא קרא אותו קודם, פשוט לא ירגיש בדבר. פשוט מבריק.

בעקבות "המשפט" מצאתי את עצמי אף קורא שוב את "הגלגול" על גריגור סמסא, שבוקר אחד הפך לשרץ ואינו מבין על שום מה מתעללים בו ומענים אותו. רק שפה, הוא מקבל ציביון אחר ורלוונטי יותר (אם תרצו, קפקא למתקדמים).

אני תוהה לפעמים, אם אפשר היה לתת את ה"נובל" בדיעבד לסופרים שפוספסו (אולי צריך להמציא דבר כזה?). מה שכן, אני בטוח שקפקא היה בין הזוכים. ולגבי הספר, אם עדיין לא שמתם ידכם עליו, ההפסד כולו שלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

לא מכבר חגגתי את יום הולדתי ה40. תאריכים עגולים מעוררים בנו משום מה את הצורך לעשות לעשות לעצמנו כל מיני חשבונות, ואצלי בטור החובה הופיעה העובדה שעדיין לא קראתי את אחת מיצירות המופת המדוברות ביותר, "המשפט" של קפקא.
במהלך קריאת הספר התעוררה בי לא פעם השאלה "מה בדיוק עשיתי רע למישהו שמגיע לי העונש הזה?". אם לפרט יותר, הנה מספר מילות תואר שמתקשרות אצלי ישירות לקריאת "המשפט": מחניק, מלחיץ, מעיק, מדכא, מעצבן. נראה לי שזה די מסכם את רוח הספר.
ובכן, מה בכל זאת גרם לי להמשיך לקרוא את הספר? מדוע כשסיימתי אותו הבטחתי לעצמי שבקרוב אקרא אותו שוב? קשה לי לענות תשובה הגיונית וברורה, אבל נדמה לי שבכל פעם שאני נתקל בגאונות, אני עומד פעור פה ומוכה תדהמה אל מול יכולתו של הסופר לשאת אותי אל המקומות הגבוהים ביותר אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית.
"המשפט" סוחף אותך ללא רחמים מהרגע הראשון לתוך מציאות משוללת כל הגיון וסדר. הגיבור מוצא עצמו קרבן להחלטה שרירותית, למערכת משפטית מסואבת וחסרת אנושיות, עם כללי התנהגות לא ברורים.
חלק מהסצנות בספר הם כל כך אבסורדיות, עד שאתה לא יודע עם לצחוק לנוכח הטמטום או לבכות על גורלו המר של הגיבור, אדם משכיל ונבון שנאלץ לעבור את הגיהינום הזה. קפקא יותר מהכול גרם לי להרגיש שהאדם במו ידיו יצר מערכת ביורוקרטית שהופכת את מציאות חיינו לגיהינום עלי אדמות. לפעמים גם חשתי שיש משהו מעט נבואי בספר, שנים מעטות לפני שהמציאות אכן הפכה לגיהינום.
לסיום, אני מרשה לעצמי הפעם ללכת עם הזרם, ולקרוא ליצירה הנפלאה הזאת ספר חובה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עמיר
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

לכתוב ביקורת על יצירה ספרותית לא גמורה – איזה אבסורד.

הרי קפקא כתב את "המשפט" בערוב ימיו, על ערש דווי, ולא הספיק להשלים אותה כאוות נפשו.
לא ניתן לשער אילו שינויים היה עושה, האם היה מוותר על פרקים מסוימים, כותב חדשים או משכתב לגמרי את הסוף.
האם ראוי לפרסם יצירה לא גמורה של סופר, אף על פי שביקש לכלות אותה בצוואתו? – מקס ברוד, ידידו הקרוב היה סבור שהתשובה היא כן – לעניות דעתו, בפרקים המעטים שהספיק קפקא לכתוב, טמון המסר שביקש להעביר אל קוראיו, ועובדה זו מצדיקה את פרסום היצירה.
האם קפקא היה מסכים עם קביעה זאת? לעולם לא נדע, יש לי תחושה שלא.

קפקא, נסיך האבסורד שלא הספיק להפוך למלך, מגולל בספרו "המשפט" את סיפרו של יוסף ק', פקיד בנק בכיר המועמד לדין על-ידי בית משפט בעל סמכויות אדירות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת מהו הפשע שלכאורה הוא ביצע.

אל הספר ניגשתי כחלק מהכנה לקראת קריאת הספר "המיתוס של סיזיפוס" (של אלבר קאמי), בו מותח קאמי ביקורת על האבסורד המאפיין את כתיבתו של קפקא, ועל התקווה המיותרת שהוא מותיר בקוראיו.

סגנון הכתיבה האהוב עלי הוא סגנון כתיבה שוטף ואוורירי, כזה המעוטר במשלב לשוני גבוה ובמטבעות לשון. ציורי הלשון בו מרהיבים, ומשמשים כמו גשרים המובילים את הקורא מפסקה אחת לאחרת, תוך שמאפשרים לו ליהנות תוך כדי מהנוף שבדרך.
סגנון כתיבה של קפקא הוא ההפך הגמור מכך – כתיבתו היא ישירה ויבשה, נמנעת מציורי לשון כאלו או אחרים, ומותירה אותך לשוטט לבד בין השורות הצפופות, עם תחושת מחנק בלתי נגמרת.

לא שאני מזלזל חלילה בקפקא, עליו השלום, סיפורו "הגלגול" הוא יצירת מופת שכדאי שכל אדם באשר הוא יקרא - הביקורת החברתית הנוקבת בו על המין האנושי מדויקת ורלוונטית גם לימים אלו.
עם זאת, לדאבוני, ביקורת שכזו לא צלחה בסיפורו הנ"ל.

יוסף ק', או יוסף קרימינל אם תרצו, הוא לא אדם שמעורר אמפתיה רבה כלפיו, חרף השתלשלות האירועים ההזויה.
ק' הוא אדם ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, אשר הפך מתנשא כלפי הזולת, כמו גם כלפי הנשים איתן מתהולל.
אומנם כנראה אינו עובד הוא במוסד ממשלתי, אלא פרטי או ציבורי, אבל גם מוסדות הבנק אינן ידועות בניקיון הכפיים ובחמלה שלהם כלפי האדם, השחיתות ומשוא הפנים חלחלה גם אליהם.

על אף שעולם המשפט הוא סמלי בעלילה, ניכר שחלפו כמאה שנים מכתיבת הסיפור, זאת בגין התמורות הרבות שחלו - חוסר האונים של האדם הפשוט מול שלטונות המדינה אינו כפי שהיה, החירות שלו (בדגש על חופש המידע) רבה בהרבה מאשר הייתה דאז.

אומנם גם היום אנו כאזרחים מוצאים עצמנו חסרי אונים מול הרשויות האדישות והמושחתות, אלו הדוגלות בבירוקרטיה סבוכה ובלתי נסבלת, שהמשפטים במסגרתה עלולים להיסחב במשך שנים, אך עדין, לא ניתן להשוות זאת לחוסר האונים המוחלט שמביע קפקא בספרו.

הספר לא פשוט לקריאה ולדעתי גם אין זו חובה לקרוא אותו, נהפוך הוא, תוכנו אינו מוסיף דבר בעיניי, ואת המסר העיקרי של קפקא ניתן לדלות מהתקציר שבכריכתו האחורית –
"הסיפור על יוסף ק' שנאשם ואינו יודע במה נאשם, וניסיונותיו להגיע אל הרשויות השופטות כדי לטהר את עצמו מאשמה שאינה ידועה לו מסמלים את מבוכתו של האדם המודרני ואת חוסר האונים שלו".

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

אף סופר לא משפיע עליי כמו קפקא. למרות שמילים הם המרכיב החשוב ביותר בעולמי, כשאני מנסה לתאר את ההשפעה העמוקה שיש לסופר הזה על חיי, אני לא מוצאת את המילים שיעשו להרגשה הזאת חסד.

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כמעט תשע שנים, הייתי בי"ב, בת 17 והתאהבתי. אני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים איך הרומן שלי עם קפקא התחיל, אבל אם אני לא טועה המשפט היה הראשון שהנחתי עליו את ידיי, ואחר כך, ובכן, קראתי כמעט את כולם.
החלטתי לקרוא את הספר בשנית עכשיו אחרי שחזרתי מסופ"ש ארוך ומושלם בפראג, שחלק גדול ממנו נסב סביב קפקא. ההליכה ברחובות שהוא הלך בהם, המוזיאון המדהים שבנו לכבודו וכל הספרים שלו שהביטו בי מכל עבר, גרמו לי להתגעגע.
וכן, הנה אני אחרי שסיימתי. ובא לי שוב. הכל. מהתחלה. לשבת ורק לקרוא אותו, להתמכר למילים שלו, לפרק את עצמי מעצמי, להבין הכל מהתחלה ולהבין גם את מה שאף פעם לא הבנתי, בין אם זה בסיפורים שלו או ברשת המוזרה שהיא חיי.

ככה זה אני וקפקא. אני עפה, נופלת, נבנית מחדש, נשארת בלי נשימה.
מין סיפור אהבה שכזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פולי
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“"המשפט" הוא ללא ספק אחת מהקלאסיקות המרשימות של המאה שעברה, בה האדם מבכה את מר גורלו אל מול הלא נודע.”