משחררת נשימה עמוקה.
הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה להבין. או לנחש. ברגע שקראתי את שם הספר- "היינו שקרנים". כי שמו כן הוא.
הספר הזה שיקר לי בפנים.
הוא מילא אותי בתקוות. חלומות.
הצית אותי בנעורים. חברות. התאהבות. תשוקה.
התאהבתי יחד עם קיידי בגאט. חוויתי איתה את הפרפרים בבטן מהנשיקה הראשונה ועד ה"אני אוהב אותך". הרגשתי את העקצוץ הקטן והצביטה המדגדגת עמוק, עמוק בשיפולי הבטן.
השתוקקתי כמוה לגלות מה קרה בקיץ של גיל 15, ששינה הכל. גמעתי כל תשובה של אחד מחבריה ה"שקרנים". הסתחררתי יחד איתה ועם כאבי הראש שלה אחר התשובות לכל השאלות.
וכן, לא ציפיתי. לא ניחשתי. לא שיערתי.
וזה בא יותר מדי מאוחר. ההכרה. האמת.
התפלשתי יותר מדי בתוך בוץ השקרים. התעטפתי בתוך פקעת הכזבים שהשקרנים ליפפו סביבי, שפשוט לא שמתי לב לאמת שמבצבצת בין חורי הסבך.
כשהבנתי. זה היה מאוחר מדי.
האמת הטהורה הייתה כל כך מפתיעה. כואבת. שהיא הרגישה לי כמו מהלומה חזקה הישר לתוך הבטן.
והדמעות. הן נשטפו בזה אחר זה, צורבות לי את העור. חורכות אותי. מטנפות אותי.
שנאתי את זה. כעסתי.
אבל בסוף,
בסוף השלמתי.

"היינו שקרנים" זה ספר על 4 חברים: קיידי, מירן, ג'וני וגאט, שיכנסו לכם עמוק ללב, בעזרת דיאלוגים מקסימים, מצחיקים ומרגשים. ושיגיע סוף הספר ותצטרכו להיפרד, זה יהיה יותר ממה שתחשבו.
היינו שקרנים זה גם ספר על משפחה שחייה בתוך מציאות דמיונית שהם התעטפו בה. הם חושבים שהם משפחה נהדרת. אבל הם לא. הם מלאים בשקרים, תככים, מזימות וכישלונות. ובלי שהם שמים לב הם טובעים בתוך ביצת השקר שהם הכינו לעצמם.


קראתי בנשימה אחת.
מומלץ.

בעלי טוען שיש לי נטייה להאשים את כל הפאקים באישיות שלי בהפרעת הקשב והריכוז שלי.
האימפולסיביות שלי,
הנטייה להתפרץ לדבריהם של אנשים לפני שהם סיימו את המשפט, שגרמה לי כבר לזכות "במחמאות" כמה חצופה אני וחסרת נימוס,
הבלאגן בחדר שלי ובפרט בארון בגדים שלי שלא ידע סדר מימיו,
חוסר ההקשבה והחולמנות שלי שמביאה לחברות ולמשפחה שלי את הסעיף,
ללמוד יום שלם למבחן ולגלות שבעצם התקדמתי רק ב- 3 עמודים מתוך סיכום של 50 עמודים,
לנסות לשבת על כיסא במשך שעה ולבסוף למצוא את עצמי יושבת על הרגלים שלי כשהם מקופלות בכל מיני דרכים משונות מתחת לישבן שלי (גם כשעבדתי בבנק...מזל שמנהלת הסניף לא שמה לב).........
טוב הרשימה הזאת יכולה להימשך עד אינסוף, אבל כבר תפסתם את הפרנציפ, לא?!


גם לדון טילמן גיבורנו שלוקה בתסמונת אספרגר יש שלל פאקים שנגזרים מהתסמונת שלו.
אבל דון לעומתי, לא מתלונן ומאשים את האספרגר שלו. והוא גם לא מתנצל על מי שהוא. ההפך, הוא דווקא מנצל את החסרונות שלו והופך אותם ליתרונות.
ובנוסף לכל, הוא מנסה להשתנות, אם לא למענו, אז לפחות למען רוזי.

אז גם אני ניסיתי.
ו...... לא הצלחתי.


ואני טוענת בניגוד לבעלי, שלאנשים יש נטייה לשפוט אותנו מבלי לדעת מה הגורם (תסמונת אספרגר/הפרעת קשב) למעשים שלנו. ולי נמאס לי להתנצל על מי שאני.
וכן אני מאשימה את הקשב והריכוז שלי. יכול להיות באמת כי זה הכי קל.

ואולי לא ניסיתי מספיק ואולי כן,
אבל לפעמים ספר זה ספר. לפעמים הוא יכול ללמד אותנו הרבה. להוכיח לנו שאפשר לשנות ולהשתנות.
אבל לפעמים ספר הוא רק חוויה. מרגשת או מצחיקה (במקרה שלנו).
ואם דון יכול להשתנות, זה לא אומר שאני יכולה.


/////////////

הא כן.. בנוגע לספר, ממליצה בחום.
מרענן, שנון, מעורר מחשבה, קיצ'י ברמות ובעיקר מצחיק.

משפט שגרם לי לגחך בקול ודי מסכם את דרך המחשבה של דון:


'באצטדיון ה"יאנקיז" קנינו בירות ונקנקיות. לידי ישב גבר חבוש כובע, גיל מוערך שלושים וחמש, מדד מסת גוף כארבעים (כלומר, שמן באופן מסוכן). הוא אכל שלוש נקנקיות! מקור ההשמנה היה ברור.'

זה התחיל בדייט לא ממש מוצלח עם הספר.
במנה הראשונה הוא כבר דיבר גסויות,
במנת הביינים הוא כבר הספיק להאיץ ל- 300 קמ"ש, כשאני עוד מדדה מאחור.
במנה העיקרית כבר חשבתי לקום ולעזוב את השולחן כשאני שופכת עליו כוס מים קרים כמחאה על חוצפתו והתנהגותו השתלטנית והלא רצוייה, אבל החלטתי להיות נחמדה אז אמרתי בנימוס שלום שלום וכך נפרדו דרכנו.

הוא הציע לי דייט שני, סירבתי.

מלכי אמרה לי 'תתני לו עוד הזדמנות', וכשמלכי אומרת, אני מיישמת.
אז נתתי הזדמנות שנייה.

היו רגעים שחשבתי שאנחנו יכולים לעלות שלב ביחסים שלנו, אבל זה לא נמשך לאורך זמן.
רציתי להגיד לו, זה לא אתה זה אני. אבל זה יהיה שקר.

זה השלב שאני לא בטוחה אם אני מדברת על עצמי ביחס לספר, או על אווה ביחס לג'סי.
אז אתם כבר יכולים לנחש,
זה נגמר בנינו עוד לפני שזה באמת התחיל.

מלכי כנראה החלקת על השכל.אבל אני עדיין אוהבת אותך.

ולא, לא סיימתי את הספר.
נקסט.

מה היה קורה אילו היינו חיים בעולם שבו הייתה נשללת מאיתנו זכות הבחירה?
היו בוחרים לנו מה ומתי לאכול,
מה ללבוש,
במה נעבוד ואיפה נגור.
עם מי נתחתן, וכמה ילדים יהיו לנו.
מתי נלך לישון.
איזה שירים נשמע ואיזה ספרים נקרא,
מתי נמות.


בעולם של קאסיה, חיים בקהילות. ובראש הקהילות יש מנהלנים (כן קראתם נכון), שהם מחליטים עבור האזרחים את כל הבחירות.
שכמובן מטרתם היא להגן על האזרחים, כי זה טוב בשבילם ובלה בלה בלה (לא כבר היינו בסרט הזה?)..


אז מה היה קורה?
החיים שלנו היו ממש, אבל ממש משעממים. בדיוק כמו החיים של קאסיה. בדיוק כמו הספר הזה.
אז כן, אז בהתחלה זה די מגניב לקרוא על עולם שונה משלנו, עולם שבו הכל מוגבל, ויש חוקים ברורים.
אבל באיזה שהוא שלב, זה די התחיל למצות את עצמו. והדבר הכי 'אוי וי זמיר' שהתרחש בספר,
היה טעות שעשו המנהלנים בבחירת ההתאמה של קאסיה (או במילים פשוטות, מי יהיה הבן זוג שלה).
מסעיר הא? לא ממש.

אז קאסיה מתחילה לעבור על החוקים. היא מקבלת מסבא שלה באופן נסתר פתק שעליו רשומות מילים של שיר שהיא לא שמעה מעולם, כיוון שהמנהלים השמידו אותו כחלק מהחלטתם להגביל את מס' השירים/ הספרים/ ווטאבר..
ועולמה מטלטל.
אז היא מתחילה למרוד...

ציפיתי ליותר אקשן, יותר עניין.. אבל קיבלתי רק גיבובים של בחורה בת 17 שחושבת כמו ילדה בת 7 כשהיא מגלה שפיית השיניים זה בעצם אמא ואבא. ושאין דבר כזה סנטה קלאוס.


ובנוגע לבחורה הרומנטית שבי, שלפחות רצתה לקבל איזה עצם בגזרת הלאב בוייז והמשולש הרומנטי, לא קיבלתי כלום. איפה מרד הנעורים? איפה היצרים? התחושות? הרגשות??
אני מניחה שאני אצטרך כמו קאסיה להסתפק בנשיקת שפתיים משעממת, ולהתרגש כמוה. כי זה הדבר הכי 'אוי וי זמיר' שקרה לה מאז טעות המנהלנים בבחירת ההתאמה.

מאיפה להתחיל???

טוב, אז ראיתי את הסרט בקולנוע עם אחותי הקטנה, ונהנתי.
סרט נוער או לא, מדע בדיוני תמיד עושה לי את זה, וגם אהבת נעורים (שתקו).

ואז ראיתי את ארבעת הספרים הראשונים בדוכן, וכיאה לי קניתי אותם,
למרות שמחכים לי טרליון ספרים חדשים בבית (מה יהיה אליה, מה יהיה?!)....

טוב אז בנוגע לספר:
זה רק אני, או שהרגשתי דמיון להארי פוטר??
-זה התחיל בעובדה שהספר נכתב מנקודת מבט שלישית. רוב הספרים בז'אנר נכתבים מנקודת המבט של הגיבור..
-קליירי לא ידעה כלום על כך שהיא ציידת צללים ועל העולם הזה, בדיוק כמו שהארי גילה על היותו קוסם.
-וולנטיין=וולדמורט?.. שניהם רצו לשמור על הגזע הטהור בכך שהם משמידים את כל מי שלא טהור ובטוחים בצדקתם.
- גביע התמותה= אבן החכמים.. קליירי/הארי מנסה למצוא אותו לפני שהחפץ יגיע לידי וולנטיין/וולדמורט

אבל אם מתעלמים מהדמיון הקל, בסך הכל יש קצת מקוריות והקו העלילתי שונה מאוד.
השאלה לאן כל זה יכול להתפתח? במקרה של הארי הספרים התפתחו לגאוניות של ממש.
ובמקרה הזה.....???

אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש.
זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם.
"זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש.
אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים אותי.

אז באותו ערב שישי, זה הרגיש כאילו התפילה נמשכת נצח, ואבא עדיין לא פה, וכהרגלי התחלתי לבכות..
והבכי נמשך ונשפך על דף שהיה לבן, שאליו אספתי את כל המילים הכואבות שלי. והמילים האלו הפכו אחר כך לשיר.

השיר הזה סימל את הבהלה שתפסה בי ולא הרפתה, הבהלה שאוחזת בי חזק יום אחרי יום, לילה אחר לילה.
והיא שוב באה ומציפה אותי בחלומות, ואני מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, פחד ודמעות.
משננת במוחי, "זה רק חלום, זה רק חלום...".
החלומות לא נעלמו, הם מדי פעם שבים ומזכירים לי שהפחד עדיין קיים, חזק ואיתן, והוא לא מתכוון להיעלם כנראה אף פעם, לפחות עד ש.....

ואז הגיע הספר הזה. הוא שכב לי כמה חודשים על המדף וחיכה שאקרא אותו. מסיבה לא ברורה כל הזמן דחיתי את הקריאה של הספר. אבל פתאום היה לי מין צורך לקרוא אותו, וככה זה התחיל..

מכירים את התחושה הזאת בגרון שהוא כואב כשמנסים לבלוע רוק, ומרגישים שיש שם איזה גוש שלא רוצה להיעלם. והכאב הזה מתלווה בעינים אדומות ולחות, אף מנוזל עם נשימות קצרות, עמוקות ורועדות שמלוות במשיכות.... התחושה הזאת ליוותה אותי חלק מאוד נכבד מהספר.

מצאתי את עצמי באמצע הקמפוס הומה האדם, יושבת באיזה כיתה נידחת, קוראת את הספר ובוכה.
בוכה כמעט כמו באותם הלילות.. לא יכלתי להרשות לעצמי יותר מדי לבכות, כי בכל זאת כל סטודנט יכול להיכנס לכיתה ולצפות במחזה הלא ממש נעים הזה וגם הרגשתי יותר מדי חשופה. אז עשיתי מה שאני יודעת הכי טוב. החזקתי את עצמי חזק והדחקתי.

בעצם ככה אני חייה עד היום. מדחיקה את הפחד הזה. הפחד בלאבד את האנשים שאני אוהבת. זה לא שאני מפסיקה לדמיין אותם מתים, אבל לפחות אני מדחיקה אותו הצידה, עד שיום אחת אני לא אהיה מספיק חזקה כדי לכלוא אותו, והוא יתפרץ במלא קומתו.

למרות שידעתי לאורך כל הספר מה הולך לקרות בגלל איזה ספויילר רצחני, זה עדיין זה לא מנע ממני את המנה הגדושה של הכאב.
ובעזרת הרבה הומור וציניות, מצליח ג'ון גרין להראות לנו את המציאות והעולם היפה והאכזר שאנו חיים בו.
ואיך שני ילדים דמיונים יכולים ללמד אותנו הרבה על העולם יותר ממה שאנחנו יודעים. על מה זה כאב, מחלה ומוות ומנגד מה זה אהבת אמת והקרבה.

אני רק רוצה להגיד שאבא שלי היום ב"ה בסדר, אבל לי זה אף פעם לא מרגיש בסדר. ואני הרבה פעמים מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן ובודקת שהוא אכל מספיק, וישן מספיק, ואומרת לו שלא ישתה יותר מדי יין בחתונה כי הוא צריך לנהוג חזרה הביתה.. והוא, איך לא, מתעצבן. זה התפקיד שלו לדאוג לי ולא ההפך. אבל ברגע שאתה חווה פעם אחת את התחושה הזאת שמישהו שאתה אוהב הוא במרחק נגיעה מהמוות, כבר שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר. וכל ההסדר הזה של הורה- ילד מתערער ומתחלף.

מסוג הספרים שתמיד נשארים בלב.
ובכל פעם שנתקפים בגעגוע, חוזרים אליהם ונשבים מחדש.
מתענגים על כל מילה, פסיק, ושיר שהוזכר.

אין לי את היכולת לספר על הספר הזה בלי לגרוע ממנו,
אז פשוט תקראו וזהו.

"אם עברתם את גיל 16, תיזהרו! זה קרה לי וזה יכול לקרות גם לכם"... טוב הייתי חייבת להשתמש בציניות בתקציר של הספר, זה היה כל כך מתבקש. אולי אני קצת מגזימה, אבל........ טוב נו, אני אסביר:

אז הכל התחיל ב"סימון" שממש לא אהבתי. הרעיון הזה היה הזוי מדי, מקורי, אבל הזוי.
מסתבר שבשביל להפוך לערפד בעולם שפ"ק וכריסטין יצרו, אתה צריך להיות מסומן (ממש עם האצבע על המצח) ע"י ה"מאתר", ואז מופיע לך על המצח סימן של חצי ירח, ומאותו הרגע החיים שלך משתנים, ועומדים בפניך 2 בחירות: או להמשיך בחייך ואז בסוף למות, או להצטרף ל"בית הלילה" שזה בית ספר לערפדים מתהווים (כלומר ל"מסומנים"), ושם אתה עובר את התהליך של הפיכה לערפד שבסופו אתה או ערפד, או - מת.

טוב אז נחזור לרעיון של "הסימון"- התפיסה של הסביבה כלפי זואי (הגיבורה) ברגע שהיא מסומנת היא מוזרה. טוב, מוזרה זאת מילה עדינה מדי. היא הזויה. (אני יודעת שכבר השתמשתי במילה הזאת, אבל באמת שאני לא מוצאת דרך טובה יותר לתאר את זה).
החברים והמשפחה מתנהגים לזואי כאילו היא חולה במחלה מדבקת, והם כל רגע עלולים להידבק ממנה ורצוי לתפוס ממנה מרחק.

דבר נוסף שהפריע לי בספר הוא ההתייחסות לדת. נכון שאני דתייה, אבל אין לי בעיה עם אתאיסטים ואני מכבדת אותם.
אבל הרגשתי שהפעם זה היה מוגזם. ההתבטאות כלפי הדת, או כלפי "אנשי האמונה" (כמו שקראו להם בספר), הייתה מזלזלת ומשפילה. לא הבנתי למה זה היה נחוץ, מבחינתי זה היה ממש מיותר ואפילו מעצבן.

ולבסוף, אם נתעלם מהדיבורים הגסים ומסצנות המין (שממש לא מתאימים לבנות 15- ועל זה אפשר לפתוח דיון בפני עצמו), אז הדמויות די ילדותיות ושטחיות. להבדיל מספרי נוער אחרים שקראתי (כמו האקדמיה לערפדים), הספר הזה היה מלא שיחות רדודות בלי עומק. לא שציפיתי להרבה מספר נוער, אבל באמת היה אפשר לנסות להתעלות קצת...ממש קצת..

אז אחרי שסקרתי את כל הדברים שהציקו לי בספר, אתם בטח תוהים לעצמכם למה דירגתי את הספר ב- 3 כוכבים.. ואני גם תוהה בעצמי.. אבל כנראה שנהנתי בסופו של דבר. הספר חביב והרעיון של בית הלילה לא רע, והתעלומות בספר (שכנראה יפתרו רק בספרים הבאים) היו מסקרניים.

לסיכום, אם אתם מחפשים המלצה, אז.. אממ... לא יודעת.. אה.

יש לי עכשיו חיוך מטופש על הפנים...איזה כיף!
אני כל כך אוהבת לקרוא רומנים, מהסיבה הפשוטה- שאין שום דבר יותר יפה מלקרוא על אהבה.
והספר הזה פשוט קסום! סיימתי אותו תוך יום, ונהנתי מכל רגע.

מומלץ(: