ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר טוב

---

בעלי טוען שיש לי נטייה להאשים את כל הפאקים באישיות שלי בהפרעת הקשב והריכוז שלי.
האימפולסיביות שלי,
הנטייה להתפרץ לדבריהם של אנשים לפני שהם סיימו את המשפט, שגרמה לי כבר לזכות "במחמאות" כמה חצופה אני וחסרת נימוס,
הבלאגן בחדר שלי ובפרט בארון בגדים שלי שלא ידע סדר מימיו,
חוסר ההקשבה והחולמנות שלי שמביאה לחברות ולמשפחה שלי את הסעיף,
ללמוד יום שלם למבחן ולגלות שבעצם התקדמתי רק ב- 3 עמודים מתוך סיכום של 50 עמודים,
לנסות לשבת על כיסא במשך שעה ולבסוף למצוא את עצמי יושבת על הרגלים שלי כשהם מקופלות בכל מיני דרכים משונות מתחת לישבן שלי (גם כשעבדתי בבנק...מזל שמנהלת הסניף לא שמה לב).........
טוב הרשימה הזאת יכולה להימשך עד אינסוף, אבל כבר תפסתם את הפרנציפ, לא?!


גם לדון טילמן גיבורנו שלוקה בתסמונת אספרגר יש שלל פאקים שנגזרים מהתסמונת שלו.
אבל דון לעומתי, לא מתלונן ומאשים את האספרגר שלו. והוא גם לא מתנצל על מי שהוא. ההפך, הוא דווקא מנצל את החסרונות שלו והופך אותם ליתרונות.
ובנוסף לכל, הוא מנסה להשתנות, אם לא למענו, אז לפחות למען רוזי.

אז גם אני ניסיתי.
ו...... לא הצלחתי.


ואני טוענת בניגוד לבעלי, שלאנשים יש נטייה לשפוט אותנו מבלי לדעת מה הגורם (תסמונת אספרגר/הפרעת קשב) למעשים שלנו. ולי נמאס לי להתנצל על מי שאני.
וכן אני מאשימה את הקשב והריכוז שלי. יכול להיות באמת כי זה הכי קל.

ואולי לא ניסיתי מספיק ואולי כן,
אבל לפעמים ספר זה ספר. לפעמים הוא יכול ללמד אותנו הרבה. להוכיח לנו שאפשר לשנות ולהשתנות.
אבל לפעמים ספר הוא רק חוויה. מרגשת או מצחיקה (במקרה שלנו).
ואם דון יכול להשתנות, זה לא אומר שאני יכולה.


/////////////

הא כן.. בנוגע לספר, ממליצה בחום.
מרענן, שנון, מעורר מחשבה, קיצ'י ברמות ובעיקר מצחיק.

משפט שגרם לי לגחך בקול ודי מסכם את דרך המחשבה של דון:


'באצטדיון ה"יאנקיז" קנינו בירות ונקנקיות. לידי ישב גבר חבוש כובע, גיל מוערך שלושים וחמש, מדד מסת גוף כארבעים (כלומר, שמן באופן מסוכן). הוא אכל שלוש נקנקיות! מקור ההשמנה היה ברור.'

» ביקורות נוספות של eliya
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1