לא רציתי לקרוא את 'דברי מתיקה'. כלומר, רציתי, אבל לא מיד. לא חשבתי שזה הוגן לקרוא ספר שנרכש לאחרונה כשיש רבים וטובים שמחכים כבר חמש שנים לתורם. אלא שהגיע ערב וכולו ערגה לממתקים ולא היה כלום בנמצא. מאוכזב, התכוונתי להמשיך לכרך השני של 'האחים קרמאזוב', אבל הערב האביבי לא הלם את הכבדות הרוסית ולאחר כמה משפטים כבר נברתי בערמת הספרים והנה, 'דברי מתיקה'. הערגה לדברי מתיקה הייתה כה חזקה שהצלחתי לשכנע את עצמי שאין כאן שום התחכמות מקיואנית, שהערב קליל והספר מתאים, שמילים בניסוח נכון יכולות להיות שוות ערך לשוקולד או טופי או נשיקות מרנג כחולות.
טוב, גם אם החוויה לא הייתה מתוקה ברובה, הערגה לדברי מתיקה נשכחה כלא הייתה. קל מאוד להשוות את 'דברי מתיקה' לספריו האחרים של מקיואן אבל אני לא חושב שזה יהיה הוגן. לא מדובר בסופר אלא במספר סיפורים. אני חושב שיותר מכל דומה חווית הקריאה בספרים שלו לשעת הסיפור בגן: אתה מתיישב בעל כורחך מול הגננת, מביט בה בעצבנות בעוד היא מציגה את שם הסיפור ואת שם המחבר ואת שם המאייר ואת הכריכה, והנה ברגע שהיא מתחילה לספר אתה שוכח את גירודי הסרפד שבקרסול ואת העלבונות מהחצר ואת הערגה שאיננה יודעת שובע לדברי מתיקה - ושוקע בסיפור. גם אם הוא מוכר וגם אם הוא משעמם וגם אם שאר הילדים מגיבים ברעש צורם להדהים לכל פיתול - כשאתה ילד לכל כפולה יש איכות קולנועית, כל צמד דפים עם איור ושורות כתובות כמו מוקרנות לפניך על מסך גדול.
וככה זה עם מקיואן. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא סיפר לי את הסיפור על הלונדוני עם החיים המושלמים שפוגש לונדוני עם חיים הרוסים; אחר כך בא הסיפור על הילדה השגיונית שמגלה מאוחר מדי את הכוח הזה שיש למילים; אחריו מקיואן סיפר לי מעשה בגבר אחד שמפתח אובססיה הרסנית לגבר אחר. ועכשיו שוב הגיעה שעת הסיפור. הפעם זו הייתה האגדה על סרינה פרום (זה מתחרז עם כלום) שמספרת ממרחק השנים על עבודתה באם-איי-5, על הסופר שהיא התאהבה בו ועל מפח הנפש שסיים את הכל. מתבקש מאוד להשוות את מלאכת הסיפור, את הטכניקות הספרותיות, ובעיקר את הסיום לספריו האחרים של מקיואן, אבל זו תהיה טעות של גדולים. בראש ובראשונה יש פה סיפור מעניין למדי המסופר באיפוק ובכנות ובקו אחד ישר (כיאה לאגדות), הנושא בסיומו מוסר השכל בעל איכויות מחדדות חשיבה.
יש לי כמה הערות על הקול הנשי, על הבלחי האקטואליה של שנות השבעים, על הסיום, על המעשה הספרותי ועל עוד, אבל הן דורשות קריאה של הטקסט וספוילרים והיום חג. ובכל זאת שלוש הערות על הביצוע העברי (בהחלט ניתנות לדילוג):
*הכריכה האפקטיבית למדי היא בעיקר וריאציה לכל הכריכות הנוכריות האחרות שהציגו עלמה בלונדינית עם או בלי חצאית אדומה. טוב, גם כשהולכים על בטוח אפשר לעשות את זה בטעם רע או בטעם טוב ובעם עובד בעיקר מצליחים להרהיב.
*התרגום נעים בעיקרו, אבל דווקא התרגום של משפט הפתיחה גירד לי במשך כל הקריאה. "my name is serena frome (rhymes with plume)" הפך ל-"שמי סרינה פלום (בשורוק, כמו כלום). מצב האנגלית שלי בכי רע, ובכל זאת הציקה לי התוספת של השורוק לטקסט. הרי איאן מקיואן לא יודע מה זה שורוק. גם סרינה פרום לא יודעת מה זה שורוק. אז למה סתם? (ו-plume על פי מורפיקס זה "נוֹצָה; עמוד עשן, ענן עשן המיתמר ועולה כלפי מעלה"; אני מניח שבאמת לא הייתה דרך ראויה יותר לתרגם את זה וגם "כלום" עושה את זה העבודה).
*עוד הערה היא דווקא על תרגום שם הספר. נודע לי ש-sweet tooth זה ביטוי למישהו עם ערגה תמידית לדברי מתיקה, ולא ביטוי לממתקים עצמם. לידיעה זו יש משמעות פרשנית רבה, ומאחר והביטוי באמת בלתי ניתן לתרגום היה ראוי בעיניי להפנות את תשומת הלב לכך בהערת שוליים קטנטנה.
ובשורה התחתונה? ספר חובה לאוהביו של איאן מקיואן (הקריצות לכמה מעבודותיו הקודמות הן בחזקת דיון עם קהל הקוראים הנאמן), וספר המומלץ בחופ לכל המחפשים סיפור קליל המשלב סבסנטיז, ריגול-לייט-מאוד, ודיבורים (מאלפים!) על המעשה הספרותי. אה, וגם חוקרות וחוקרי מגדר ימצאו כאן פרשנות גברית לתודעה הנשית מהסוג ששווה להתעכב עליה.

















