ביקורת ספרותית על דברי מתיקה מאת איאן מקיואן
ספר טוב

---

הספר סובל מהפרעה דו-קוטבית, או ביפולארית, או מניה דיפרסיה במונחי העבר (לתשומת לבה של אוקי חביבתנו הממונה על תחום הנפש בסימניה). וכל כך למה? כי מצד אחד זהו ספר מבריק, מזרקת אינטלקט, נוצץ כיהלום או ככדור האווילי ההוא שתלוי בדיסקוטק (נוחו עדן), דואה על ענן של משפטים מפוארים, המסתבכים זה בזה, רודפים זה את זה, משתפכים, קוצפים, זורמים, מושלמים, בקיצור, סופר (בחולם) סופר-(בשורוק) על. ומצד שני, כל ההדר הטקסטואלי הזה, הרהבתנות השכלתנית הזאת, שמותירה את הקורא ירוק מקנאה וקצר נשימה, הוא כך וכך עמודים כרוכים שמסתכמים במילה אחת: שומכלום. או בשתי מילים: קנקן נוצץ.

כמו ללוקים בהפרעה דו-קוטבית, מתחשק לתת למקיואן מנת ליתיום, התרופה המאזנת את ההפרעה. היי, תרגיע איאן, חבל שכל הכישרון האגדי הזה עסוק בעצמו כל כך, עד שאינך נותן את דעתך לזיוף שבספר. בשלוש מילים: לא מאמינה לך.

בניגוד ל-Yaelhar שהתלהבה מיכולתו של מקיואן להיכנס לדמותה של סרינה פרום (בשורוק כמו כלום, כך בספר), אני לא הצלחתי להאמין לרגע שבחורה בת עשרים פלוס היא כל מה שמקיואן דחס לתוכה. לטעמי, היא מין בובת ראווה שבנה הסופר כדי לצקת בה את כל התכונות המושלמות שהוא מכיר. אינטלקט למכביר - העלמה היא כישרון ספרותי ומתמטי גם יחד, בחורה שכלתנית, מומחית בפוליטיקה, קוראת מיליון מאמרי מערכת ודעות על ארוחת הבוקר, יפהפייה, בקיצור, כשכתבתי בובת ראווה התכוונתי לאותה בובה מן הסיפור הקצר של טום היילי ועל כך בהמשך.

הסיפור עוסק בראשית שנות השבעים, המלחמה בין המעצמות עדיין בעיצומה והביון הבריטי, אם.איי.5, מגייס את טובי האנשים כדי לגייס בחשאי את טובי האנשים שייצקו קצת פרופוגנדה אל יצירות התרבות.

סרינה שלנו היא עלמת חמד, בתו של הגמון כפרי, מוכשרת עד כלות, שאוהבת ספרות ומתמטיקה, אבל אמה הודפת אותה אל המשעול המתמטי בהנחה כי משם תצא קצת יותר ישועה לבתה המושלמת. סרינה מתאהבת במרצה להיסטוריה המבוגר ממנה ביותר משלושים שנה, וכמו פיגמליון בשעתו, נוטל הפרופסור את העלמה הכה מוצלחת תחת חסותו, כדי לעשותה מוצלחת הרבה יותר. וכך, נוטשת סרינה את הקריאה האגבית של ז'קלין סוזן וג'יין אוסטן, שאין לה ערך מוסף, ועוברת לגמוע את כל הקלאסיקה הסיפרותית שאותה קראתם או עליה שמעתם. בתקופת הרומן הלא-כל-כך הגיוני הזה, היא לומדת בהדרכתו של טוני מאהבה כל מה שמקיואן יודע. וזה הרבה מאוד, אני אומרת לכם. נוכחתי לדעת כבר בסולאר שמקיואן נוהג לעשות איזה דוקטורט צנוע לפני כתיבת ספר, ומיד, כדי לא לבזבז את האוצר הבלום, הוא מכניס את הידע לאחד מגיבוריו. אני מצאתי שמקיואן ברא את דמותו של טוני קאנינג כאלתר אגו שלו, אינטלקטואל מקשיש, אך כדי ליהנות מנעוריו האבודים, יצק את דמותו גם בסרינה הצעירה והיפה. שתי בבואות של סופר אחד.

הזוג נפגש בבקתת נופש, ושם, בעודם לוגמים יין טוב ומבשלים פטריות בנוסח פלצני כלשהו, הפרופסור שוקד על עיצובה של אהובתו הצעירה, וכל פגישותיהם אפופות תחושה של חשיבות עצמית ושל למידה נטולת ליאות. הם פשוט לא מדברים דברי חולין אם אפשר לנצל את הזמן היקר כדי להאביס את סרינה בעוד נתח של פוליטיקה-דיפלומטיה-ספרות-היסטוריה וכו' וכו'. איך אמרה שונרא שלנו: אפילו אידי אמין יותר אמין מזה.
ואז, באיזה אקט משפיל, נוטש טוני את סרינה שלנו, לא לפני שהמליץ בפניה להצטרף לאם.איי.5 ולא לפני שהמליץ בפניהם לקחת את הצעירה הכה-חכמה ולהשתמש בשירותיה.

לאחר כמה חודשים של עבודה בשירות הביון, עבודה סיזיפית של תיוק, הדפסה, מיון טפסים ועוד שלל של פעולות משעממות שאין בין ריגול וביניהן ולא כלום, אלא רק תועפות של שוביניזם גברי משנות השבעים, נקראת סרינה אל הדגל. מבצע אמיתי (וטיפשי, יש לומר) מתרקם.

מכיוון שהרוסים נטו להשתמש בתרבותניקים כצינורות להעברת חינוך קומוניסטי ועיצוב דעת העם, החליט שירות הביון הבריטי כי ביכולתו להשתמש באנשי תרבות בעיצוב וכו'. אלא שבריטים מעודנים עושים זאת בעדינות, והיוצרים שנבחרו לא ידעו כי הם מונחים על ידי זרוע ממשלתית. סרינה נצטוותה לנכס לעצמה איזה סופר בתחילת דרכו שחוזים לו עתיד מרשים (בואו נגיד מקיואן של שנות השבעים, שיהיה מקיואן-מקיואן בעתיד הרחוק). שוב בבואה עצמית. סרינה נפגשת עם הסופר האמור ומתאהבת בו בשתי שניות. הסוכנת נהפכת למאהבת. בין לבין סרינה מתארת לנו כמה סיפורים קצרים שכתב טום היילי, הסופר ה"מונחה" שלה, סיפורים שנותנים קצת טעם לרומן הסוער שלה עם הסופר וגם לרומן שלנו. כי למען האמת, הרומן הזה משעמם למדי והעיסוק בכל פרטיו הקטנים מייגע למדי. יש בספר גם סוכן אם.איי.5 שסובל מאהבה נכזבת וחברה בוגדנית. ויש גם טוויסט סופי שאמור להמם אותנו, אבל הוא לא מהמם כלל וכלל, מפני שלמען האמת, בשלב מסוים די נמאס לי משניהם.

נצחיה שלנו קצת התלהבה מאיזו חידה מתמטית "בעיית מונטי הול", שמה, שמתבלת את אחד הסיפורים של טום היילי, אבל גם היא החליטה שמקיואן אחד עונה-לא עונה על כל הציפיות.
ועולם נפלא-נורא, אני פונה אליך מעל דפי ביקורת זו: הייתי מאוד רוצה לקרוא מה תהיה חוות דעתך על ספר זה של הסופר הנערץ עליך. (אני אפילו מוכנה להעניק לך את הספר במתנה, מפני שאין כל סיכוי שאקרא אותו פעם שנייה...)

כן, גם אני יודעת שרוח של התלהבות מסויימת שרתה על כמה מן הקוראים, כמו חני דולמוש ומלכי, והיו שחבטו בו ללא רחם כמו אורי רעננה.

ואני? נראה לי שאני זו הלוקה בהפרעה ביפולארית בכל הנוגע לספר הזה: מצד אחד, הקנאה חונקת את גרוני. העושר הלשוני והכישרון המופלג של מקיואן כמו גם האופן שבו הקים לתחייה את שנות השבעים, ראויים להערצה. ומצד שני, פשוט לא אהבתי את כל מה שהוא מסמל ואת תוכנו ובעיני הוא זיוף אחד גדול. לא הצלחתי להרגיש שום דבר במהלך הקריאה. לא אהבה, לא כאב, לא הזדהות, לא תחושת בגידה, לא תחושת נטישה, בקיצור כל סערת הרגשות שבה מסתבכת סרינה היא בבחינת שפע של מילים עקרות.

מקיואן דומה בעיני בספר הזה לנובוריש ספרותי, מין פאריס הילטון, שמתהדרת בקול רעש וצילצולים בתיק של לואי ויטון בשווי של 52,000$. ואם יהין מישהו לדקור את הבלון הזה בסיכה, מוטב שתתרחקו משם, כי הרעש שישמיעו כל היוהרה והרהבתנות הנפלטים ממנו עלולים להעפיל לדציבלים ברמה מסוכנת.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על דברי מתיקה