ארוך ועלול להכיל ספוילרים (שכידוע הם משהו סובייקטיבי, לדעתי אין, אבל ראו הוזהרתם)
כשיצא ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט "צילום מסך" עומרי הרצוג, שתיאר אותו כספר "מהפנט ומזהם", אמר כי הספר תופס מקום על המדף הדליל של הספרות הרדיקלית בעברית. נזכרתי בהכתרה הזאת כי ספרו השלישי של איתן דרור-פריאר, הנורמטיבי לחלוטין, חונך מדף חדש בספרייה העברית: ספרות הסחים הגאה. בזמן שספרו של דנינו הולט הצטרף אל מסורת עולמית של ספרות הביבים הלהט"בית, הספר "לא תאהב" מצטרף אל מסורת מקומית מאוד של ספרות קונפורמיסטית וסטרייטית למהדרין.
קשה להגדיר מהו סחי, מילה שפירושה המקורי היה אדם שנמנע משתייה וסמים. כפי שמדגים יפה עמוד הפייסבוק הנהדר "תייר שאל אותי מה זה סחי", מדובר באדם שמחזיק בסל תכונות של ישראליות נורמטיבית לחלוטין. הספרות הסחית אומנם מתארת בדרך כל את חייהם הסחיים של גיבורים סחים – או שמיטלטלים בין מודלי חיקוי סחים שאינם מצליחים לחקות מרוב חריגות – אבל היא מובחנת גם על ידי סגנון הכתיבה עצמו. מדובר בסגנון שלדעתי החובבנית דויד גרוסמן בישר אבל אשכול נבו, המלך של ספרות הסחים, הביא אל שיאים חדשים.
מדובר בכתיבה שמאמצת את המשלב הדיבורי אבל כדי להפגין דיבוריות היא משתמשת במונחים מקומיים מאוד ("בודקה", "ברדק"). בנוסף, ככלל ובעיקר במופעיה הקלישאתיים ביותר, הכתיבה הסחית מפריזה במילות הסיפור הרטוריות, וביניהן, רק אז ("רק אז הבנתי שבכל התקופה שלנו יחד עצרתי את הנשימה"), עוד, ("לענות את התשובות הנכונות הוא עוד זוכר"), בן הכלאיים אז עוד ("אז עוד ספרתי נצחנות"), כבר, כמה ואפילו (ופה שלושתן בפיסקה אחת: "וכבר נזכרה בבדיחה על מינה, זינה ואדרבה, וכמה כעסה על מולי שהחליט לספר את הבדיחה הגסה הזאת בנוכחות הילדים, כשדודה חווה ושאולי ביקרו אצלם, וכמה הביך אותה אז מול חווה, אפילו ששאולי צחק בקול גדול ומיד סיפר בדיחה גסה ופרועה לא פחות").
אי אפשר לכתוב סיפור בלי המילים הללו אבל פה, בז'אנר, הן נפוצות יותר מהמקובל, בדרך כלל כדי לנסות להדגיש איזשהו מתח, גורליות או ארעיות גורלית שיש באירועים המתוארים – ובדרך כלל בכל האירועים המתוארים. אם זאת שפה דיבורית באמת אני לא יודע מי מדבר בה. אולי קיבוצניקים? בנות אולפנא? יוצאי סיירת בערב מפגש של הגדוד? ירושלמים? לא ברור.
מהציטוטים למעלה אולי בולטת עוד תכונה של הספרות הסחית: האובססיה היא לא רק לשפה הישראלית הסיפורית עצמה אלא גם לרגעים הישראליים ביותר, אותם רגעים שאנשים מציינים כששואלים אותם, "מה ישראלי בעיניך?" (ה-שאלה של הסחיות), ובדרך כלל זה ייעשה תוך התעכבות על הדינמיקות המשפחתיות או הרומנטיות, דיאלוגי יומיומיים שנונים והבלטתם של ילדים חכמולוגים. "לא תאהב", למשל, מתחיל בטיול של המספר ואחיו לנחל אל על, בנחל הם פוגשים דתיים לאומיים וקושרים איתם שיחה, ולסיום הולכים לאכול את הפלאפל-הכי-טוב-בארץ (כך במקור, בהמשך אומר המספר לאחיו, "הפלאפל העולמי של כבר נסגר" כדי לסמן את הארעיות של אותו יום רחוק וגורלי). בהמשך האח נוסע למזרח וחוזר מהמזרח, ותיאור המפגש מתעכב על כל סממן מוכר: "ניערת את מכנסי השרוואל הלבנים ואת החולצה חסרת השרוולים, צו האופנה של החוזרים מהמזרח, ואיך אפשר בלי זקן".
"לא תאהב" הוא ברובו מונולוג בגוף שני שנושא מיכאל, גבר בן ארבעים הסובל מתסמונת טורט, אל אחיו שעקר לאוסטרלי והשאיר אותו לבדו עם שני הוריו הקשים. חלקים אחרים, המובאים מפיו של מספר יודע כל, מביאים פרקים נבחרים מחייהם של בני המשפחה, ובעיקר מחייה של אליזבט, אמו ההולנדית והיפה ניצולת השואה (נדמה לי) של המספר. כבר בתקציר בולטת הסחיות, אבל פה מגיעה הבשורה הגדולה: בנוסף למחלתו הנוירולוגית מיכאל הוא גם גבר גיי. מדובר במאורע כמעט מהפכני, בשיא הרצינות. בספרות הסחית כמעט כולם סטרייטים והסיבה היא שהישראליות בה"א הידיעה, הישראליות של ימי העצמאות, היא נורמטיביות לשמה והנורמטיביות הישראלית היא הטרונורמטיבית. אין משמעות הדבר שגיבוריה של הספרות הסחית הם יפי הבלורית והתואר – ההפך. הגיבורים של הספרות הסחית מתעמתים עם דימויי הגבריות המדכאים של הישראלים וסובלים מהן – אבל בו בזמן גם יונקים ממנה ומתפלשים בה.
אם כן, ספר סחי להט"בי ראשון הוא לא פחות מציון דרך בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל והוא משקף את המעבר של הקהילה מהשוליים אל המרכז. בהקשר הזה הספר של ג'ייסון דנינו הולט (שטרם קראתי אבל הוא נשמע נהדר) משתייך למסורת ספרותית שאבד עליה הכלח, התיישנה, יצאה משימוש, וממש כמו המפגשים בגן העצמאות חזרה גם היא לחיים חדשים כז'אנר וינטג'י, בו ההתמכרות למין היא תוצר של שפע ולא של מחסור. "לא תאהב" לעומת זאת הוא חידוש שלא היה אפשרי עד כה, כלומר עד שהקהילה הלהט"בית התחילה להשתלב בישראליות ולהפוך חלק ממנה. כמה חבל – ולא מפתיע, בהתחשב בנסיבות, בכל זאת מדובר בעונת מעבר – שהספר הסחי הלהט"בי הראשון בישראל הוא לא ספר טוב, שנופל הן במלכודות של הספרות הסחית והן באלה של הספרות הלהט"בית.
נתחיל בסחית. מה עושה ספר סחי לספר סחי טוב? מה שעושה כל ספר לספר טוב: המבנה והקצב. אשכול נבו הוא מאסטר של מבנה וקצב אבל פה הם אינם ואם הם ישנם הם לא מותאמים זה לזה וקורסים. מלכתחילה מונולוג פנימי דחוף ודרמטי, נואש, מתרפק ומתגעגע לאח שעדיין נמצא בין החיים הוא בעייתי. ובכל זאת זה היה יכול להצליח – מיכאל יושב בחדרו של האח בבית ההורים ומדבר אל הכלבים ואדים ונטשה ששוכבים על מיטת האח ומספר לו על האהבה הגדולה שהייתה לו ונגמרה. הדחיפות פה מובנת – הוא נמצא במצוקה ורוצה לשתף את האח פנים מול פנים בסיפור האהבה שהרגע נגמר. אלא שהאהבה מופיעה רק בעמוד מאה, והספר כולו הוא בן מאתיים ועשרים עמודים. יותר ממחצית מהספר לא נוגע באהבה עצמה אלא ברגעים המכוננים של הקשר בין האחים ובין האחים להוריהם.
ורגעים מכוננים, ברוך השם, לא חסר. ספרתי שנת אפס אחת, קו פרשת המים אחד, ועוד לא מעט רגעים ששינו את הכל. ההפרזה במילות הסיפור הרטוריות נותנות תחושה מתישה של מהפכים בלתי נגמרים ומקשה למעקב אחרי חוט הסיפור. עוד ועוד אפיזודות ואנקדוטות נערמות ללא סדר מסוים, באסוציאטיביות כאוטית, ולא מעט פעמים שיאים רגשיים נהרסים על ידי ספויילרים עצמיים. כשנדמה שמשהו נבנה מגדל הקלפים קורס או נשכח. ולא פעם יש סתירות או הצהרות שלא מוכיחות את עצמן בהמשך הסיפור. אני לא חושב שמדובר בחוסר כשרון של דרור-פריאר אלא ההפך – הכתיבה הזאת, הכאוטית אולי במכוון, היא מאוד נפוצה ולא פעם תהיתי אם גם הספר הזה הוא אוטופיקשן (הוא לא) בניסיון להסביר לעצמי מדוע אפיזודות כה שוליות ודיאלוגים כה חביבים-וזהו נמסרים בכזאת קנאות.
מבחינת הספרות הלהט"בית – וכנראה בגלל הסחיות, שאומנם אימצה את גאי הארץ אבל לא בלי הומופוביה – לא נעשה פה חידוש גדול, ההפך: הספר צועד אחורה ובזמן שבעולם יוצאים ספרים גאים שמעניקים כל הזמן תובנות חדשות על החוויה הלהט"בית ומעדכנים אותה פה התובנות מיושנות ורובן נזנחו כבר לפני לא מעט זמן מחמת מיאוס וחוסר רלוונטיות. יש לציין שהסופר – אם הוא גיי בעצמו – והמספר משתייכים לדור אחר, דור המדבר של הקהילה הלהט"בית שחזו במעבר מזהות מינית מדוכאת אל זהות מינית שמחה ומלאת גאווה.
אם כן השנאה העצמית ברורה לי, וגם הבושה. אבל לא מדובר רק בתיאור של החוויה הפרטית אלא בנראטיבים שמשתייכים למאה הקודמת וכבר קשה למצוא: אישה שרוצה להקיא מול גברים מתנשקים, התייחסות לנטייה המינית כמחלה, הומואים מתבודדים, הומואים ילדותיים ולא מתפקדים (גם עכשיו יש הומואים ילדותיים אבל מדובר בעיקר בילדותיות נרקיסיסטית, שונה שמיים וארץ מהילדותיות של ולנטינו, למשל, שכתבה נטליה גינצבורג בשנות השישים) והכי חמור: הומואים שמתים מסרטן. אולי מדובר בחבלי לידה של הז'אנר החדש. אולי בספר הסחי הגאה הבא של איתן דרור-פריאר (שאקרא) הציווי "לא תאהב" ייהפך ל-"תאהב כמה שבא לך, יא הומו". נחיה ונראה. לדואגים, כמובן שאין תיאורי מין בספר הזה, ועם הבוטות הסטרילית שבה המין הסטרייטי מתואר בספרות הסחית – ככל הנראה לא מדובר בהפסד גדול.
ובכל זאת היו כמה רגעים יפים, והבחנות קטנות מרנינות על חיי משפחה וחיים גאים וחריגות (שהלוואי שלא הייתה כפולה, חריגות אחת זה די והותר). איתן דרור-פריאר התפרסם בזכות הנובלות שלו וגם הספר הזה היה צריך להיות נובלה. כדי לשמור על עניין במשך מאתיים עמודים צריך לשלוט במלאכת הרומן, שזה קצת יותר קשה מכתיבת סיפור קצר משובח והרבה יותר קשה מכתיבת נובלה. אני מקווה שדרור-פריאר ישתפר. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה אגרסיבית במיוחד נגד נטפליקס ולסחים הגאים נכונו עוד קרבות גדולים בהמשך.