ביקורת ספרותית על הנכס מאת רותו מודן

---

"יכולתי עכשיו, במקום לדבר איתך, ליסוע במזארטי הפתוחה שלי, שיערי מתבדר ברוח בעת שאני
משכיב במאה שמונים קמ"ש פיתולים וסיבובים בכבישים העולים ויורדים בגאיות והרכסים של חבל טירול"
אחת לכמה שנים אני מדבר עם אח שלי על "המפעל".
ואז, בשלב כלשהוא של השיחה, הוא אומר משפט כזה, או משהו בסגנון.
"המפעל" הוא מפעל המשקאות הגדול ביותר באוסטריה של שנות השלושים.
הוא היה של המשפחה של סבתא שלנו.
אה, גם היום הוא מפעל המשקאות הגדול ביותר באוסטריה.
כמו אחוזים גבוהים אחרים של רכוש יהודי באירופה מאותן שנים, הוא כבר ברשותם של אנשים אחרים, הרבה זמן.
כן, בטח שנציגים מהמשפחה בדקו/ ניסו/ פעלו וכיוצא בכך אבל זה לא מסוג הדברים שאפשר לעשות.
נותר רק פולקלור משפחתי, מחשבות מתנדפות על מזארטי פתוחה והאיסור המפורש לשתות משקאות מתוצרת המפעל הזה.
גם רותו מודן מספרת בספר הזה על הקונפליקטים שקשורים לרכוש שהיה לפני השואה. על חוסר הרצון לגעת בפצעים
שלא נסגרו מעולם, על היכולת או חוסר היכולת לצלול עמוק אל תוך מקומות סגורים כדי לנסות ולהשיב נכסים, לנסות
ולהשיב חיים שאינם, זכרונות שקפאו ובעיקר תחושות כמו שייכות, אהבה וחברות שכוסו מזמן בגעגועים וכאב.
כמו "מאוס" פורץ הדרך וכמו "דברים שלא סיפרתי לאבא" של קישקה, גם כאן מדובר בקומיקס שעוסק בשואה.
מדובר בנסיון נוסף לפרוץ תחום חדש בהנחלת השואה.
בימים אלו עת הולך מספרם של ניצולי השואה ומתמעט (בסיועה הנדיב של מדינת, ממשלת וכנסת ישראל, במסגרתה פחים כמו
מכלוף זוהר ודוד ביטן מרוויחים 30,000 ש"ח בחודש וניצולי שואה מקבלים 1800 ש"ח בחודש) בעוד הדור הצעיר
מאמין שההיסטוריה האנושית החלה עם ההכרזה על יציאת האייפון, מוצב אתגר אדיר בפני נושא הנחלת השואה.
גם בתחום הזה יש צורך במעבר מלימוד מעמיק ותובנות מושכלות, למשהו אחר שלא ידרוש מהדור הצעיר לאמץ את מוחו, פעולה
שהוא אינו אוהב לעשות וחלקים גדלים והולכים ממנו כבר לא יודעים לעשות.
כאן נכנסת לתמונה, בכל המובנים, אמנות הקומיקס הנפלאה ורותו, בספר ובסיפור שהוא מביא, עושה זאת בצורה מצויינת.
מומלץ גם בימים שאינם יום השואה

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על הנכס