אני לא קוראת ספרות ישראלית בדרך כלל. ומעולם - עד כה - לא קראתי - או דיפדפתי, עלעלתי, רפרפתי - בקומיקס. אבל zooey glass כתב ביקורת כל כך מסקרנת על הספר (תודה!), חשבתי על אמרתו בת האלמוות של משה דיין "רק חמור לא משנה את דעתו" ו...קראתי.

הסיפור מנסה לספר את הישראליות. זו שבנויה על זיכרונות מארצות אחרות. זו שבנויה על "אני לא פראייר", זו שעושה "דווקא" לא כי צריך, אלא כי אפשר. מודן מנסה לאפיין כל מיני טיפוסים, אותם אנחנו מכירים מהמכולת ומתוכניות סאטיריות שונות, ואלה תמיד אחרים, לא אנחנו. נשמח לבקר וללעוג להם קצת, ולהרגיש שאנחנו - זה לא הם.

סיפור המעשה מתאר שבעה ימים בפולין. הגיבורות הן רגינה (יכולה היתה להקרא בז'יז'ינה...) ונכדתה מיקה, הנוסעות לאתר את בית הוריה של רגינה, שהפך כמו בתים של יהודים רבים לרכוש נטוש ונמסר לשימוש פולנים אי אז. היום מגיעים לשם יהודים שהיו בעלי הנכסים האלה, או יורשיהם, ותובעים את רכושם. במטוס הן פוגשות את קבוצת בני הנוער הנוסעים ל"מצעד החיים", וגם איזה נודניק שנוסע לכנס חזנים... בפולין הן פוגשות פולנים שמנסים להתנער מאלה הדורשים את הדירות בהן הם חיים, וגם סודות מעברה של הסבתא, וקשר חדש לנכדה.

ייחודו של הסיפור הוא בנסיון לאבחן באומץ תופעות ישראליות מגונות, ולא להתחמק בתירוצים. "מצעד החיים" זוכה בדרך כלל לקונסנזוס, ורוב מבקריו שותקים. סבתא ונכדה? מערכת יחסים מקודשת. "טיול שורשים"? חשוב (למה, בעצם?). נודניקים ישראלים שדוחפים ת'אף לענייני אחרים? רק ב"ארץ נהדרת"...
הסיפור משעשע. לא הצלחתי להשתכנע שאני "קוראת" - הדעה הקדומה נגד קומיקס היתה בעוכרי. אבל קראתי עד הסוף, פעמים רבות הוא העלה בי חיוך ויותר פעמים - גיחוך. לא בטוח שאחזור לצרוך קומיקס, אבל לפחות - כמו שמישהו קרא לרשימת הקריאה שלו - לא אמות טפשה...

אם אתם חוששים מרומנים גרפיים, אל תחששו. אם אתם חוששים מטיולי שורשים בפולין, מהחזרות רכוש, מיחסי נכדה-סבתא, אל תחששו. אם אתם חשים משיכה ולו הקלה ביותר אל הספר הזה - קחו אותו. ב200 עמודים גרפיים מסופר בהומור חמוץ-מתוק סיפור שכבר סופר אבל לא בכזאת אלגנטיות ולא בכזה יופי. הדמויות הדו-מימדיות מפתיעות בעומקיהן והעלילה חוצה את גבולות הפריים. הייתי מסכם את החוויה כ'תענוג', אבל אינני מכיר ספרים מענגים רבים שבועטים ודוקרים וצובטים את הקורא בכזו נונשלנטיות מכאיבה. מציק מכל הוא פולחן זיכרון השואה, שהביקורת עליו ועל המסעות התיכוניסטיים לפולין נוקבת ומעציבה.

לא לפספס.

מצחיק, שנון, איורים יפהפיים. מעבר להומור ולעלילה רבת התהפוכות, הספר מעורר הזדהות, גם בקרב מי שאין לו שורשים בפולין, כבת, כנכדה, כאשה, כישראלית.. הוא נגע בי בכל כך הרבה רבדים. רותו מודן מצליחה בדרכה האלגנטית להעביר מסר על הדברים החשובים באמת, בלי להטיף, אלא, ככה.. על הדרך.
לטעמי זהו הספר הכי טוב שלה, גם 2 הרומנים הגרפיים הנוספים שכתבה למבוגרים - מנהרות וקרוב רחוק מומלצים בחום.

"יכולתי עכשיו, במקום לדבר איתך, ליסוע במזארטי הפתוחה שלי, שיערי מתבדר ברוח בעת שאני
משכיב במאה שמונים קמ"ש פיתולים וסיבובים בכבישים העולים ויורדים בגאיות והרכסים של חבל טירול"
אחת לכמה שנים אני מדבר עם אח שלי על "המפעל".
ואז, בשלב כלשהוא של השיחה, הוא אומר משפט כזה, או משהו בסגנון.
"המפעל" הוא מפעל המשקאות הגדול ביותר באוסטריה של שנות השלושים.
הוא היה של המשפחה של סבתא שלנו.
אה, גם היום הוא מפעל המשקאות הגדול ביותר באוסטריה.
כמו אחוזים גבוהים אחרים של רכוש יהודי באירופה מאותן שנים, הוא כבר ברשותם של אנשים אחרים, הרבה זמן.
כן, בטח שנציגים מהמשפחה בדקו/ ניסו/ פעלו וכיוצא בכך אבל זה לא מסוג הדברים שאפשר לעשות.
נותר רק פולקלור משפחתי, מחשבות מתנדפות על מזארטי פתוחה והאיסור המפורש לשתות משקאות מתוצרת המפעל הזה.
גם רותו מודן מספרת בספר הזה על הקונפליקטים שקשורים לרכוש שהיה לפני השואה. על חוסר הרצון לגעת בפצעים
שלא נסגרו מעולם, על היכולת או חוסר היכולת לצלול עמוק אל תוך מקומות סגורים כדי לנסות ולהשיב נכסים, לנסות
ולהשיב חיים שאינם, זכרונות שקפאו ובעיקר תחושות כמו שייכות, אהבה וחברות שכוסו מזמן בגעגועים וכאב.
כמו "מאוס" פורץ הדרך וכמו "דברים שלא סיפרתי לאבא" של קישקה, גם כאן מדובר בקומיקס שעוסק בשואה.
מדובר בנסיון נוסף לפרוץ תחום חדש בהנחלת השואה.
בימים אלו עת הולך מספרם של ניצולי השואה ומתמעט (בסיועה הנדיב של מדינת, ממשלת וכנסת ישראל, במסגרתה פחים כמו
מכלוף זוהר ודוד ביטן מרוויחים 30,000 ש"ח בחודש וניצולי שואה מקבלים 1800 ש"ח בחודש) בעוד הדור הצעיר
מאמין שההיסטוריה האנושית החלה עם ההכרזה על יציאת האייפון, מוצב אתגר אדיר בפני נושא הנחלת השואה.
גם בתחום הזה יש צורך במעבר מלימוד מעמיק ותובנות מושכלות, למשהו אחר שלא ידרוש מהדור הצעיר לאמץ את מוחו, פעולה
שהוא אינו אוהב לעשות וחלקים גדלים והולכים ממנו כבר לא יודעים לעשות.
כאן נכנסת לתמונה, בכל המובנים, אמנות הקומיקס הנפלאה ורותו, בספר ובסיפור שהוא מביא, עושה זאת בצורה מצויינת.
מומלץ גם בימים שאינם יום השואה

אף פעם לא הייתי אדם של קומיקס, לא כזה לילדים ולא כזה למבוגרים. למעשה, למעט המתחייבים המגזריים של שי צ'רקה, לא נראה לי שקראתי אי פעם קומיקס של ממש. רותו מודן, לעומת זאת, התחבבה עלי בספר הילדים "סעודה אצל המלכה", ובאיור חוברת האלבום "עיניים זרות" של רונה קינן, שאהוב עלי במיוחד. שמעתי על הספר טובות והחלטתי לגוון קצת, מה יכול להיות.
הסיפור עצמו לא מורכב במיוחד: סבתא ונכדה נוסעות לפולין כדי למצוא נכס משפחתי "מלפני המלחמה", מסתבכות קצת עם משפחתן ועם עצמן וכמו שמקובל, גם מגלות סוד משפחתי. רוב הרומנים הרגילים שהיו מספרים סיפור כזה היו נופלים לקלישאות בקלות, אבל הדרך הייחודית שבה מסופר הסיפור כאן גורמת לו להיות מקסים, מרגש וייחודי.

החל מהעמוד הראשון, הסיפור ממש קם לחיים מול העיניים בזכות הציורים העדינים והמדויקים, עם רמיזות של הומור וביקורת על הדמויות בלי להגיד מילה: את מקום התיאורים ממלאים הציורים, שנזהרים לא להיות מפורטים מדי וברגעים מסוימים הם מרחיבי נשימה של ממש. חוויית הקריאה היא שונה לגמרי, רגועה יותר ומאפשרת-דורשת יותר מרחב הרהור ומחשבה מאשר זה שבספר שפשוט נקרא ברצף. זה קצת כמו שמקריאים סיפור לילד בפעם המאה ומחפשים עניין באיורים, (שאצל מאייר חכם יהיו בהם גם קריצות להורים) אבל כאן יש גם עניין בטקסט ובהתרחשות ודמויות מצוינות: מיקה הנכדה, מתלבטת בסיטואציה המעורפלת, הצעיר הפולני כסופר-הירו הפוך-על-הפוך והסבתא, שובת לב בפולניותה, בזיכרונותיה ובכאבה. מצאתי את עצמי עם חיוך, ודאגה, וכמעט-דמעות, מדפדפת אחורה כדי לגלות רמזים, מחפשת התרחשויות בציורי הרקע, משווה בגדים ונופים ולחלוטין מוקסמת.

לבד מהביצוע המצוין (עמוד התודות מגלה ששחקנים של ממש המחיזו את הטקסט לצורך הציור) ניכר שהושקעה מחשבה רבה גם בסיפור. זה לא ספר שואה, וביקורת מרומזת עולה מתוכו על תעשיית ההנצחה והמסעות לפולין, כמו גם לעג זהיר על התחמנות הישראלית. אבל מעבר לכל זה ספר על זיכרון ועל משפחתיות, שעשה עבודה טובה בהרבה מרבים מהספרים ה"רגילים" שקראתי לאחרונה. מומלץ בחום כדי לגוון, להתרגש ולהיקסם מהציורים הנהדרים האלה.

כבר מזמן שיניתי דעתי על עלילון ( קומיקס).
הם כלי נפלא להראות מכלול של נושאים, סיפור , רגשות וחוויות.
הספר הזה מתמקד בפולניות , הרבה יהודית והרבה יותר ישראלית.
כבר בתחתית הכריכה הפנימית ( יום 1), יש הערה שנראית תמימה ובהמשך מצחיקה. "בספר שלושה גופנים לשלוש השפות: עברית,פולנית ואנגלית".
תנוח דעתכם. בעוד שהעברית טובה, הפולנית היא שירבוט של זיג זגים, ואנגלית צריך לחפש בנרות. ויש לזה משמעות כי כך נשמעת פולנית באוזני הדור החדש.
העלילון כאן מציג כוכבת: הסבתא. כל תנוחה שלה מביעה משהו, החל מהעיקשות בשדה התעופה לשתות את כל בקבוק המים כי חבל על מים טובים וכלה בהצגת מיסכנות(חלקה אמיתית והרבה מזוייפת), שמחה ורוך.
דרך אגב זה לא ספר שואה ולא טראומת שואה. הוא בהחלט יכל להקרא "מסעותי עם סבתי בוורשה".
קראתי את בחיוך,וחזרתי לעיין בו כדי לשים לב לפרטים.
שווה.

קניתי את הספר הזה לפני שנים
ישב על המדף, ישב על המדף, ישב על המדף
ועכשיו, בזמן קורונה הוא צד את עיני.

מרשים, כבד, ריח של נעים של צבע עז.
זכרתי אותה מלא באנו.
על אתגר כבר ויתרתי מזמן,
never meet your heroes
אבל רציתי לתת לה צ'אנס.

אז פתחתי אותו.
ריח הצבע העז התחלף בריח נפתלין.
נפתלין ופצ'ולי.
כיכר הבימה בשבת בבוקר.

מצד אחד זקנה מקומטת עם סיפור שמקסים את המשפחה שלה
בעיקר
ומהצד השני, הנכדה שלה, חיוורת,
רוכבת על אופניים עם קסדה,
עוד לא אגסית אבל שומעים את השעון.
ויונתן פולק, שעדיין לא הגיע.


הישראלי השחור, החצוף, אינטרסנט, נכלולי
הפולני הרגיש שמזיין אותה באדיבות,
הסבתא הממורמרת תמידית שאיזה ולאדק עשה עליה סיבוב,
ומעל הכל - דירה מסריחה באיזה חור מזרח אירופאי,
החלום הישראלי, מייד אחרי דרכון של ארץ עם כלכלה כושלת.


בשלב מסויים שמתי לב שאני מדפדף מהר יותר
בלי לקרוא
נזכרתי בחברה שלי מהתיכון
שותים לפתן, בשקט,
שבת בצהריים
אוכלים קומפוט
והרעש היחיד הוא הכלים שמשתקשקים
וחרחורי הבליעה.

סיימתי את הספר כמו את הקומפוט.
בלעתי מהר. כמעט בגועל.


איך אומרים? נבר מיט יור הירוז?
אפשר להרחיב, נבר מיט אף אחד.

נפלא!

מיקה נוסעת עם סבתא שלה לוורשה כדי למצוא נכס נעדר, אך בעוד אחת מחפשת נכס מוחשי השנייה מחפשת נכס קצת פחות מוחשי.

הספר כתוב נפלא, הנושא אקטואלי והאיורים של רותו מודן ממש יפים (מזכיר לי קצת את סגנון "טין-טין") ומעבירים את החוויה, אפרוריותה של ורשה ותחושות הדמויות.

טומאש הוא קומיקסאי נסתר , מיקה היא קומיקסאית , היא אומרת לו"הכנסת לספר שלך את הסוד של סבתא שלי", הוא מתנצל "אבל בלי שמות", היא "עכשיו כולם ידעו..." הוא, מתנצל כזה כאילו, "זה רק קומיקס". היא:"ואתה...מה? הסופרמן שמציל אותה? או הספיידרמן שמציל את הפולנים מיהודים שלוקחים להם את הבתים?" הוא:"זה לא קומיקס סופרהירו..." היא:"קח את הדברים שלך וצא מכאו". הוא: "לא חשבתי שזה כל כך ירגיז אותך". היא: "לך מכאן או שאני מתקשרת לקבלה", הוא: "מיקה..." היא:"אני אומרת להם שצעיר אנטישמי תוקף אותי". מה יכול להיות פולני יותר מהדיאלוג הזה ,מה יכול להיות שיח בינ-תרבויות יותר מהדיאלוג החביב הזה. איזה ספר נהדר, על משפחה, על רומנטיקה של אז ורומנטיקה של פעם, וכן קצת ענייני שואה. אבל הכול תחת מעטה של אירוניה מוקפדת. כדי שלא אתעייף חלילה. מומלץ בחום. מתאים לימי חורף סגריריים.