ביקורת ספרותית על הנכס מאת רותו מודן
ספר טוב

---

אף פעם לא הייתי אדם של קומיקס, לא כזה לילדים ולא כזה למבוגרים. למעשה, למעט המתחייבים המגזריים של שי צ'רקה, לא נראה לי שקראתי אי פעם קומיקס של ממש. רותו מודן, לעומת זאת, התחבבה עלי בספר הילדים "סעודה אצל המלכה", ובאיור חוברת האלבום "עיניים זרות" של רונה קינן, שאהוב עלי במיוחד. שמעתי על הספר טובות והחלטתי לגוון קצת, מה יכול להיות.
הסיפור עצמו לא מורכב במיוחד: סבתא ונכדה נוסעות לפולין כדי למצוא נכס משפחתי "מלפני המלחמה", מסתבכות קצת עם משפחתן ועם עצמן וכמו שמקובל, גם מגלות סוד משפחתי. רוב הרומנים הרגילים שהיו מספרים סיפור כזה היו נופלים לקלישאות בקלות, אבל הדרך הייחודית שבה מסופר הסיפור כאן גורמת לו להיות מקסים, מרגש וייחודי.

החל מהעמוד הראשון, הסיפור ממש קם לחיים מול העיניים בזכות הציורים העדינים והמדויקים, עם רמיזות של הומור וביקורת על הדמויות בלי להגיד מילה: את מקום התיאורים ממלאים הציורים, שנזהרים לא להיות מפורטים מדי וברגעים מסוימים הם מרחיבי נשימה של ממש. חוויית הקריאה היא שונה לגמרי, רגועה יותר ומאפשרת-דורשת יותר מרחב הרהור ומחשבה מאשר זה שבספר שפשוט נקרא ברצף. זה קצת כמו שמקריאים סיפור לילד בפעם המאה ומחפשים עניין באיורים, (שאצל מאייר חכם יהיו בהם גם קריצות להורים) אבל כאן יש גם עניין בטקסט ובהתרחשות ודמויות מצוינות: מיקה הנכדה, מתלבטת בסיטואציה המעורפלת, הצעיר הפולני כסופר-הירו הפוך-על-הפוך והסבתא, שובת לב בפולניותה, בזיכרונותיה ובכאבה. מצאתי את עצמי עם חיוך, ודאגה, וכמעט-דמעות, מדפדפת אחורה כדי לגלות רמזים, מחפשת התרחשויות בציורי הרקע, משווה בגדים ונופים ולחלוטין מוקסמת.

לבד מהביצוע המצוין (עמוד התודות מגלה ששחקנים של ממש המחיזו את הטקסט לצורך הציור) ניכר שהושקעה מחשבה רבה גם בסיפור. זה לא ספר שואה, וביקורת מרומזת עולה מתוכו על תעשיית ההנצחה והמסעות לפולין, כמו גם לעג זהיר על התחמנות הישראלית. אבל מעבר לכל זה ספר על זיכרון ועל משפחתיות, שעשה עבודה טובה בהרבה מרבים מהספרים ה"רגילים" שקראתי לאחרונה. מומלץ בחום כדי לגוון, להתרגש ולהיקסם מהציורים הנהדרים האלה.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על הנכס