אני יודע שבערך 70 אחוז מהאנשים שקוראים עכשיו את שם הספר לא חושבים אפילו להיכנס פנימה, ולקרוא את הביקורת, הרי מה להם ולזומבים? זומבים הם תוצר של תרבות זולה. ובכל זאת אני מזמין אתכם לקרוא ולשפוט בעצמכם כי בין השורות מסתתר כאן ספר: ציני, חריף וביקורתי על החברה האנושית בזמן משבר.
המלחמה הגדולה התרחשה, ולא, זאת לא הייתה מלחמה גרעינית, ואפילו לא מלחמה בין מדינות, אלא מלחמה בין מתים חיים לבין שאר האנושות.
ההתחלה של הספר נורא מבטיחה, אנחנו נמצאים בתקופת זמן של עשר שנים לאחר סוף המלחמה, והאו"ם מפרסם את הדוח הסופי על הנעשה, אך מחליט להוציא מתוך הדו"ח עשרות עדויות שהיו בעלות פאן אישי ולא אובייקטיביות.
הספר מביא את אותן עדויות לקריאה.
אנחנו בתור קוראים מקבלים דרך עדויות שנכתבו לאחר המלחמה את התמונה הכוללת: מהחשד לפריצתה של מחלה, עד לסוף המיוחל.
הסופר מצליח לבנות פה מציאות חלופית מעניינת ומעוררת מחשבה על איך המלחמה השפיעה על כל מדינה, ובנוסף לא נופל לקיצ'יות זומבית שאפשר ליפול אליה בקלות.
אנחנו נפגשים בכיסתוח ושאננות של ראשי מדינות, בגלל חוסר אמונה בפריצת מלחמה ובאפשרות שמתים יכולים לקום לחיים.
אנחנו פוגשים אנשי צבא מרמת החיילים ועד קצינים בכירים שמתמודדים עם שאלות מוסריות.
ובסיפורים הקטנים מהסוג של: איזה מזל ש... כי רק ככה ניצלתי.
אבל עם כל החדשנות שבדבר אחרי 200 עמודים, הספר מתקשה בלהמשיך ולסחוף את הקורא. מרגיש שבשביל האונטניות הסופר החליט לכתוב עדויות משעממות וחסרות מעוף, כי בסופו של דבר במלחמה היו גם אנשים משעממים.
העדויות מתחילות לחזור על עצמן, ובנוסף אנשים בעלי קיבה רגישה לא יצליחו להחזיק מעמד 400 עמודים עם תיאורי הזוועה שהזומבים יוצרים, וחבל כי כאן מתפספס קהל די גדול.
לבסוף אני חושב שזה ספר עם פוטנציאל ענק, שמרוב חדשנות ומקוריות הסופר התלהב מעצמו ומהרעיון ומרח אותו יותר מדי. הרי אם הרעיון כ"כ מרענן אנשים ירצו לקרוא ממנו כמה שיותר, לא? אז תנו לי להגיד משהו - לא!
נ.ב חובה, חובה, חובה לקרוא את העדות של המאבטח בבית הסלבריטאים. עשרה עמודים חריפים ביותר עם ביקורת נוקבת על תרבות הזוהר ותוצאותיה.

















