לפני המון שנים פגשתי את דבי. צעירה יהודיה שעשתה עליה מקנדה. שיער קצוץ, עור בהיר- כזה שהשמש הים תיכונית עוד לא שיזפה אותו, מבטא אנגלוסקסי כבד, ושום דבר שהכין אותי להפתעה הגדולה מכולן כשהיא אמרה שהיא קוראת בקפה. תמיד עלתה לי בראש דמות אחרת, מסתורית משהו במקום אפלולי ומעושן, בטח לא בחורה בליווי'ס משופשף וחולצת טריקו עם סמל של אוניברסיטה כלשהי. אז התפתחה שיחה בה סיפרה לי כל מיני אנקדוטות מהווי העיסוק.

האמת שאני לא יודע איך התגלגלתי לספר הזה, אין עליו הרבה המלצות וביקורות והוא די נשכח בתוך מבול הספרים שנופלים עלינו כל חודש. לצד זאת העטיפה של הספר מרפררת לעוד עשרות ספרים שכבר קיימים בשוק (הייתי בטוח שאני מתחיל לקרוא ספר של ג'פרי ארצ'ר). וגם התקציר לא עושה עם הספר חסד גדול מדי. ועם זאת הספר מספק חוויה מורכבת, מעניינת, מרגשת ואותנטית שקשה למצוא בספרים מהז'אנר של ספרות אמריקאית העוקבת אחר משפחה אחת