“הבמה כחיים
בר ביתי הצעירה החליטה לפתע להיות שחקנית תיאטרון (לכן אתם לא שומעים ממנה יותר בסימניה, כי סדר היום שלה, אינטנסיבי להחריד, משמונה בבוקר עד עשר בלילה אצל יורם לוונשטיין).
מה מיוחד בבר, בחורה צעירה ושאפתנית המבקשת להגשים חלום באמצעות בימת התיאטרון?
בר הגשימה חלום ילדות, להיות רקדנית כשהפכה לרקדנית מקצועית, בלהקת מחול מודרני. במקביל לריקוד, בר עבדה להשלמת הכנסה, כסדרנית בתיאטרון הבימה, שם היא נחשפה לדיוות הגדולות של התיאטרון ולאחת מההצגות המרגשות שעלו אי פעם מעל בימות התיאטרון, אישה בורחת מבשורה, המבוססת על סיפרו של דוד גרוסמן. הצגה שגרמה לבר חוויה מטלטלת, באופן בו היא הבינה כי תיאטרון הוא מדיום משמעותי ונוגע, הכרה שגרמה לה לשנות את יעודה בחיים לשחקנית.
הבחירה של בר בדרך הקשה והמאתגרת, גרמה לי לחפש ספר העוסק בעולמם של שחקנים, ובאמצעותו לבטא הזדהות וגאווה בבר ההולכת עם האמת שלה לדרך חדשה, קשה ולא ידועה.
באיזה ספר בוחרים? בחירה קשה שנמשכה מספר חודשים.
לבסוף חשבתי, שנכון לבחור בספר ישראלי עכשווי, תל אביבי בשפתו ובהווייתו, המבוסס על שחקנים שלבטח את חלקם נוכל לזהות, המציג אותם כבני אדם בשר ודם על הבמה ומאחורי הקלעים.
שמחתי כשראיתי את ספרו של ירון פריד, הכל אודות חביבה על מדפי הספרים, שבאיור הכריכה שלו מזכיר יצירה של רוי ליכטנשטיין, אמן פופ ארט, שהושפע מגיבורי הקומיקס, אחדים מהם גיבורי על, מה שלבטח מעלה שאלה רלוונטית לספר, האם שחקני תיאטרון הם עדיין גיבורי התרבות שלנו?
גבירותי ורבותי, כעת ההצגה עומדת להתחיל, אל תשכחו להשאיר את הניידים על מצב שקט.
לבמה נכנסת במלכותיות חביבה רוז (נוכחותה המרשימה יוצרת דממה), שחקנית בשנות השבעים לחייה, שייכת לדור אחר, המאמין בטוטאליות התיאטרון כאמנות וכדרך חיים. היא לא תעסוק בחלטורות, כמו להיות פרזנטורית של בית אבות, ולא מכירה אינטרנט, או אינסטגרם, מבחינתה מדובר בזיהום האמנות. כל עולמה ממוקד לבמה. ברגע שהיא תפסיק לשחק, ירד המסך על חייה.
הצופים מבינים שהעולם כעת שונה, אך חביבה בשלה, מתעקשת בצורה פאתטית, לשחק תפקיד של צעירה בשנות העשרים לחייה. גם כשמקורביה רומזים לה שזה לא לעניין, ולצופים של היום אין דמיון, חביבה בשלה, מאמינה שעדיין היא קובעת את סדר היום של התיאטרון ואת טעמם של הצופים.
המנהל האמנותי הוותיק של התיאטרון, נכנס לבמה (הסקרנות גואה). הוא רוחש לחביבה חסד נעורים וכבוד השמור לוותיקים. כעת הוא מוחלף במנהל חדש, שלא סופר ממטר את הוותיקים, ורואה בהם מוצגים ארכיאולוגים מיותרים, מבחינתו התיאטרון צריך להיות צעיר, רלוונטי ובועט, אפילו אם הקהל בורח, העיקר שהתיאטרון יהיה אקספרימנטאלי ונועז. אם הקהל לא מבין, זאת הבעיה שלו.
הדילמה מונחת לפתחם של הצופים, בדמות שתי תפיסות עולם שונות ומוקצנות, בדרך שהופכת את גיבורי הדרמה לקריקטורה, אפילו בשמותיהם. חביבה, ממש לא חביבה, היא נרקיסיסטית, אובססיבית ובלתי נסבלת שאפילו את משפחתה הצליחה לפרק, וכעת היא לבדה ונרגנת.
לבמה פורצת בסערה גיבורה חדשה (מוזיקה קצבית וכפיים), קארין מזור, צעירה ויפה, מוכשרת הבטוחה שהתפקיד הראשי מגיע לה. היא שייכת לעולם אחר, של חלטורות, פסטיגלים, ואוי ווי זמיר, סטנד אפ, בו עומדים יחידים מול קהל ומנסים להצחיק, ולא פעם בבדיחות וולגריות סרות טעם. היא כמובן תעשה הכל בכדי שהתפקיד הראשי ייפול לידיה, ולא מעניין אותה על מי היא תדרוך בדרכה.
השתיים מתייצבות לדו קרב מכריע (מוזיקת מערבון נשמעת). מי מבין השתיים תישאר עומדת על רגליה, בתום חילופי המהלומות, אולי לפתע, ישרור שלום בין השתיים, על במה מפויסת וחומלת?
נשמע לכם מבטיח, אך יש רק בעיה אחת גדולה, הספר הזה כתוב בעברית רזה, המזכירה הודעות טקסט בנייד, ולא ספרות הכתובה היטב, שהיא תשתית לתיאטרון במיטבו, כמו הטקסטים המופלאים של גרוסמן שבאו לביטוי באישה בורחת מבשורה. הספר הזה הוא ללא תשתיות תרבותיות, למרות שמוזכרים בו הצגות ויוצרים, זהו אזכור כלאחר יד. הטקסט שאמור להיות מצחיק, אותי הוא לחלוטין לא הצחיק. לעתים הרגשתי שמדובר בשפה וולגרית שהשימוש בה לא אמין. אחרי יותר מחצית הספר נאלצתי לנטוש. אין לי טענות לפריד, שמאוד השתדל לעדכן אותי תרבותית וספרותית. אני רק יכול להגיד לפריד שאני כמו חביבה שלו, גיבורת העלילה, לא תמיד מצליח להתחבר לסגנון עכשווי.
לקרוא, או לא לקרוא, זאת השאלה, את ההחלטה אני מותיר לכם.”
