שגיאה גדולה שגה מקס ברוקס כשקבע "זומבים" כ"אויב האנושות" בספרו. כי "זומבים" ירחיקו מהספר את קוראיו הטבעיים - שאינם דווקא חובבי זומבים, אנשי זאב, ערפדים ושאר מפלצות פנטסטיות שהופיעו במחוזותנו בשנים האחרונות. מצד שני אלה שהם חובבי הז'אנר יעיפו את הספר הזה מידם בשאט נפש: הוא לא יספק להם תאורים מעוררי האימה של זומבים בלילות ירח מלא, ויעלה על דעתם ספר עיון (איכס) ורעיונות למחשבה... כך או כך הספר המצויין הזה יחמיץ הרבה מקוראיו הפוטנציאליים בגלל הבחירה של ברוקס באסון עם קונוטציה.
הוא עוסק באסון שקרה לאנושות, אסון שאינו דומה לאסונות קודמים, ו להילחם את מלחמת העבר – מה שאנשים עושים בדרך כלל - לא עוזר במקרה הזה. זיהום הופך את הלוקים בו ליצורים רצחניים המונעים על ידי אינסטינקט ביולוגי לטרוף את כל העומד בדרכם. מי שננשך על ידי יצור כזה, הופך בעצמו לאחד מהם: חסר תודעה, תקשורת, שפה או כל סממן אנושי. אפשר להשמיד את היצורים רק אם פוגעים במוח. פגיעה בגוף אינה משנה להם דבר. בני האדם שההיסטוריה שלהם רצופה מלחמות מוצאים את עצמם נלחמים נגד אוייב ההולך ומתעצם ככל שהם נחלשים. אי אפשר לאיים או להפחיד את האוייב הזה כדי שייכנע, וכל בן אנוש שנפגע הופך באופן אוטומטי לאוייב. הכלים הבסיסיים המשמשים את האנושות למלחמה - איום, הפחדה, הכנעה ושיעבוד - הם חסרי משמעות במלחמה הנוכחית, שלא לדבר על כלי נשק מתוחכמים שתועלתם ככוסות רוח למת.
ברוקס מתאר תיאורים מעטים בלבד את המפלצות. הוא משרטט אותם בקווים מעטים כדי שהקורא ידמיין וממשיך לנושא העיקרי שלו. הזומבים, למעשה, שוליים לסיפור. גם העולם שכמעט חרב לגמרי אחרי המלחמה אינו הנושא. ברוקס מתרכז בבני האדם ובתגובותיהם לאיום הגדול על חייהם. ועל "הרוח האנושית", על רגעיה הגדולים וגם האפלים של האנושות. זה העיקר. הוא מתאר במידה של יובש את סיפוריהם של אנשים שונים, מארצות שונות, המתארים מה עשו ואיך הגיעו בחיים לסוף המלחמה. התאורים אמינים ביותר. הוא מתרכז באמריקאים אך משכיל לתאר גם עמים אחרים: יפנים, דרום אפריקאים, רוסים, צרפתים, הודים ואפילו ישראלים, שזכו אצלו מן ההפקר.
הספר הזה מרכיב תמונה שלמה ואמינה מפסיפס של סיפורים, דעות ורעיונות של אנשים שונים ממקומות שונים. הוא עוסק בנדיבות, הרואיות, סולידריות והקרבה עצמית שלדעתו מתגלים ברגע האמת. הוא מתאר את הלכידות החברתית הנוצרת בזמן שיתוף באסון ובשעת חירום, לכידות שאנחנו מכירים ממצבי המשבר פה. הוא מביע אופטימיות לגבי מנהיגות ומניח שהאדם המתאים צומח בזמני מצוקה להנהגה. הייתי רוצה להיות אופטימית כמוהו, אבל אני לא אמריקאית.
אהבתי מאד את הספר, שהיה ברשימה שלי מאז הביקורת המצויינת של גלית (תודה רבה!) אותו קראתי בזכות נדיבותו של מסמר עקרב (תודה מקרב לב!). הוא גורם לך לחשוב בלי להפסיק לרגע להיות מרתק. 428 עמודים בפונט קטן ומעצבן נשאפו בלי יכולת להפסיק. יאהבו אותו האוהבים להביט על תמונה מוכרת מזווית שונה, מוכנים לבחון את דעותיהם ויכולים לחיות עם אי ודאות. חובבי פנטסיה, ספרות אימה ומלחמות כנראה לא יתלהבו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
