ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 19 במרץ, 2014
ע"י ריקה


מאיר שלו סוגר חשבון.
בספרו "שתיים דובים" בחר מאיר שלו להתחבר לצד הנשי שלו ולדבר מגרונה של רותה תבורי, דור רביעי למתיישבים, נכדתו של זאב תבורי, ממקימי המושבה בה מתרחשת העלילה. בחלקים מהספר מדברת רותה באופן ישיר כשהיא מתראיינת לוורדה, דוקטורנטית, החוקרת את תולדות המושבה, בחלקים אחרים מובאים טקסטים שכביכול רותה כתבה. הבחירה לדבר בקל נשי מכוונת: מלבד האתגר להיכנס לתודעה נשית, בו עומד שלו בגבורה, משמשת רותה כעין שמתבוננת מהצד בחברה מאצ'ואיסטית רווית טסטוסטרון ואחוות גיבורים למודי קרבות ובוגרי מלחמות על העליונות והחשיבות העצמית שהם משדרים.

שלו כותב בסגנון הריאליזם הפנטסטי. גיבוריו הם כמעט כמו אנשים אמתיים רק יש להם קצת יותר מכל דבר לטוב ולרע. מידותיהם מתוארים בהגזמה שהופכת אותם לגדולים מהחיים – חזקים מדי, אכזריים מדי, רומנטיים מדיי, אוהבים מדי, אוהבים מדי, שונאים ושנואים מדי - והכל במסורה כך שנוצרת אצל הקורא חוויה מטלטלת שבין מציאות להגדה. משלל דוגמאות אביא כאן את הדוגמה של עץ התות. כדי לא להיפרד מעץ התות שהוא כל כך אהב שתל אותו זאב תבורי בתוך העגלה. בקסם כתיבתו מצליח שלו לשכנע את הקורא שדבר זה אפשרי: "אש מידות, חזק כשור וכמוהו עב גרם וקשה עורף" מתנועע ממקום למקום בעגלה רתומה על שור אדיר שבתוכה מתנוסס לו עץ בוגר נותן צל ופרי.

הבחירה להעניק לגיבוריו תכונות מיתיות מזמינה קריאה בהתאם של הטקסט: התבוננות ובחינה של המיתוס עצמו.
*******************
****זהירת ספוילר***
*******************
זאב תבורי, החלוץ מפריח השממה, מלח הארץ, תמצית הציונות, האב המייסד הוא אימפוטנט קנאי, רוצח אכזר, וסדיסט אלים בממדים שאפילו במקורות לא זכורים כאלה ... "והמושבה ידעה ושתקה... והמושבה שמעה ושתקה". והנה קווים לדמותו ולעלילותיו של האב הקדמון זאב תבורי (יש שיקראו "של הציונות"):
אי יכולת לצור חיים ברחמה של האשה שבחר בה ושהיא בחרה בו – לפחות לא מתוך אהבה.
דיכוי האישה, הולדת בנים שמקורה באונס.
רצח בדם קר של החבר הטוב ביותר – בחור עדין מבית דתי וממוצע ספרדי.
שיבוש ראיות ונרטיב מזויף של ההיסטוריה.
רצח סדיסטי של תינוקת בת יומה.
והכל כאמור מתרחש בקהילה מכילה ומשתפת פעולה שאת סודותיה שומרת בקרבה.

וכל מה שקרה אחר כך: הסגסוג הכלכלי, החיים הטובים הדבקות באדמה, ההיכרות העמוקה עם חוקיה, עם נופיה ועם דרכיה, התיקון שבדאגה לנכדים וחינוכם, הכל נבנה על בסיס רועה והעונש גם אם מתמהמה בוא יבוא.

והנה המשך תולדות הציונות: הדור השני אחרי מקימי המושבה, זה של הבנים, נמחק לחלוטין. שלו מקדיש שורות ספורות לבניו של זאב תבורי. חייהם בלתי רלוונטיים לסיפור – כך החליט המחבר ואנחנו הקוראים מוזמנים להרהר על חיים בצל ענקים כי איך אפשר לגדול ולהתפתח כשאתה בן של נפילים או אולי האווירה המורעלת היא שהבריחה/המיתה אותם.

והדור השלישי - זה שלו שייכת הנכדה המספרת - הוא דור של הרהורים ושל חשבון נפש. עדיין שרועים במיתוס, אך מוכנים להתמודד עם האמת ולהוציא ואותה לאור. בסוף הסיפור המזעזע מכולם אומרת רותה: "ולתוהים, איך יכולתי לכתוב סיפור כה נורא, אומר: לו בדיתי אותו מלבי אפשר היה לשאול אותי את השאלה הזאת. לו היה הסיפור הנורא הזה פרי דמיוני, קל היה לי יותר לכתוב אותו. אבל הסיפור הנורא הזה סיפור אמתי הוא, זאב תבורי הוא סבי ורות סבתי, זאת התשובה שלי." – ונדמה לי שיותר מבכל מקום בספר נשמע כאן קולו של מאיר שלו עצמו.
אבל ההיסטוריה לא עוצרת מלכת ואולי הדור החדש, זה הנוכחי הוא שיביא את הישועה. אחרי שהמחיר שולם והבן האהוב הוכש (עוקד) והומת, שני הגברים הסב והאב (רוצחים שניהם –זה בעבר וזה בעתיד) עוברים טקס טיהור בלתי נשכך הדומה לטיהור המת. האב לוקח על עצמו עונש מרצון וחוזר לחיים רק לאחר 12 שנים מיתיות גם הן בתיאור גודל העונש והפרישה מהחיים. דווקא מענף אחר של האבות המייסדים, מוכתם גם הוא בשותפות לפשע, בביזה ובנמיכות נפש – משפחת מסלינה (שם ספרדי...) - צומחת התקווה בדמותו של עופר הנכד שקורא תיגר להשקפות המיליטריסטיות ובוחן מחדש את המושבה כשהוא מביט עליה מלמעלה.
למרות הלעג שבו מתייחס/ת שלו/רותה לחיפוש סמליות בכל דבר, אינני יכולה להתאפק מלהוסיף עוד כמה הבחנות סמבוליות לכל התיאוריה שהצגתי כאן שגם היא לתפארת הסמליות והאלגוריה. שם הילד המת הוא נטע – שטיל שהיה מיועד להבטיח המשכיות, אך אין לאפשר המשכיות מגזע רקוב. סבא זאב, שמו כשל חיית טרף, הוא בעל עין אחת וסימן היכרותו הוא הרטייה. איתן האב שהגיע כזר לא שייך, סוג של אנדרדוג, כובש לבבות - גברים כנשים. הוא מגיע לממלכה של התבורים והופך לאהוב לבם של שני האחים רותה ודוביק – אין מנוס ונדמה לי שגם שלו מציין איפשהו בספר – מלהשוותו למלך דוד.
גם ברומן הזה, כמו באלה שקדמו לו, באה לידי ביטוי ההיכרות העמוקה של הסופר עם התנ"ך. בתוך הספר יש – בין היתר - התייחסות לשמו ולשגיאה הלשונית לכאורה שבו. ואלי – עוד סמליות אחרונה ודי, מתייחס השם לאכזריות ורצח קדמוניים שגם הם כמו אלה של סבא זאב הם חלק מה- DNA שלנו.







4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 5 שנים)
הביקורת כתובה בצורה מרתקת



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ