ביקורת ספרותית על נידונה לחיים מאת אביהו רונן
ספר מעולה

---

חוויה מיוחדת
זה כחודש ימים אני חיה בחברתה של חייקה קלינגר ושל בנה ההסטוריון אביהו רונן שמנער את אבק השכחה ומקלף את שכבות הטיח שכיסו את דמות אמו. חייקה, ממנהיגות השומר הצעיר צמחה בעיר בנדין הנמצאת בחבל זגלמביה שבדרום מערב פולין.
חברה המליצה לי על הספר והבטחתי לך ולעצמי לחפש אותו, אך כמובן, מיד שכחתי. פיתויים רבים חומדים את זמננו, ספרים קורצים יום יום מחלונות הראווה ומרשימות רבי המכר, ודווקא הכותרת שהמליצה לי לא חלפה אפילו ביעף מול עיניי. ואז, אחרי זמן רב נפגשנו והיא שאלה אותי: "נו, קראת? מה את חושבת?", "על מה?" שאלתי בתמימות. "על - 'נידונה לחיים' -", ענתה, וזיק של אכזבה חלף במבטה. "אהה, זה...", אמרתי וניסיתי למצוא מהר איזה תירוץ מתקבל על הדעת, אבל היא הקדימה אותי: "יש לי אותו", אמרה, "קחי אותו, תקראי אותו! את רוצה?" ציווי, תקווה ותחינה נארגו בקולה. הסכמתי מיד. זאת הייתה יציאה מכובדת מהמצב המביך שנקלעתי אליו. היא נעלמה בתוך הבית וחזרה עם ספר עב כרס. "לפחות שש מאות עמודים", הרהרתי ביני לבין עצמי, "יש לנו פה בעיה..." ולא ידעתי כמה צדקתי.
"נידונה לחיים" הוא ספר בן 630 עמודים. רק מאוחר יותר גיליתי שכ-140 עמודים הם הערות שוליים, אבל זה לא עשה את המצב טוב יותר כי יחד עם גילוי אלפי הערות השוליים התבררה גם העובדה שלפניי ספר שהוא מחקר היסטורי של חוקר שואה והיסטוריון.
צללתי אל תוך הספר ומיד התחלתי טובעת אל סבך שמות של אנשים ושל מקומות, שנים, מספרים... החלטתי לא לוותר. שמתי חוצץ בין פרק לפרק ועוד אחד קבוע בתחילת התודות, והתחלתי ללכת עקב בצד אגודל.
לקח לי זמן להבין את צורת הכתיבה והנה התובנות שלי:
בכל אחד מעשרים וששה הפרקים שמרכיבים את הספר אנו שומעים ארבעה קולות.
הקול הראשון -העדים: בפתיחת פרק לוקח אותנו אביהו רונן במסלול גביית העדויות מהאנשים שהכירו את חייקה קלינגר, תהליך שהתחיל בשנות השמונים והסתיים בימים קרובים לתאריך סיום כתיבת הספר: ניצולי שואה שהיו חבריה בתנועות הנוער, קרובי משפחה וחברים מ"שם", מהמקומות בארץ בהם חיה את שארית חייה הקצרים. לעט לעט אנו מתוודעים גם למשפחה החדשה שהקימה בארץ.
קול שני – ההיסטוריון: כל פרק מיועד לתקופה מחייה של חייקה אבל גם של הקהילה היהודית בזגלמביה ובוורשה, מאוחר יותר בסלובקיה בהונגריה ובארץ ישראל, הכל נתמך במסמכים כיאה למחקר רצני.
הקול השלישי: הבן - רונן לא יכול להיות היסטוריון אובייקטיבי. ייתכן מאד שגם לא קיימת חיה כזאת. כל אדם רואה את המתרחש מפרספקטיבה משלו, והיסטוריון הוא קודם כל אדם. אין עוררין על העובדות שהוא מתאר. הן מגובות בעדים שהוא מרעיין, ביבליוגרפיה הענפה וביומנים של חייקה שצפתה באירועים ותיארה את רובם בזמן אמת. אך אי אפשר שלא להרגיש את הזדהות הבן עם אמו: התמיכה בהתנגדות האקטיבית, השנאה כלפי אנשי היודנראט והשוטרים היהודים, תפיסת המרד ככישלון, התנהלות היישוב בזמן ההשמדה, מחדלי הנהלת התנועה בארץ, חוסר ההבנה עד כדי שנאה בין פליטי השואה לצברים הגאים ועוד ועוד עמדות בהם המחבר מצדד בדעות אמו.
הקול הרבעי: אולי החשוב ביותר וזה שלמענו נכתב הספר - היומנים של חייקה קלינגר. בחורה צעירה אידאליסטית יפה ומאוהבת בחיים ובדוד, אהוב נעוריה, כותבת יומן. במשחק אכזר של היסטוריה, הופך היומן לאט ובהדרגה מתיאור של חיי יצירה, הכשרה לקראת הגשמת הרעיון הציוני, משפחה מלוכדת ואוהבת לתיעוד מלחמה שבהתחלה נראית די רחוקה ובלתי מאיימת, אחר כך פולשת אל מרחב חייה, אך עדיין אפילו לא רומזת לתחתית השאול אליו היא תישאף, יחד עם משפחתה וחבריה בקרובים. בזכותה של חייקה ושל יומניה רכשתי עוד פיסת הבנה בפאזל המטורף של קרעי השואה. לא אשכח את התיאור של התארגנות יהודי זגלמביה לקראת הגרוש הראשון. איך הם הגיעו רגועים, לבושים בטובי מחלצותיהם למגרש הסלקציה בטוחים שיושלחו לבתיהם כפי שהבטיח להם ראש היודנראט ושום רע לא יעונה להם. ואיך אחרי יומיים של סבל, רעב והשפלות אותם אנשים – חלקם בעצם – מלוכלכים ותשושים גוררים את רגליהם לקרונות שיובילו אותם לאושוויץ. ובתווך שתי השקפות עולם – מצד אחד היודנראט: ניתן לגרמנים נתח מעמנו - את החלשים - נשמור את המוצלחים יותר כעתודה לעליה אחרי המלחמה – מין ציונות צינית שכזאת שהקהילה אמצה לעצמה, כל אחד לעצמו ותקוותו שיהיה בין השורדים - מצד שני תנועות הנוער, צעירים שקראו להגנה מזויינת, ולמרות גילם הצעיר וחוסר האמצעים מסתבר שהם ראו בבהירות את העתיד כשניבאו שמה שהתחיל בסלקציה הגדולה ב באוגוסט 1942 היה רק הצעד הראשון בדרך לחיסול יהדות אירופה. כחוט שני מלובן וצורב עוברים ביומנים הכאב והכעס שפעם אחרי פעם לא מבינים, לא מעיזים, לא מצליחים לשכנע ולא מצליחים להוציא לפועל מרד אפילו רק של הלוחמים הצעירים.
חייקה לא מהססת לבטא את הבוז לפאסיביות של רוב העם. אנשים מחכים לנס ובינתיים מכונת ההשמדה עובדת. מי שהולך הולך ומי שנשאר נאחז בחיים. "אוונגרד ללא עם", קוראת חייקה לעצמה ולחבריה - חבריה וחברותיה האמיצים והאהובים שלא מוותרים והם נרצחים בזה אחר זה. חייקה מתריעה על מהלך ההשמדה של יהודי אירופה כולה, אך לא מאמינים לה, לא בסלובקיה שם היא מצליחה להימלט מבנדין ולא בהונגריה, שם עדיין היהודים חיים בתנאים סבירים. יומיים אחרי שהיא מצליחה להימלט מבודפשט, מתחילה שם השמדת יהודי הונגריה שמסתיימת בסוף אותה שנה (1944) במותם של מעל ארבע מאות אלף יהודים.
נפשה של חייקה פצועה והיא אכולת עצב ורגשי השמה על מות משפחתה וחבריה. פרק ייסורים נוסף מחכה לה בארץ. עדותה הכואבת והבלתי מתפשרת לא מתיישרת עם הקו שהוחלט עליו בהנהגת התנועה והמפלגה.
היומנים שלה עוברים מיד ליד אך לא יוצאים לאור בצורה מסודרת. קטעים מטרידים מוצאים, הטקסטים ערוכים למוראת רוחה.
וב -1958 היא מתאבדת ומשאירה בעל ושלושה ילדים קטנים. גם הסיפרון שיוצא לזכרה ערוך ומקוטע.
עשרות שנים אחרי מותה מתמודד בנה ההיסטוריון עם הסיפור האשי הכואב ועם העדות הכנה והחשובה של אמו.
באהבה, בהבנה, ביושר ובמקצועיות מכיל אביהו רונן את ארבעה הקולות שציינתי. ואנחנו הקוראים נשאבים אל תוך העדות, הכאב, התקופה, האין אונים, ההשלמה והפיוס.
בפעם הראשונה נידונה חייקה לחיים ע"י חבריה כדי שתספר את סיפורם. ובפעם השנייה על ידי בנה בספר החשוב שכתב.
עבורי זאת הייתה קריאה מכוננת.

» ביקורות נוספות של ריקה
» ביקורות נוספות על נידונה לחיים