“כשאני קוראת ספר אני רוצה לצחוק, או לשמוח, או לבכות, או להתעצב, או להיות במתח, או לכעוס, או להשכיל, או להיות מופתעת, או להתרגש או להתאהב.
הספר הזה גרם לי להתאכזב.
ליזי (ליזט) בדיחי, היא עיתונאית בעיתון מקומי בבאר שבע, בשם "הזמן דרום", היא לא יפה, היא שמנה, היא לא מטופחת, היא עונדת עגילים מפלסטיק, והיא הבת היחידה מבין שלוש אחיות, שעדיין רווקה ללא ילדים! אין לה אבא (מת בילדותה), אבל יש לה אימא- בת שבע, שהבישולים הם כל עולמה, ושחושבת שליזי ואחותה של האם מלכה, (הדודה של ליזי) הן כישלון חרוץ, משום שהן לא נישאו ולא ילדו ילדים. אוייי, כמה פעמים הנושא הזה מועלה בספר. נכון, יש אמהות כאלה, שמחשיבות נישואים להצלחה, גם אם הם לא טובים, אבל הדגש שמושם על הנושא בספר היה כבר יותר מידי מוגזם.
ליזי, היא גם הבת היחידה מבין שלוש האחיות, שלמדה באוניברסיטה, ונותרה לה עוד עבודה אחרונה לסיים לפני קבלת התואר.
כבר בתחילת הסיפור, אנחנו מתוודעים לתקרית של רצח עמית לעבודה של ליזי, שעובד במחלקת מודעות, ושמו מוריס דהאן. דהאן, הוא אותו גבר (שוב דמות סטריאוטיפית) שנשוי לאודט, גר בוילה, באחד היישובים בדרום, ויש לו גם עסקים מפוקפקים מהצד, הכוללים לקיחת שוחד, והוא חלק עם עוד כמה חברים שלו (כולם נשואים) דירה שאליה היו מביאים בתחלופה נשים אחרות.
דהאן הוא זה שקיבל את ליזי לעבודה, והוא דאג לה ליישר קו עם העולם החיצון, ולשים מעט יותר לב ללבוש שלה, וכן, דאג לה למכשירים חשמליים נחוצים שיהיו לה בבית, ואילולא הוא, היא הייתה ממשיכה להירקב ברווקותה המעציבה, ובבית חסר תנאים.
ליזי, מחליטה לצאת במסע חקירה עצמי בנסיון לפענח את הרצח, לצד החיפוש המשטרתי.
לליזי שתי אחיות: ז'ורז'ט וחבצלת, שתיהן גם אחיות בבית חולים, ושתיהן נשואות לשוטרים, הממונים על חקירת הרצח של דהאן. מה עוד- שתי האחיות היו נשואות פעם לאותם שוטרים בהיפוך, כלומר, התגרשו, ונישאו שוב, הפעם לגיסים שהיו להם קודם.
לליזי יש גם דודה, שהיה פעם דוד, הוא חי עם גבר, (ולמה זה לא כתוב בספר בצורה מפורשת????? שהוא הומוסקסואל), וחלם פעם לשנות את מינו. אמא של ליזי, (שהבנו כבר, שהיא מאוד פרמיטיבית בדעותיה ומקובעת על דעות שונות בחיים) היא הדמות היחידה שעוד קוראת לה בשם שהוא נולד בו.
ויש את אולגה (עוד דמות סטריאוטיפית), שעבדה לצד דהאן, במחלקת מודעות בעיתון, והיא רוסיה יפיופה, שהולכת עם חולצות חשופות חזה ועקבים של 12 ס"מ, ואומרת בסוף כל משפט את המילה "כאילו".
ויש את רועי קלרמן, החתיך, חלום של כל אישה (באמת?), שאיכשהו, דווקא הוא בחר לשכב עם ליזי פעמיים. ואולי דווקא משום כך, זה מראה משהו גם על האופי שלו, וחוסר המחוייבות.
מי שרצח בסוף את דהאן זוהי הדמות הכי טיפשית שנבחרה על ידי לפיד לרצח. ממש לא אמינה.
אני לא יודעת איך אותה סופרת שכתבה את "גיא אוני", שאמנם קראתי לפני כ-30 שנים, ואהבתי מאוד, כתבה ספר כל כך רדוד.
עוד דבר, שהרגיז אותי מאוד בספר, ואפילו זעזע אותי היה הקטע הבא: "אל תתרגשי, בת שבע", ביקש אילן. "אנחנו בסך הכול עושים את העבודה שלנו." "את זה אמרו גם הנאצים"
אילן זה אחד השוטרים, והוא החתן של בת שבע.
הייתי המומה, כאילו נפל עליי שולחן. אין קשר בין הביטוי הזה לכל האופי של הספר.....
ולגבי השם של הספר- מישהי כאן, בביקורות למטה, לא הבינה את המשמעות, אז:
לרועי קלרמן בבית היה ריח של לימונים, כי אמא שלו תמיד הכינה לימונדה, ותמיד היו לה לימונים טריים בקערת המטבח.
וליזי לא תפגוש יותר ברועי, ולא באמא שלו אף פעם.”
