ביקורת ספרותית על אגדה - אגדה #1 מאת מרי לו
ספר טוב

---

אגדה.
אני מביט בכריכה, קורא את התקציר, משחזר בראש את האירועים המרכזיים שקרו בספר שרק הרגע סיימתי לקרוא.
בהתחלה אני לא מודה בזה, אבל לאט לאט אני מבין שאני מנסה לחפש משהו מיוחד, יוצא דופן, בספר הזה.
משהו שאני אוכל להגיד עליו- זה היה החלק שממש אהבתי בספר הזה. את המשפט הזה אני לא אשכח. הסיטואציה הזאת מחרידה.
אבל לצערי, אני לא מוצא משהו כזה.
ויש הרבה מקרים לא שגרתיים בספר הזה, כמובן. לא אמרתי שלא.
חקירות, מרדפים, רצח, הפגנות, עושר מול עוני, קפיצה מגג לגג, עולם עתידני ונורא. אבל בין כול זה לא הצלחתי למצוא אפילו טיפה קטנה של ייחוד. ומה החיסרון בזה? רוב הסיכויים שאם אני לא אקרא בקרוב את הספר השני שרק יצא, הספר הזה פשוט יתפוגג מהראש שלי. אני אשכח ממנו, ולא יהיה לי ממש על מה לחשוב מתוכו, על מה להרהר. יש חוסר מקוריות כללי.
ועל זה יורדת חצי נקודה בדירוג.

החצי השני יורד על הדמיון המחליא לסדרת משחקי הרעב.
דיי, נער צעיר שהגיע ממעמקי שכונות העוני, מתבלט מעל כולם ו"גובר" על השלטון הנוקשה, מתחכם. מראה לעם שהשלטון לא כול כך חזק כמו שהוא נראה.
מוכר מאיפה שהוא? קטניס שמגיעה ממחוז 12 הנידח ומשנה את חוקי המשחק?
העולם בו מתרחש סיפורנו- ארצות הברית העתידנית. עוני גדול ברחבי העם, וקבוצת אוכלוסייה קטנה שנמצאת הרבה מעל כולם. מבחינת טכנולוגיה, מגורים, שגרה.
וההשוואה כבר התבצעה בראש שלכם, תנו לי לנחש.
ויש עוד הרבה נקודות לדמיון. השליט, המבחנים.. אבל אחרי הכול, כולנו רוצים לשמוע לפעמים בעיקר את הדברים הטובים.

יש למרי לו כישרון. היא כותבת מדהים. זה ברור כבר מהעמוד הראשון.
האופן שבו היא מתארת את הנוף הרחב מנקודות שונות בעיר, האופן שבו היא מעבירה את המחשבות המתרוצצות במוחות הגיבורים שלנו למילים על הדף.
אפילו הזיכרונות הקצרצרים מהילדות ששני הגיבורים נוהגים להיזכר בהם.
היה כיף לקרוא את הספר הזה רוב הזמן, בלי קשר לעלילה.

יש לי נטייה לאהוב את הדמויות שהרוב לא יאהבו.
למשל, אני בטוח שרוב מי שקרא את סדרת "הארי פוטר" יאהב במיוחד את הארי, הרמיוני, או רון. אני אישית תמיד הכי אהבתי את נוויל.
ובסיפורנו הנוכחי, אגדה, לא יכולתי שלא להתחבר ליכולת המדויקת של יוני לחשב דברים בראש. לחשוב על ההשלכות של המעשים, לשים לב לדברים הכי קטנים, לפעול בזריזות אבל לשקול כול צעד.
יש בה משהו אלגנטי וקטלני, לפחות בחצי הראשון של הספר. היא חיה בבועה, בטופ של הטופ של הרפובליקה.
וזה כול כך כיף לראות את הבועה הזאת מתנפצת לה בפרצוף. לראות אותה מגלה אנושיות.
יוני היא אחת הדמויות המורכבות ביותר שקראתי עליהן, ולנסות לפענח אותה ואת המעשים שלה היה נחמד.
אבל אני עדיין חושב שדיי הרס אותה. (^^)

לסיכום,
היו קטעים לא מובנים בספר. היו קטעים מסתוריים מדי.
מצד שני, היו קטעים שגרמו לי לחייך, שגרמו לי לרצות להמשיך.
אז נכון, הספר הזה הוא לא תגלית מדהימה שאני אזכור לכול חיי.
עלילה די מוכרת, של שתי דמויות מעולמות שונים, שנפגשות בדרך הכי לא צפויה.
אהבתי את קטעי האקשן, האסטרטגיה.
אם אני אתחיל לספר על כול הדמויות זה לא יגמר בחיים, אבל באמת מסתתר שם עולם מורכב, שחשבו עליו לפרטי פרטים.
אבל יש משהו אכזרי מדי בעלילה הזאת. לא אנושי מספיק בשביל שאני אוכל להאמין לו.

ספר נחמד. שווה את הקריאה, אבל לא מיצה את עצמו.
כאן נגמרת הביקורת,
אדון החתולים, פולו.

» ביקורות נוספות של POLLO
» ביקורות נוספות על אגדה - אגדה #1