ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר טוב

---

אתמול יצאנו עם בית הספר לסיור לימודי בעיר הנהדרת הנקראת על שם ספרו המפורסם של הרצל.
יודעים איזו עיר? מישהו? לא?
באמת. לא יזיק לכם להקשיב יותר בשיעור. קצת ידע כללי, אנשים!
אני מדברת על העיר "תל אביב" שבוודאות מוכרת לכל אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל. תל אביב נקראת על ספרו של הרצל, כפי שאמרנו, שנקרא "אלטנוילנד", שזה, בעברית, "ארץ ישנה חדשה". תל, זה משהו שקשור לחפירות היסטוריות, המסמלות את הישן, ואביב הוא עונה של התחדשות ופריחה - הוא מסמל את החדש. ביחד יוצרים השניים "תל-אביב" תרגום מוזר ודי עילג.
שמות נוספים שעלו להצבעה באיזה שם לקרוא לעיר שזה עתה הקימו, היו "הרצליה", "יפהפייה", "נווה יפו", "יפו החדשה", "אביבה", "עברייה" ועוד.
תל-אביב נוסדה בשנת- רגע! פתאום קלטתי מה אני עושה. מדקלמת לכם עובדות היסטוריות שנשטפו לי למוח. זו התכנית השטנית של בית הספר! לא מאמינה שהם תפסו אותי.
בכל מקרה, כשהסתיים הסיור הנהדר ושבנו אל האוטובוס, חברתי גילתה להפתעה שהארנק שלה לא נמצא שם. אחרי חיפוש ארוך בכל תא ותא בתיק, הגענו למסקנה הבלתי נמענת שהארנק אבד. נגנב, נפל, נאבד - לא משנה. העיקר שהוא איננו.
ואתם יודעים משהו, אני שונאת כשהיא עושה דברים כאלה, החברה שלי. איזה דברים? היא התיישבה באוטובוס ובכתה.
תקשיבו, זה לא שיש לי בעיה עם בכי. אבל כשכל הבנות בכיתה שלא החליפו איתה מילה וחצי מתחילת השנה הצטופפו וניסו לעזור או לנחם, ואני, החברה הכי טובה שלה, סתם עמדתי בצד ולא אמרתי כלום, אנשים יכלו לחשוב שאני חסרת רגישות.
כל כך לא מתחשב מצידה לבכות ולגרו לי להיראות רע.
ואתם בטח יכולים לשאול - "אבל אם ככה, נופי, למה לא עזרת לה גם? למה לא ניסית לנחם אותה?"
והתשובה הפשוטה היא, שאין מה לנחם. אי אפשר.
אני מכירה את זה מקרוב, לאבד משהו באמצע טיול, ואני יודעת מה ההרגשה. בהתחלה הפאניקה המשתקת, ואז חרטה, והמחשבות ש"למה באתי בכלל לטיול הזה?" והעצב והתחושה הזאת... תחושת אובדן.
ואין בכלל מה להגיד, אין כלום.
ואני עומדת שם, אני, אשפית המילים, ומרגישה חסרת אונים. כי בנות שלא מדברות איתה הרבה יכולות להשתמש בכל הקלישאות השחוקות וכל ה-"יהיה בסדר, לא נורא, זה רק חמישים שקל" וגם אני עושה את זה עם בנות שאני לא מדברת איתן הרבה.
אבל כשזה עם חברה קרובה שלי זה פשוט מרגיש מטופש. זה מרגיש לא נכון. אפילו אם מטרתי היא לעזור, זה מרגיש לא נכון.
כי זה שקר.
ואם הייתי רוצה להיות כנה, הייתי אומרת את זה ככה: "תקשיבי, אני יודעת שעכשיו זה מרגיש כמו סוף העולם. אבל מחר בבוקר את כבר לא תיזכרי למה בכית. אני יודעת שעכשיו את חושבת שהיה עדיף אם היית נשארת בבית. אבל מחר בבוקר את תשמחי שבאת. מניסיון."
וגם הייתי אומרת את זה, באמת שהייתי, אם רק לא היו שם כל הבנות. כי לידן זה הרגיש מטופש לדבר ככה, כל כך רציני, כאילו מישהו מת. זה כולה חמישים שקל, סתם כסף.
"כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא." (ציטוט מהספר)
אבל שזה סתם כסף, זה אובדן. לא אובדן גדול, אולי, אבל אובדן. ואובדן זו תחושה נוראית, התחושה היחידה שמשאירה אותי חסרת אונים.
כי על עצב אפשר להקל, ופחד אפשר למחוק, וכעס אפשר למתן, וחרטה אפשר למגר - אבל אובדן?
אובדן רק הזמן פותר.
וגם הוא, אם מדובר באובדן גדול, רק בקושי.


מסכן הולדן.
אני אומרת את זה בשיא הרצינות, מסכן.
אתם יודעים, פעם קראתי סיפור שנקרא "צינורות". הוא סיפר על אדם שהרגיש שהוא לא מתאים לעולם. גם הולדן ככה. הוא לא שייך, איכשהו, וגם הכי שייך.
והוא שונא, ממש מתעב צביעות, אבל קצת צבוע בעצמו. רק קצת.
והוא אומר שיש דברים שצריך בשבילם מצב רוח מסוים, אחרת זה פשוט לא הולך, וכשאני קוראת את זה אני מתמוגגת מאושר.
והוא אומר שהוא משוגע, חי אלוהים שהוא משוגע, והוא באמת קצת משוגע - אבל רק כשיש לו מצב רוח משוגע. כל כך כיף איתו.
והוא מדבר על הדברים שמדכאים אותו, וכל כך הרבה דברים מדכאים אותו, והוא תמיד מדוכא ממשהו אחד, או ממשהו אחר - כל הזמן הוא מדוכא וכל הזמן הוא משתמש במילה הזו.
לדעתי זה משהו שבא לרמוז לנו על המצב שלו - מדכאים אותו כל הזמן. הוא רוצה להיות שונה, רוצה להיות מיוחד, להיות מי שהוא - אבל החברה מכתיבה לו משהו אחר, מדכאת את המיוחד בו, את השונה בו, קוצצת את כנפיו.
למדנו בבית הספר על "האחר הוא אני" (ואני הולכת להקדיש זה עוד הרבה ביקורות ודברים בעתיד. זה נושא מרתק, באמת.) והולדן הוא בדיוק ההגדרה לשונה.
בית הספר בוודאי לא היה מסכים איתי, כי הוא הרי לא שחור, לא נכה, לא "בעל מוגבלות", (הכינוי החדש לנכים. אלוהים, כמה רציתי לסתום לאישה הזאת את הפה לפני שתפלוט עוד שטויות! מה זאת אומרת, אור ירוק לנכים- סליחה, "בעלי מוגבלות", ואור אדום לרגילים- סליחה, "חסרי מוגבלות"?! גברת, סליחה? ושימו לב, כן, איך הם אומרים "האחר הוא אני" אבל יוצרים עוד ועוד חומות, עוד ועוד דברים שמפרידים אותנו, עוד ועוד כינויים כדי להדגיש את השונות. בית ספר מטומטם. איזו מערכת דפוקה.) לא "מהמין החלש", (עוד קטע דפוק. מרוב שאנשים נגד שוביניזם הגברים סובלים. עוד גדרות. עוד משהו שמפריד אותנו. העיקר חופרים על סיסמאות, אומרים לצייר ציורים אבל בסוף שמים גדרות הפרדה במקום לחבר. עולם דפוק. אנשים סתומים.) לא מזרחי, (וזה הכי נורא!!! כבר שנים אין בארץ אפליה נגד מזרחים, זה כבר גובל באפליה נגד אשכנזים, חבר'ה! לכו, לכו הביתה יודניקים דפוקים!) ולא שום דבר אחר שהוגדר כ"אחר".
אז למה הוא שונה? כי הוא לא כמו כולם. ומי הם אותם "כולם"? או, טוב ששאלתם!
"כולם" הם הצבועים שמוחאים כפיים לטינה וז'אנין, הצבועים שהולכים למשחק הכדורגל, הצבועים ש, טוב, עושים משהו צבוע כלשהו.
ולמה להולדן כל כך איכפת מצביעות, לעזאזל? במשך כל הספר אנחנו שומעים צביעות פה, צביעות שם, הוא צבוע והיא צבועה, וואו, כמה צבוע היה הבחור ההוא, ואיזה צבועים אלה.
באמת שאין לי מושג למה זה כל כך מפריע לו. אולי כי המוח האיטי שלו לא עומד בניסיון להבין מתי אנשים כנים ומתי לא? סתם.
באמת שאני לא יודעת. למה שזה כל כך יפריע למישהו?
וזה כל הקטע!
הולדן שונה מכל מה שהכרתי לפני זה, והוא גם בדיוק אותו דבר כמו הכול. כמוני.
אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הולדן ולסלוד ממנו באותה נשימה.

האמת, ואני לא מפחדת להגיד את זה, שקצת התאכזבתי מהספר. אחרי כל הדיבורים, אחד הספרים הכי מוכרים בעולם, ספר ששינה את ההיסטוריה, מיליון ציטוטים, לאן הברווזים עפים (עוד נחזור לנושא הזה, אגב) וכל הדיבורים סביבו - ציפיתי ל... לא יודעת. יותר.
בויקיפדיה כתוב שהסיפור הזה הוא סיפור התבגרות. *הצפצוף הזה שעושים שמישהו טועה בשעשועון בטלוויזיה* טעות.
בסיפור התבגרות הדמות מסיימת שונה מאיך שהיא הייתה בהתחלה. והולדן... טוב, הוא כמעט בדיוק אותו הדבר. עדיין לא מתחייב, עדיין משוגע, עדיין שונא צביעות, עדיין תמים, עדיין... הולדן.
הוא לא התבגר ולא נעליים, לא השתנה בכלל.
אז זה לא סיפור התבגרות. איזה כן?
פנטזיה? חחח בטח. הצחקתם אותי.
מתח? לא, אין שם שום דבר מותח. אתה בקושי זוכר למה אתה ממשיך לקרוא, בעיקר כי הסיפור פשוט מהפנט.
תעלומות? לא. אין שם שום תעלומה, חוץ מלמה לעזאזל ד.ב עדיין בהוליווד. כל מי שכותב כמוהו, אין לו מה לחפש שם (חחח זה גם מהספר XD)
אהבה? לא, ממש לא. יש איזכורים לגבי ג'יין, אבל הדגש שם הוא ממש לא אהבה.
מה עוד? הרפתקאות? אימה?
לדעתי, זה פשוט רומן. כזה שלא משתייך לשום מקום ולא מוכן לקטלג את עצמו. כזה שלא שם גדרות ומפריד - אלא מחבר. מוצא את הדומה בין אנשים.
הולדן הוא אולי מישהו שקשה להתחבר אליו, אבל כל אחד יוכל למצוא בו את עצמו. וזו הגדולה של הספר הזה.
הוא לא עוסק ב"אחר".
הוא עוסק ב"אני".
בביחד. לא לחוד, לא מופרד, לא גדרות, לא "אתם" ו-"אנחנו".
אלא "כולם". "אתם ואנחנו".
וזה מה שאני לוקחת מהספר הזה. את הביחד. את החיבור. את הגשרים. לא גדרות - גשרים.


ואחרי הכול, אחרי כל זה - לאן באמת עפים הברווזים כשהאגם קפוא?
הולדן שואל את השאלה הזאת כל אחד שהוא פוגש, וזו הדרך שלו לאמוד אותם, לבדוק אם הם מבינים אותו. זה יוצר שיחות מרגשות.
למשל, אחד האנשים, נהג מונית שתואר כרגזן, אומר להולדן שברור שיש להם לאן לעוף. שיש להם מה לעשות. אתה לא יכול לחשוב שהם פשוט מתים כל חורף! הטבע לא ייתן להם. אם אתה היית ברווז, הטבע היה דואג לך, הוא לא היה נותן לך למות. לא יכול להיות שהם פשוט מתים.
וזה כל כך יפה. זה ממש מתאר את ההרגשה של הבחור - הוא אופטימי, הוא לפחות מנסה, אבל יש לו חששות. הוא לא לגמרי בטוח. והוא רוצה להיות בטוח. הוא רוצה לדעת בוודאות שהכול יהיה טוב. אבל הוא לא יכול.
אין אף אחד שיאמר לו את זה.
והולדן. גם הוא. הוא משתוקק לדעת לאן הם עפים, מה הם עושים, מה אפשר לעשות כשהכול מסביבך קופא, כשכל העולם שלך, המקום שלך, האגם שהיה הבית שלך, שבו בטחת, שבו הרגשת בטוח - כבר לא יכול לשמש עבורך כבית? כשהעולם שלך כבר לא מגן עליך? כשהוא משתנה?
ומה הולדן אמור לעשות? מה הוא אמור לעשות כשהגעגועים מכריעים אותו?!
אלי, אח שלו, הבנאדם החכם ביותר בעולם, לפי דעתו של הולדן, מת.
איזו מילה.
הוא מת, והולדן לא יודע מה לעזאזל לעשות.
לאן הוא יכול לעוף, כשכולם מסביבו מנסים לקצץ את כנפיו?


ובאמת, לעזאזל, שאני אוהבת אותו. את הולדן.
אבל חי אלוהים שאם אי פעם אפגוש אותו אתן לו סטירה.

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204