ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר
ספר טוב

---

גילוי הספר:

את הספר העתיק והמפורסם הזה קראתי לפני כמה שנים, הוא נכתב לפני שנולדתי אבל מקדים את זמנו, עבורי.
עוד כשהייתי צעיר וחלפתי בתוככי מסדרונותיה הצרים אומנם, אך החמימים של הספרייה המצויה בבית ספרי נתקלתי בו:
ספרון קטן עם כריכה כחולה כמו השמיים, מזכירה לנו את הים הכחול מכחול שרק מחכה לנו התלמידים מעבר לפינה בחופש הגדול עם תום הלימודים.
ולהוסיף את המלבן הצהוב, פרט אינטגרלי ומקסים, ממש קרן אור מרצדדת, והמלבן הצהוב הזה, הקטן המתנוסס לו בצניעות, מלבן צהוב אשר תפור בדיוק לאותה תערובת חגיגית של ים ושמיים, מהולים בחופש ילדותי, טהור, מזכירה לי שדה חיטה צהוב נרחב ופראי!, אשר רק באמצעותה של קריאה מדוקדקת גילה שאותה קרן אור חמימה הנשפכת על אותו שדה חיטה נשפכת בעצם על שדה שיפון...אך קרן האור באדיבותה לא נטלה את קרניה החמימות חזרה.
וכמו בסיומו של ריקוד ואלס בארמון רחוק מצופה חושים:

תערובת פראית ונינוחה זאת גרמה לי להשאיל את הספר הזה.

הוקרה עבור הספר:

הולדן קולפילד, אתה מצוי בזיכרוני, הולדן קולפילד, הספר הזה עורר בי צחוק ומחשבה בעת ובעונה אחת, גורם לי לשמוח שזה הוא רב-מכר עולמי.
הולדן קולפילד, אתה מרדן ולא סר למרות, אתה צנום וגבוה, והפה שלך מלא בקללות אשר מוצאות את דרכן החוצה מנפשך הפצועה אך עם זאת מלאה חסד.
מה בדיוק מצאתי בך? כנות.
לפעמים מתחשק לי לבקר פארק, סנטרל פארק, ולחוש את נוכחותו של הולדן, כי כאלו הם ספרי פולחן וכזאת היא העלייה לרגל.

קצת על העלילה:

העלילה הדלה, מתרכזת סביב מספר גיבור בשם הולדן קולפילד הוא נער צנום וגבוה ממוצא אירי, תלמיד בפנימייה, המספר את סיפורו.
זה סיפור שהוא מעין מונולוג כרוך יחד עם עלילה המתוארת דרך נקודת מבטו של הגיבור.
הולדן מספר לנו מה קרה לו אחרי שהעיפו אותו מהפנימייה לפני חג המולד, כי הוא תלמיד די גרוע ומצטיין רק בהיסטוריה ואנגלית.
היסטוריה זה אחלה, אנגלית היא הכרחית, אדם כזה תמיד יוכל לספר סיפור.

הוא עוזב לפני תאריך העזיבה המיועד ומסתובב בכל מיני מקומות בעיר ניו יורק השוקקת בדרך חזרה הביתה.
במהלך מסעו חזרה הביתה, הולדן מעלה נקודות חשובות שחלקן מרתקות על החיים, מהולות בקללות כמובן, שפתו העשירה של הייאוש.
שופט, אוהב ולא אוהב וכדומה. הוא נתקל בטיפוסים שונים ואנשים שונים, שחלקם מייצגים את עובדי הצווארון הכחול, והם כולם חולקים את עולמו בדרכים שונות ומגוונות, וכמו כן הוא לא פסח על הדת.

כיצד הספר דיבר אליי באופן אישי:

הספר דיבר אליי וממש התחברתי אליו ואל דמותו של הולדן, ויחד איתו זעקתי בדמיוני...
(בעוד שעינו של ''האח הגדול'', דהיינו בית הספר, משגיחה עליי ועל שאר התלמידים בקפידה, דורש ציונים) כנגד הזיוף שמרקם החיים וכנגד הלימודים המעצבנים והמאיישים שנראו באותה תקופה כחסרי תכלית.
וכעת דומייה קצרה לזכר כל אותם תלמידים אשר חלקו איתי את כותלי בית הספר ולא הצליחו בלימודיהם...
אבל שרדתי את הלימודים בסופו של דבר, בניגוד להולדן.
ואם לחזור לדמותו של הולדן:

חבל שלא לימדו את הספר בלימודי הספרות שלי, אבל דווקא כן לימדו ספרים אחרים שגם אהבתי, אבל לא אהבתי אותם כמו את הספר הזה.
הולדן קולפילד, הולדן קולפילד, מה אתה זומם? הכובע האדום כדם, הסיגריות וניחוח הטבק המסריח, הייאוש מעורר הערצה שלך הולדן, כל אלו משאירים אצלי פינה בלב לזכר החברות שלי עימך, אתה הוא החידה וסוג של איזו ניגמה:

מה לכל הרוחות מצאו בך מיליונים?.
כנות.

עד כדי כך שבזמן הקרוב ייתכן ואקרא את ספרך שוב פעם ואעשן איתך איזו סיגרייה מרה בתחנת רכבת מאובקת ומלוכלכת ונדבר כמו שני פילוסופים צעירים.
ואולי אפילו אזמר יחד עימך שיר נגד הזיוף באשר הוא וסתם שיר כי שנינו אוהבים להתלונן תחת אותו ליל אופל עוטף כל.
כן, אני אהבתי את הספר הזה.
אהבתי איך שהדמות דיברה בכנות על החיים.

פשע:

עצוב שהסופר, אשר שמו ג'רום דייוויד סלינג'ר (יליד שנת 1919) איננו עוד בארץ החיים, הוא נפטר בשנת 2010.
וגם על אף התבודדתו שנפרשה על פני עשרות שנים (ואהבתו לילדים בפרט) עצובה היא עזיבתו, אל נא נשכח:
הספר הזה היא מתנתו בעבור העולם, עולם עטוף בזיוף, מאת גיבור מלחמה וספרות, ללא המנון, פנטום, אביר אפל.

פנטום כי:

"אם אני הפנטום, זה בגלל ששנאת האדם הפכה אותי כך. ואם עליי להינצל, זה מפני שאהבתך גואלת אותי."

- גאסטון לרו, פנטום האופרה

פשע כי:

כי מזעזע שספר כזה יכול באמת ובתמים לגרום לאדם לבצע רצח ולראות בספר הזה כסוג של איזה מניפיסט צדקני חבוק בידי אידיאולוגיה.
מזעזע שספר כזה גרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, סופר, זמר ופעיל-שלום, להירצח בפתח בניין הדקוטה בחמש יריות אקדח.
בתחילת שנות ה-80 הזוהרות.
מכל מקום, ג'ון לנון וסלינג'ר שמותיהם לא יישכחו, הם תרמו לעולם את האומנות שלהם, עטופות בהתבודדות ועזיבה מוקדמת.

ולסיכום:

אהבתי את הכנות, את הכאב, את העלילה, ואת הדמות.
מאז קראתי ספרים אחרים שהשפיעו עליי (וגרמו לי לתת לספר הזה ק 4 כוכבים), אבל הספר הזה ומסריו עדיין מצויים עימי והולדן לא נשכח.
ספר זה תמיד יש לו פינה בלב שלי, וכל פעם שאני רואה צעיף אדום מתנוסס לרוח, אני זוכר את הולדן.

ציטוטים שאני אהבתי מהספר:

- "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

- "כל המטומטמים שונאים שקוראים להם מטומטמים."

- "אני אוהב את זה כשמישהו לא מסכים. זה יותר מעניין והכול."

- "כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא."

ומשפט הברזל שזיעזע את יסודות בית הספר שלי:

- "אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תתחילו להתגעגע לכולם."

אני כבר מתגעגע לספר הזה.

» ביקורות נוספות של אָמוֹן
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204