ביקורת ספרותית על העולם של אתמול [מחודש] מאת סטפן צווייג
ספר מעולה

---

יש כל מיני פרמטרים לבחון איתם את אנשים שבסביבתך, מקובלים יותר ופחות. לי יש עניין עם מודעות היסטורית, ויותר נכון עם העדרה. אני מתקשה להבין אנשים שלא מודעים לעובדה שפעם החיים הין שונים לגמרי לעם שלהם או למין שלהם, שזה לא מובן מאליו שמסורות ארוכות שנים עדיין מתקיימות מחד או מתרסקות תוך זמן קצר מאידך. ואיך אפשר להיות יהודי בלי מודעות היסטורית, בלי להבין כמה יוצא דופן המצב שלך עכשיו ולאיזו מין תופעה היסטורית אתה עד ומשתייך? תעלומה בעיניי.
לפעמים אין לאדם ברירה והמודעות ההיסטורית נכפית עליו, כמו גם תזכורת לזהותו היהודית הנשכחת. זה מה שקרה לסטפן צוויג, שגדל בעידן הנאורות והפריחה של סוף המאה ה-19 באירופה והתרסק אל תוך הזוועות של המאה הבאה, יחד עם האמונה ברוח, באחוות האנושות, בקדמה. צוויג היה אדם אינטליגנטי, מתבונן עילאי וסופר מחונן והתגובה המיידית שלו להיסטוריה שהתרחשה מול עיניו, פשוטו כמשמעו, הייתה לכתוב אותה בספר הזה כמין צוואה, מכתב בבקבוק לדורות הבאים.

צוויג מתחיל עם ילדותו בשנות השפע הרוחני והכלכלי של סוף המאה ה-19, מתאר את השגשוג התרבותי רב הפנים של וינה, את האמונה בקדמה, תאוות הידע ובעיקר הביטחון הברור ששרר בכל מקום. אנשים עשו תוכניות לעתיד מתוך ביטחון שהכל רק הולך ומשתפר, וצוויג הצעיר מתנפל על האפשרויות האלו, קורא ולומד ומשכיל, פוגש בענקי רוח מכל היבשת, דובר שפע של שפות, הופך לחבר מכובד במועדון אנשי הרוח האירופאי. התיאור כולו חי ובהיר, גם כשהוא מבקר בעוקצנות את המוסר הכפול של הדור או את הסגידה לזיקנה דווקא. ואף על פי שחלק מהביוגרפיות הקצרצרות של האמנים הדגולים שהוא פוגש מייגעות מעט, הרי שתיאורים כמו פגישתו עם הרצל והרושם העז שזה הותיר עליו מפצים על כך.
מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע עצום לדור הזה, שהאמין שהמלחמה מאחוריו, והיא מזעזעת גם את צוויג שרצה להאמין שאנשים יתעלו מעל הלאומנות והאלימות, אבל הוא מצליח לעבור אותה פחות או יותר. באחת האבחנות המדויקות שלו הוא מציין שבמלחמה הזו אנשים עוד האמינו במנהיגים שלהם וחירות האדם הייתה עוד בעלת משמעות. אבל כמו שכולנו יודעים, כנראה שהדבר הכי נורא במלחמת העולם הראשונה הוא שמלחמת העולם השנייה הייתה נוראה אפילו יותר; וההלם של הדור שכבר שרד את המבול, עבר את הגיהנום המלחמתי הזה פעם אחת ונאלץ לעבור אותו פעם שנייה הוא בל יתואר. המלחמה הזו מכריחה גם את יהודי אירופה לחזור לזהותם הנשכחת, וצוויג מפליא לתאר בעמודיו האחרונים של הספר את התדהמה של הרופא מוינה והסוחר מפולין שלא הבינו איך ניתן שוב לקבץ אותם יחד לגורל אחד.

צוויג כתב את הספר בגלות האמריקאית בשנת 1942, והתאבד יום לאחר שליחת כתב היד למו"ל, לא מסוגל לסבול עוד את החושך של המלחמה ואת אובדן כל מה שיקר לו. כאב הלב של החורבן הפיזי והרוחני מתגבר עוד יותר כשנזכרים כמה עוד נשאר למלחמה הזו שהוא לא ראה, שלוש שנים של אושוויץ, סטלינגרד והירושימה. מהכיוון האחר אי אפשר שלא לתהות מה היה חושב צוויג על מדינת ישראל, אותו פלא היסטורי שאנחנו כה רגילים אליו: האם היה שמח בו או שהיה מצטער למראה הניתוק, המלחמות, הסבל? איזו מין השפעה היתה יכולה להיות לאדם כה מעמיק מחשבה על החיים שלנו?

----

בדרך כלל אני נמנעת מלפרט את התכנים של הספרים שאני כותבת עליהם, אבל הרגשתי הפעם שזו הדרך היחידה להסביר את העוצמה שלו, את הדיוק בכתיבה, בהירות המחשבה, העצב האמיתי שהשתלט עלי במהלך הקריאה. העובדה שהוא נכתב כמין צוואה אפשרה לצוויג לבקר את עצמו באופן האובייקטיבי והחד ביותר ולקורא לא נשאר אלא להתפעם מהכתיבה, לקרוא שוב ושוב ניסוח יחיד במינו ולהצטער שלא זכה להכיר אותו בשנות תהילתו. "העולם של אתמול" עוצר נשימה לא במובן המותח של המילה כי אם במובן של אי האמון, הצער, השיוך המיידי של כל מה שהוא כותב לחיים שלנו. זה ספר מהזן הנדיר שאת נקשרת אליו באופן שקשה להסביר ומתקשה להניח לנקודת המבט שלו במשך ימים ארוכים. לכן הוא קיבל חמישה כוכבים למרות רגעים טרחניים מעט, ולכן אם אתם היסטוריונים, היסטוריונים חובבים או סתם יהודים חושבים אתם ממש חייבים לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול [מחודש]