ביקורת ספרותית על העולם של אתמול [מחודש] מאת סטפן צווייג
ספר טוב

---

בדרך כלל אדם מתיישב לכתוב אוטוביוגרפיה מתוך נחת רוח, תחושת הישג ורצון לתעד את כל הדבר הטוב הזה שנקרא החיים שלו.שטפן צוויג היה יכול לעשות את זה שכן היולו חיים עשירים, מלאי יצירה, ועם המון מפגשים עם אנשים חשובים בצומתי החלטה, אלא שאז בא היטלר והרס לו הכל. "העולם של אתמול" הוא אוטוביוגרפיה שכותב איש עצוב, פליט שאינו יכול לחזור אל ביתו גם לא כדי לטפל באימו הקשישה, שלפני זה מכרים הסבו את הגב אליו בפגישה מקרית ברחוב, אדם שכתב ספרים מצליחים בשפת אימו ואז הם נאסרו לפירסום, להפצה ולרכישה, איש שאחרופה כולה הפנתה את גבה אליו כי במדינות אחרות הוא נחשב אזרח מדינת אויב. ספר שנכתב על ידי פליט ללא מדינה, מעורטל מנכסיו הפיזיים והרוחניים, אדם שעולמו חרב עליו פשוטו כמשמעו. ולכן זה ספר טראגי ועצוב.

שטפן צוויג נולד בשנת 1881 למשפחה וינאית משכילה ממוצא יהודי. העולם שהוא מתאר בתחילת הספר הוא עולם קצת שיקרי, אבל זה מה שיהודים באוסטריה בשכבה סוציו-אקונומית מבוססת סיפרו לעצמם ועדיין מספרים. להבדיל מגרמניה, אוסטריה מעולם לא הודתה בפשעים שקרו על אדמתה. ביקור באנדרטת השואה ביודנפלאץ בווינה מראה למבקר את הכתובת לזכר "65,000 יהודים שניספו בשואה בשנים 1938-1945 תחת השלטון הנאציונל-סוציאליסיטי" משל באו חייזרים מהחלל השתלטו על וינה ושאר אוסטריה ועשו בה פשעים כנגד האנושות על אף שרצונה היה אחר. כמה מטרים מהאנדרטה נמצא המוזיאון היהודי, שבכניסה אליו ניצב מאבטח ואליו יורדים בשתי קומות ויכולים להתרשם מאלף שנים של אנטישמיות מושרשת כולל אבני מצבה עם כיתובים בעברית ששימשו לבניית כנסיה וכולל גזירות גירוש ואישורים מיוחדים ליהודים יחידי סגולה להתגורר בתחומים המקודשים של בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

אבל אין לאדם אלא את תחושותיו ואת מה שעיניו רואות, ולתפיסתו של צוויג העולם היה שקט ורגוע, האימפריה בשיאה וכך גם האינטגרציה, הזהות היהודית הינה פרט שולי בתוך מארג השכלתי ותרבותי עשיר מאין כמותו. חברים משכילים ואמידים יהודים ושאינם. עולם יציב, תרבותי ומיטיב שאותו הוא חווה ואותו הוא מתאר לארוך רוב הספר, כשרק צללי ההווה שבו הוא כותב - בן שישים גולה ומנודה ומדוכא - מוטלים מפעם לפעם והופכים את הספר הכתוב בבהירות עליזה לקינה בלתי נתפסת. המקום היהודי בחייו של צוויג הוא שולי ורוב הספר הוא לא מתייחס אליו. הוא לא ציוני, על אף שנתקל בהוגה הציונות תיאודור הרצל ואף עבדבצמוד אליו ובוודאי הכיר את השקפת עולמו ואת הטיעונים שלו. הוא מתאר כיצד הגיע לכתוב מחזה על ירמיהו, אבל זו התפתחות מאוחרת יחסית בעקבות תחילת השבר אותו ראה בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מעבר לזה הוא אזרח אירופה בכל הוויתו, אוהב את השפה הגרמנית ויוצר בה, ואוהב את אנשי התרבות והאומנות איתם הוא בא במגע. אוסטריה הזאת בגדה בצוויג, שוב לתחושתו, והוא מסיים את כתיבת הספר הזה, שולח אותו להוצאה לאור ובשנת 1942 שם קץ לחייו יחד עם בת זוגו.

הוא תאר את התפתחותו האישית והרוחנית של צוויג עצמו, את הטיולים והביקורים שלו במקומות רבים ברחבי העולם, ואת ההשפעות של הביקורים האלה על רגשותיו ותחושותיו. הספר רצוף תיאורי פגישות עם מגוון אנשים ידועים - רילקה, הרצל, רודן ועוד, אבל אין תחושת "ניים דרופינג" כי הוא אכן מקדיש פסקאות מרובות בתיאורים חיים וחיוביים לכל אחת ואחת מהדמויות וניכר כי עין הסופר שלו היתה פעילה וחיונית, וכל התיאורים שהם למעשה סוג של סיפורים קצרים שבאים לספר סיפור אחד: איזה עולם אומנותי ונפלא היה במפנה המאות בין המאה התשע עשרה לתחילת המאה העשרים, ואיך מלחמות העולם, שהוא מתאר גם כיצד הסימנים להן הופיעו אבל הוא וחבריו התעלמו מהם, הרסו ושברו הכל. זה ספר חי, כתוב בבהירות ובשפה קולחת, והוא כואב לאין קץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול [מחודש]