יש ספרים שמספרים את סיפור חייו של אדם, ויש ספרים שמספרים את סיפורו של עולם שלם. העולם של אתמול של סטפן צווייג, הוא גם זה וגם זה.

צווייג לוקח אותנו אל וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם שנראה אז יציב, בטוח בעצמו, משוכנע בקדמה. עולם של תרבות, של מוסיקה, של ספרות. עולם שבו נדמה היה שהעתיד רק ילך וישתפר. אך כל זה עומד להיעלם.

אחד הדברים המעניינים ביותר בספר הוא שצווייג אינו מתמסר רק לנוסטלגיה. יש בו גם מבט ביקורתי חד. הוא אינו מהסס להאיר את הפגמים של אותו עולם "נאור", במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך שבה גדל.

כשהוא מתאר את שנות לימודיו בתיכון, התחושה כמעט חונקת. מדובר במערכת נוקשה, היררכית, כזו שמקדשת שינון על פני סקרנות. המורים אינם מעודדים חשיבה עצמאית אלא דווקא מגבילים אותה. התלמידים נדרשים להתאים את עצמם לתבניות קבועות, והיצירתיות, זו שהייתה יכולה להצמיח דור שלם של יוצרים, נדחקת לשוליים במקרה הטוב או מדוכאת לחלוטין במקרה הפחות טוב.

יש משהו מפתיע בביקורת הזאת. דווקא מתוך אותה וינה שנחשבה לאחד ממרכזי התרבות הגדולים של אירופה, מצטיירת מערכת חינוך שמתקשה להכיל רוח חופשית. אולי זה גם אחד ההסברים לפרדוקס הגדול של התקופה: תרבות עשירה ומבריקה, לצד מבנים חברתיים נוקשים ומגבילים.

אני חייב להודות כי הפרק הזה שבו הוא כותב על מערכת החינוך, נגע בי במיוחד. וכאן בא גילוי נאות: השנים שבהן הייתי בתיכון לא היו פשוטות עבורי (בלשון המעטה), ולכן היה לי קל מאוד להזדהות עם התחושה שצווייג מתאר: התחושה של מערכת שמבקשת ליישר, לצמצם, לעיתים אפילו להשתיק ובכלל לא לראות את האדם שמאחורי התלמיד. צוויג החזיר אותי שנים רבות לאחור אל השנים הקשות שלי בתיכון, אך יש משהו כמעט מנחם בגילוי הזה שגם אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 הרגיש כך, ושהדרך שלו אל הכתיבה עברה דווקא דרך ההתנגשות עם המסגרת.

בתוך העולם הזה פוגש צווייג גם דמויות מפתח, ואחת הבולטות שבהן היא דמותו של בנימין זאב הרצל. המפגש עם הרצל אינו רק אנקדוטה ביוגרפית, הוא מציג רגע מרתק שבו אינטלקטואלים יהודים באירופה מתחילים להתמודד עם שאלות של זהות, לאומיות ועתיד. צווייג מתאר את הרצל כדמות כריזמטית, כמעט גדולה מן החיים, אך גם כמי שמייצג תפנית דרמטית בתולדות היהודים באירופה. וככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה התחושה הזאת הייתה מוצדקת.

מלחמת העולם הראשונה שוברת את האשליה. העולם הישן מתחיל להתפורר, ומה שנראה כמציאות יציבה מתגלה כמשהו שברירי מאוד. בהמשך, עם עליית הנאציזם, הקריסה כבר מלאה. צווייג, שהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות האירופית, מוצא את עצמו פליט, אדם ללא בית וללא שורשים ברורים.

אבל אולי מה שהופך את הספר לכל כך חזק הוא לא רק הסיפור ההיסטורי, אלא גם הידיעה באיזה רגע הוא נכתב. צווייג סיים את הספר זמן קצר לפני שהוא ואשתו שמו קץ לחייהם. לא מצאתי בספר רמז לעתיד לקרות, אבל קשה שלא לחוש שהוא נכתב מתוך תודעה של פרידה. לא רק פרידה מעולם שנעלם, אלא גם פרידה אישית, שקטה מאוד.

קראתי במהלך השנים לא מעט מספריו של צווייג, ורובם נוגעים בנפש האדם, ביצרים, בפחדים, ברגעים הקטנים שבהם אדם נבחן מול עצמו. דווקא משום כך, העולם של אתמול הוא ספר שונה. אין כאן עלילה במובן הרגיל, אלא מבט רחב, כמעט היסטורי, על תקופה שלמה. ובכל זאת, גם כאן ניכרת אותה רגישות אנושית עמוקה, אותה יכולת נדירה שלו להבין בני אדם, רק שהפעם, האדם שהוא מתבונן בו זה הוא עצמו, ובמקביל להתבוננות בעולם שבו הוא חי.

אין לי ספק כי עוד אשוב לקרוא בספר הזה פרקים נבחרים.

בדרך כלל אדם מתיישב לכתוב אוטוביוגרפיה מתוך נחת רוח, תחושת הישג ורצון לתעד את כל הדבר הטוב הזה שנקרא החיים שלו.שטפן צוויג היה יכול לעשות את זה שכן היולו חיים עשירים, מלאי יצירה, ועם המון מפגשים עם אנשים חשובים בצומתי החלטה, אלא שאז בא היטלר והרס לו הכל. "העולם של אתמול" הוא אוטוביוגרפיה שכותב איש עצוב, פליט שאינו יכול לחזור אל ביתו גם לא כדי לטפל באימו הקשישה, שלפני זה מכרים הסבו את הגב אליו בפגישה מקרית ברחוב, אדם שכתב ספרים מצליחים בשפת אימו ואז הם נאסרו לפירסום, להפצה ולרכישה, איש שאחרופה כולה הפנתה את גבה אליו כי במדינות אחרות הוא נחשב אזרח מדינת אויב. ספר שנכתב על ידי פליט ללא מדינה, מעורטל מנכסיו הפיזיים והרוחניים, אדם שעולמו חרב עליו פשוטו כמשמעו. ולכן זה ספר טראגי ועצוב.

שטפן צוויג נולד בשנת 1881 למשפחה וינאית משכילה ממוצא יהודי. העולם שהוא מתאר בתחילת הספר הוא עולם קצת שיקרי, אבל זה מה שיהודים באוסטריה בשכבה סוציו-אקונומית מבוססת סיפרו לעצמם ועדיין מספרים. להבדיל מגרמניה, אוסטריה מעולם לא הודתה בפשעים שקרו על אדמתה. ביקור באנדרטת השואה ביודנפלאץ בווינה מראה למבקר את הכתובת לזכר "65,000 יהודים שניספו בשואה בשנים 1938-1945 תחת השלטון הנאציונל-סוציאליסיטי" משל באו חייזרים מהחלל השתלטו על וינה ושאר אוסטריה ועשו בה פשעים כנגד האנושות על אף שרצונה היה אחר. כמה מטרים מהאנדרטה נמצא המוזיאון היהודי, שבכניסה אליו ניצב מאבטח ואליו יורדים בשתי קומות ויכולים להתרשם מאלף שנים של אנטישמיות מושרשת כולל אבני מצבה עם כיתובים בעברית ששימשו לבניית כנסיה וכולל גזירות גירוש ואישורים מיוחדים ליהודים יחידי סגולה להתגורר בתחומים המקודשים של בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

אבל אין לאדם אלא את תחושותיו ואת מה שעיניו רואות, ולתפיסתו של צוויג העולם היה שקט ורגוע, האימפריה בשיאה וכך גם האינטגרציה, הזהות היהודית הינה פרט שולי בתוך מארג השכלתי ותרבותי עשיר מאין כמותו. חברים משכילים ואמידים יהודים ושאינם. עולם יציב, תרבותי ומיטיב שאותו הוא חווה ואותו הוא מתאר לארוך רוב הספר, כשרק צללי ההווה שבו הוא כותב - בן שישים גולה ומנודה ומדוכא - מוטלים מפעם לפעם והופכים את הספר הכתוב בבהירות עליזה לקינה בלתי נתפסת. המקום היהודי בחייו של צוויג הוא שולי ורוב הספר הוא לא מתייחס אליו. הוא לא ציוני, על אף שנתקל בהוגה הציונות תיאודור הרצל ואף עבדבצמוד אליו ובוודאי הכיר את השקפת עולמו ואת הטיעונים שלו. הוא מתאר כיצד הגיע לכתוב מחזה על ירמיהו, אבל זו התפתחות מאוחרת יחסית בעקבות תחילת השבר אותו ראה בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מעבר לזה הוא אזרח אירופה בכל הוויתו, אוהב את השפה הגרמנית ויוצר בה, ואוהב את אנשי התרבות והאומנות איתם הוא בא במגע. אוסטריה הזאת בגדה בצוויג, שוב לתחושתו, והוא מסיים את כתיבת הספר הזה, שולח אותו להוצאה לאור ובשנת 1942 שם קץ לחייו יחד עם בת זוגו.

הוא תאר את התפתחותו האישית והרוחנית של צוויג עצמו, את הטיולים והביקורים שלו במקומות רבים ברחבי העולם, ואת ההשפעות של הביקורים האלה על רגשותיו ותחושותיו. הספר רצוף תיאורי פגישות עם מגוון אנשים ידועים - רילקה, הרצל, רודן ועוד, אבל אין תחושת "ניים דרופינג" כי הוא אכן מקדיש פסקאות מרובות בתיאורים חיים וחיוביים לכל אחת ואחת מהדמויות וניכר כי עין הסופר שלו היתה פעילה וחיונית, וכל התיאורים שהם למעשה סוג של סיפורים קצרים שבאים לספר סיפור אחד: איזה עולם אומנותי ונפלא היה במפנה המאות בין המאה התשע עשרה לתחילת המאה העשרים, ואיך מלחמות העולם, שהוא מתאר גם כיצד הסימנים להן הופיעו אבל הוא וחבריו התעלמו מהם, הרסו ושברו הכל. זה ספר חי, כתוב בבהירות ובשפה קולחת, והוא כואב לאין קץ.

הספר נכתב על ידי אדם מובס ודווקא על רקע זה נחשפות מעלותיו של ספר זה, אך גם מגרעותיו. אתחיל במעלותיו.

צווייג מפליא לתאר את "העולם של אתמול" – אירופה השבעה - כאילו היה צעיר נלהב. הוא עושה זאת בחן, בכישרון תיאורי ובאמצעות אבחנות חדות באשר לאופיה של החברה. צווייג מודע למקומו של היהודי המצליח בחברה הוינאית הקוסמופוליטית, כפי שהיטיב לזקק זאת באנקדוטה אחת: אביו, איש עסקים מצליח, לעולם לא יכנס למלון זאכר היוקרתי כדי להנות מקפה ועוגה, לא כי הוא לא יכול להרשות לעצמו את המחירים, אלא משום שיש להשאיר את המקום באופן בלעדי לאצולה האוסטרית... סטפן צווייג אינו מתנשא, אך גם לא מתנצל על שנולד עם כפית של הזהב בפה. זה לא דבר של מה בכך עבור ילד שבגיל 12 זכה לטפיחה על השכם מברהמס, המלחין הדגול, ובגיל 19 זכה שהרצל (שלנו) יפרסם את אחד מסיפוריו בעיתון נחשב.

גולת הכותרת, בעיני, של ספר זה היא הרעיונות המתקדמים שלו כמו גם האבחנות שלו אודות הסכנה שבלאומנות הצרה. האזהרות החריפות שלו מפני האסון הממשמש ובא (מלחמת העולם הראשונה) הן מבריקות בראיית הנולד וגם ראויות להערכה מבחינה מוסרית (פציפיזם). האבחנה שהוא עושה בין הלאומיות של הקיסרות האוסטרית, המבוססת על רב-לאומיות, לעומת הלאומיות הצרה של גרמניה מרתקת מאד. רעיון מעניין נוסף הוא הטיפול שלו ברעיונות השמרנות האוסטרית של תקופת ילדותו ונערותו לעומת הקידמה והשחרור של הדור הצעיר בשנים שלפני מלה''ע הראשונה. הוא רואה את היתרונות והחסרונות/סכנות שבפריצת מסגרות שמרניות. מחד, הוא מייחס למדע ולעקרונות הליברלים של שחרור (כולל שחרור האישה) ערך רב בהיותו ערובה לעולם טוב יותר, אך מאידך, הוא חושש שפריצת כל גבול אינה מבטיחה רק טוב: הן בתחומי האומנויות (סכנה של זילות האמנות) והן בתחום הפוליטי, את הזהירות/תבוניות (PRUDENCE) – לעיתים זהירות יתר ומקובעות - של העבר מחליפים לעיתים רעיונות פרועים וקיצוניים בתחום הפוליטי (היטלר, מוסוליני, פרנקו וסטאלין). גם הניתוח הכאוב שלו אודות נקודת השבירה של האינטלקטואל מרתק. הקטעים המתייחסים לשינויים במעמד האישה ובכלל זה למיניות שלה מרתקים וכתובים בכשרון רב.

הספר הזה אינו נקי מפגמים. צווייג משתבח במאמציו לקצץ כל פסקה שאינה תורמת ליצירה, אבל נראה שלא הקפיד בכך בכתיבת ספר זה. כ-140 עמודים מוקדשים לאותו "עולם של אתמול" . החלק הזה הופך למייגע למדי ולא היתה מזיקה לו דיאטה רצינית. פגם נוסף הוא שהספר כולל פרקים על מסעותיו מחוץ לאירופה ואלה דלים ולא מחכימים בהשוואה לפרקים על אירופה. הביקור בתת-היבשת ההודית מוקדש בחלקו הניכר לשיחה עם גרמני שהשפיע על היטלר. ברזיל מעניינת כמקום חלופי לתרבות האירופית. גם הביקורים בארצות הברית, באנגליה וברית המועצות דלים ולא משכנעים.

הואיל והספר עוסק גם באידיאות פוליטיות ובמאבקים אידיאולוגיים, לא יכולתי להתעלם מהאכזבה מצווייג כאזרח. הוא היה מוכן לנסח עצומות עם אמנים ברחבי העולם (קרי אירופה) נגד הלאומנות הומיליטריזם, ואף ניסה לדבר על ליבו של מוסוליני בנוגע לרופא איטלקי שנרדף על ידי משטר מוסיליני, אבל, על פי עדותו, לא טרח להצביע בבחירות המכריעות באוסטריה. הוא סלד מהיטלר, אבל המשיך לעבוד עם ריכרד שטראוס על אחת מיצירותיו. שטראוס אמנם הצליח להעלות את היצירה ולתת קרדיט לצווייג לפני שביצועה הופסק על ידי הנאצים. צווייג מתייחס לשת''פ זה כאל ניסיון מעניין לראות עד כמה שת''פ זה ירגיז את הצמרת הנאצית. לא עלה בדעתו החרים את גרמניה הנאצית (כפי שעשה טוסקניני שהתפטר מניהול פסטיבל ביירוית).

צווייג מדבר גבוהה על תהליך שחרור האישה והמיניות שלה. על כך הוא ראוי להערכה, אבל בספרו מוזכרת אחת מנשותיו (בלי שם) רק בהערת אגב – הצטרפותה לנסיעתו לאיטליה. אז אולי זה המקום להזכיר שלאשתו הראשונה קראו פדריקה מריה בורגר ולאשתו השניה – לוטה אלטמן.

השורה התחתונה: ציפיתי ליותר. התלבטתי בין דירוג של שלושה לארבעה כוכבים.

האוטוביוגראפיה של צווייג מרשימה, מרגשת ונוגעת ללב, אך יחד עם זאת מקוממת בנאיביות ובעיוורון הכמעט ילדותי שהסופר מגלה. בתקופה בה פרויד פיתח את התיאוריות שלו על מבנה הנפש צווייג מתגלה כמופת של הכחשה והדחקה. וינה של ילדותו ונעוריו היא עולם קסום ומופלא שמעולם לא התקיים במציאות. זהו עולם זהוב ומופז של שלום, ביטחון כלכלי ופריחה אמנותית ממנה נהנו הכול. בעצם, לא הכול. אלא שיכבה דקיקה של הבורגנות הגבוהה שעסקו בכתיבת וקריאת שירה ופיליטונים, ביקור בתיאטראות ושיחות בבתי קפה בזמן שהעיר התפוצצה ממהגרים חסרי כול שלנו בתעלות הביוב שלה והאימפריה האוסטורו-הונגרית בערה משאיפות לאומיות של עמים ומיעוטים שנפשם נקעה מהשלטון ההבסבורגי האבסולוטי בן 700 השנים.

קשה מאוד ממרחק של 73 שנים (צווייג כתב את האוטוביוגרפיה של ב 1940, זמן קצר לפני שהוא ואשתו נטלו את חייהם בידיהם בהסכם התאבדות משותף) שלא לחוש רחמים מעורבים בכעס על צווייג שהשכיל בעיוורונו המפואר להחמיץ כמעט כל התפתחות היסטורית, כלכלית וחברתית משמעותית באירופה של זמנו. לכן, אין זה מפליא שהוא חש עלבון ממש אישי שוינה ואירופה הדימיונית של חלומותיו התפוגגה כלא הייתה ובעטה בו ובשגיונותיו. עוד יותר מדהימה העובדה שהוא הכיר באופן אישי כל כך הרבה אישים חשובים ומשמעותיים בדורו, אך השכיל שלא ללמוד מהם דבר.למשל הוא הקפיד שלא "להידבק" בציונות של הרצל, אשר בתור העורך של העיתון הוינאי החשוב ביותר קיבל לפרסום את אחד מסיפוריו. צווייג מתעלם בדבקות מהתנועה הציונית ולא רואה בה פיתרון ליהודי אירופה גם לאחר שברור שהפיתרון של התבוללות והטמעות נכשל לחלוטין.נראה שהוא מעדיף להתאבד ולא לשקול פיתרון לאומי לעם היהודי, פיתרון שנוגד את השקפותיו הקוסמופוליטיות הדימיוניות.

לסיכום, ספרו של צווייג קולח, חשוב ומעניין כי הוא חושף עיוורון מדהים של אדם משכיל ורחב אופקים, דובר שפות, סופר מצליח אשר טייל בכל העולם, כולל בהודו, דרום אמריקה וארה"ב (אך לא בארץ ישראל) אשר נחבט קשות ע"י המציאות. אותה מציאות שגרמה לו ייאוש כה קיצוני שהביא להתאבדות, למרות שהוא היה מוגן ובטוח במשכנו בברזיל, בניגוד למיליוני פליטים, יהודים ואחרים שלא מצאו מקלט כה בטוח כמוהו. לא פעם התאבדות מהווה מחאה ופיתרון נרקסיסטי למדי שאמור לגרום רגשי אשם וסבל למקורבי המתאבד. לעניות דעתי, גם להתאבדותו של צווייג יש ניחוח נרקסיסטי כבד, היות שהוא שכנע גם את רעייתו הצעירה והנוחה להשפעה ליטול את נפשה בכפה ביחד איתו. אני תמיד חשה חשדנות מסויימת כלפי אנשים המעדיפים להתאבד בחברה...

העולם של אתמול עבורנו הוא העולם של שלשום ואני חושבת שכבר מזמן אבדה לנו הנאיביות והראייה האופטימית נוסח צווייג של העולם כמקום של קידמה והתקדמות לעבר הטוב.

העולם של אתמול הוא ספר אוטוביוגרפי, המביא לקורא תמונה של אירופה, המשתקפת מעיניו של בן ל"משפחה טובה" , כפי שצווייג מעיד על עצמו. צווייג מציג את עולם האמנות, ומביע את תחושותיו ותובנותיו לנוכח השינויים והטלטלות שעוברת אירופה. כבן למשפחת תעשיינים ובנקאים יהודים ממעמד גבוה, התאפשר לו חופש מדאגות פרנסה ויכולת להתמקד באמנות, ובעיקר באמנות הכתיבה, אשר אליה נמשך כבר מגיל צעיר.

בסיפרו מציג צווייג תובנות אודות מלחמות העולם והרקע להתרחשותן, ועיקר יופיו של הספר הוא בהתבוננות הסובייקטיבית של צווייג על אוסטריה ואירופה, הלך הרוחות בציבור ויחסיו עם אמנים שונים שעימם שניפגש. כל אלה מובעים מנקודת המבט הייחודית של צווייג, תוך כדי תשומת לב לפרטים ובעיקר לתחושות. הוא מתאר את העולם שלפני מלחמת העולם הראשונה כמקום יותר חופשי, כאשר אדם לא חייב דרכון בתנועתו בעולם, לעומת המצב אחרי מלחמת העולם, שבו עליו למלא מסמכים רבים כדי לעבור בין מדינות. כמו כן, מוצג השינוי בין התפיסה הרומנטית של מלחמת העולם הראשונה לבין התפיסה המעשית יותר בתקופת מלחמת העולם השניה עם אובדן התמימות ואובדן האמון במנהיגים.

בדבריו של צווייג נשקפת אהבתו לאוסטריה ובעיקר לוינה ולוינאים אוהבי התרבות, והוא מיטיב לתאר את התשוקה לתרבות שהיתה קיימת בקרב בני כל המעמדות (ויש לו ביקורת על תפישת המעמדות באוסטריה ובגרמניה, בניגוד לחופש שבפריס), כמו טבחית המשפחה שבכתה על פטירתה של שחקנית בבורגתיאטר, למרות שמעולם לא ביקרה בתאטרון. במקרה אחר מתואר אולם קונצרטים קטן שעמד לפני הריסה, וכאשר הושמע בו הקונצרט האחרון, האנשים מחאו כפיים, בכו והמשיכו לשבת שעה ארוכה באולם, גם לאחר שכיבו את האורות, כמו היה בכך כדי לדחות את הקץ.

צווייג עובר מוינה למקומות שונים וביניהם ברלין, פריס, לונדון, איטליה, הודו, ארה"ב, ארגנטינה, ברזיל ועוד. הוא הופך יותר קוסמופוליטי, או יותר נכון, אירופו-צנטרי, השואף לראות את אירופה מאוחדת.

הוא נפגש עם דמויות שונות מעולם האמנות, כגון ריינר מריה רילקה, אוגוסט רודן, רומן רולאן ואחרים. כל זה מוצג מזוית הראיה המיוחדת של צווייג. כך, למשל, הוא מתאר את מקסים גורקי כאדם שמספר סיפור עם כל הגוף, את רילקה כאדם חרישי וקפדן, את רודן כאדם השקוע כל כך בעבודתו עד שאינו חש בנוכחותם של אחרים, את שטראוס כמי שענה למכתביו בציטוט בתי שיר של המערכות שצווייג שלח אליו עבור האופרה.

מעניין שצווייג לא עוסק כלל בנשותיו, למעט בעיה שנוצרה באנגליה כאשר היה מעוניין להתחתן בשנית.

דבר נוסף שניתן להבחין בו הוא שצווייג אירופאי בכל רמח אבריו. הוא ביקר בהודו ובאמריקה, אך על חוויותיו בהודו לא נאמר דבר בספר, ואילו על אמריקה נאמר מעט מאוד.

יש מקומות בספר שהתיאור נראה שכלתני ומרוחק מדי, אך בדרך כלל יש תחושה של מעורבות גדולה של צווייג במתואר.

גם אם הספר איננו מושלם, הרי שאופן התיאור בסגנונו הייחודי של צווייג הופך אותו למומלץ מאוד.

יש כל מיני פרמטרים לבחון איתם את אנשים שבסביבתך, מקובלים יותר ופחות. לי יש עניין עם מודעות היסטורית, ויותר נכון עם העדרה. אני מתקשה להבין אנשים שלא מודעים לעובדה שפעם החיים הין שונים לגמרי לעם שלהם או למין שלהם, שזה לא מובן מאליו שמסורות ארוכות שנים עדיין מתקיימות מחד או מתרסקות תוך זמן קצר מאידך. ואיך אפשר להיות יהודי בלי מודעות היסטורית, בלי להבין כמה יוצא דופן המצב שלך עכשיו ולאיזו מין תופעה היסטורית אתה עד ומשתייך? תעלומה בעיניי.
לפעמים אין לאדם ברירה והמודעות ההיסטורית נכפית עליו, כמו גם תזכורת לזהותו היהודית הנשכחת. זה מה שקרה לסטפן צוויג, שגדל בעידן הנאורות והפריחה של סוף המאה ה-19 באירופה והתרסק אל תוך הזוועות של המאה הבאה, יחד עם האמונה ברוח, באחוות האנושות, בקדמה. צוויג היה אדם אינטליגנטי, מתבונן עילאי וסופר מחונן והתגובה המיידית שלו להיסטוריה שהתרחשה מול עיניו, פשוטו כמשמעו, הייתה לכתוב אותה בספר הזה כמין צוואה, מכתב בבקבוק לדורות הבאים.

צוויג מתחיל עם ילדותו בשנות השפע הרוחני והכלכלי של סוף המאה ה-19, מתאר את השגשוג התרבותי רב הפנים של וינה, את האמונה בקדמה, תאוות הידע ובעיקר הביטחון הברור ששרר בכל מקום. אנשים עשו תוכניות לעתיד מתוך ביטחון שהכל רק הולך ומשתפר, וצוויג הצעיר מתנפל על האפשרויות האלו, קורא ולומד ומשכיל, פוגש בענקי רוח מכל היבשת, דובר שפע של שפות, הופך לחבר מכובד במועדון אנשי הרוח האירופאי. התיאור כולו חי ובהיר, גם כשהוא מבקר בעוקצנות את המוסר הכפול של הדור או את הסגידה לזיקנה דווקא. ואף על פי שחלק מהביוגרפיות הקצרצרות של האמנים הדגולים שהוא פוגש מייגעות מעט, הרי שתיאורים כמו פגישתו עם הרצל והרושם העז שזה הותיר עליו מפצים על כך.
מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע עצום לדור הזה, שהאמין שהמלחמה מאחוריו, והיא מזעזעת גם את צוויג שרצה להאמין שאנשים יתעלו מעל הלאומנות והאלימות, אבל הוא מצליח לעבור אותה פחות או יותר. באחת האבחנות המדויקות שלו הוא מציין שבמלחמה הזו אנשים עוד האמינו במנהיגים שלהם וחירות האדם הייתה עוד בעלת משמעות. אבל כמו שכולנו יודעים, כנראה שהדבר הכי נורא במלחמת העולם הראשונה הוא שמלחמת העולם השנייה הייתה נוראה אפילו יותר; וההלם של הדור שכבר שרד את המבול, עבר את הגיהנום המלחמתי הזה פעם אחת ונאלץ לעבור אותו פעם שנייה הוא בל יתואר. המלחמה הזו מכריחה גם את יהודי אירופה לחזור לזהותם הנשכחת, וצוויג מפליא לתאר בעמודיו האחרונים של הספר את התדהמה של הרופא מוינה והסוחר מפולין שלא הבינו איך ניתן שוב לקבץ אותם יחד לגורל אחד.

צוויג כתב את הספר בגלות האמריקאית בשנת 1942, והתאבד יום לאחר שליחת כתב היד למו"ל, לא מסוגל לסבול עוד את החושך של המלחמה ואת אובדן כל מה שיקר לו. כאב הלב של החורבן הפיזי והרוחני מתגבר עוד יותר כשנזכרים כמה עוד נשאר למלחמה הזו שהוא לא ראה, שלוש שנים של אושוויץ, סטלינגרד והירושימה. מהכיוון האחר אי אפשר שלא לתהות מה היה חושב צוויג על מדינת ישראל, אותו פלא היסטורי שאנחנו כה רגילים אליו: האם היה שמח בו או שהיה מצטער למראה הניתוק, המלחמות, הסבל? איזו מין השפעה היתה יכולה להיות לאדם כה מעמיק מחשבה על החיים שלנו?

----

בדרך כלל אני נמנעת מלפרט את התכנים של הספרים שאני כותבת עליהם, אבל הרגשתי הפעם שזו הדרך היחידה להסביר את העוצמה שלו, את הדיוק בכתיבה, בהירות המחשבה, העצב האמיתי שהשתלט עלי במהלך הקריאה. העובדה שהוא נכתב כמין צוואה אפשרה לצוויג לבקר את עצמו באופן האובייקטיבי והחד ביותר ולקורא לא נשאר אלא להתפעם מהכתיבה, לקרוא שוב ושוב ניסוח יחיד במינו ולהצטער שלא זכה להכיר אותו בשנות תהילתו. "העולם של אתמול" עוצר נשימה לא במובן המותח של המילה כי אם במובן של אי האמון, הצער, השיוך המיידי של כל מה שהוא כותב לחיים שלנו. זה ספר מהזן הנדיר שאת נקשרת אליו באופן שקשה להסביר ומתקשה להניח לנקודת המבט שלו במשך ימים ארוכים. לכן הוא קיבל חמישה כוכבים למרות רגעים טרחניים מעט, ולכן אם אתם היסטוריונים, היסטוריונים חובבים או סתם יהודים חושבים אתם ממש חייבים לקרוא אותו.

The world of yesterday -
ספר הזיכרונות של סטפן צוויג, הספר יצא לאחר התאבדותו של סטפן בברזיל ב-1942. צוויג התקיים כאזרח העולם באחת התקופות השאננות בתולדות אירופה. ועם זאת היתה זו גם אחת התקופות התוססות, הפוריות, "המסוכנות בהיסטוריה החדשה של אירופה. תקופת מפנה המאות, השנים סביב 1900, הולידה את המודרניזם, את הפסיכואנליזה, ואת ההגות הרדיקלית. (..) ב"עולם של אתמול" צוויג התבונן בתקופה זו, בעידן שקדם למלחמת העולם הראשונה, מתוך געגוע". (ע"מ 344- אחרית דבר).

סטפן צוויג גדל באימפריה האוסטרו-והונגרית ונולד בשנת 1881. התחנך בגימנסיה בוינה למשפחה עמידה והמשיך לאוניברסיטה, שם עשה דוקטורט ב "מקורותיה של צרפת בת ימינו " . בנערותו קרא ופרסם בכתב העת שערך תיאודור הרצל- אותו פגש צוויג, הוא כאמור העדיף להיות "אזרח העולם" של אירופה שלפני מלחמות העולם- בה לא נדרשו פספורטים למעבר גבולות ודחה את הציונות (צוויג בהשקפותיו היה אה-פוליטי).

"למחרת בבוקר ההייתי באוסטריה. בכל תחנה הודבקו מודעות בדבר גיוס כללי. הרכבות התמלאו מגויסים, דגלים התנופפו, מוזיקה טירטרה. בווינה מצאתי את כול העיר שרויה במהומה. הפחד הראשון מפני מלחמה שאף אחד לא רצה בה., לא העמים ולא הממשלה, מלחמה שנשמטה שלא בטובתם מידיהם הבלתי מיומנות של דיפלומטים ששיחקו בה ורימו, נהפך להתלהבות פתאומית. ברחובות התקימו תהלוכות, בכול עבר התבדרו פתאום דגלים וסרטים, מוזיקה נשמעה, הטירונים הצעירים צעדו בצעדי מנצחים,ופניהם שמחות, כי הכול מריעים להם, לאנשי החולין הקטנים, שבד"כ אין איש רואה אותם וחוגג לכבודם" (ע"מ 180).
"הדור החדש שראה רק את פרוץ מלחמת העולם השנייה, שואל בוודאי את עצמו:
מדוע לא חווינו זאת אנחנו? מדוע לא התלהבו ההמונים בשנת 1939 כפי שהתלהבו בשנת 1914? מדוע נענו לקריאה רק בכובד ראש, בנחישות, בשתיקה, בהשלמה? האם השתנו פני הדברים, האם לא עמדו להכרעה במלחמה זו עניינים חשובים יותר, קדושים יותר, גבוהים יותר, שהרי הייתה זו מלחמת אידאות ולא רק מלחמה על גבולות ומושבות?
התשובה פשוטה:
מפני שהעולם של שנת 1939 שוב אינו מחזיק באמונה ילדותית תמה כאמונתם של אנשי 1914. (ע"מ 181).

בפרוץ המלחמה יעבור סטפן צוויג לשוויץ (ציריך, ז'נבה) לאחר שניסע ללא הצלחה להתנדב לצבא. לאחר מלחמת העולם הראשונה ישוב לאוסטריה- זלצבורג, שם האינפלציה מפוררת כול חלקה טובה והמדינה שסועה. הוא ממשיך לפרסם ולזכות לתהילה חובקת עולם. כך יסע לברית-המועצות של שנות ה-20, להיות עד לקומוניזם במוסקה ובסנט-פטרבורג(לנינגרד). מצבו בדרכים מהורהר ומסוכן- בוחנים את הסופר המפורסם בעיניים בוחנות, כך שהוא עצמו דחה את הקומוניזם.

"ימים שלווים יחסית באירופה- (..) היו השנים 1933-1924, עד שבא האיש ההוא והימם את עולמנו. דווקא מפני שבני-דורנו סבלו מהומות, הם קיבלו את השלום היחסי כמתנה בלתי צפויה. כולנו הרגשנו שעלינו להשיב את מה שגזלו מאיתנו השנים הרעות של המלחמה ושלאחריה מבחינת האושר, החירות, הריכוז הרוחני.
(..) גם אם נסעתי הרבה בזמן ההוא, היתה הנסיעה שונה מהנסיעות בימי נעורי. שוב לא הייתי זר בארצות. בכול מקום היו לי ידידים, מוציאים לאור, קהל קוראים באתי כמחברם של ספרי, ולא עוד כסקרן אלמוני לשעבר. (..) שנים היה העיקרי בחיי:
האחדות הרוחנית של אירופה, לתכלית זו הרציתי". (ע"מ 259).

הסופר הפורה מרצה ברחבי העולם(אירופה, ארה"ב), בתקופה שבין מלחמות העולם.

"חוק בלתי מעורער הוא בהיסטוריה, שדווקא בני הזמן אינם מבחינים בתנועות הגדולות הקובעות את פני זמנם, עוד בראשיתן. וכך איני יכול להיזכר מתי שמעתי לראשונה את השם אדוף היטלר, השם שהננו נאלצים זה שנים, יום-יום, כמעט בכול שנייה לחשוב עליו בהקשר כלשהו או לבטאו, והלוא הוא שמו של אדם שגרם יותר אסןנות בעולמנו מכול אדם אחר בכל הזמנים. אבל מן הסתם שמעתי אותו מוקדם, מפני שזלצבורג שלנו מרוחקת מהלך שעתיים וחצי ברכבת ממינכן, והירהי מעין עיר שכנה, וגם ענייניה המקומיים מגיעים אלינו במהירות. זוכר אני כי באחד הימים, איני יכול להיזכר בתאריך, בא מכר והתאונן כי מינכן שוב אינה שקטה. בציוחד פעיל בה תועמלן פראי, היטלר שמו, המכנס אספות המלוות מכות נוראות, ומסית בוולגאריות קשה נגד הרפובליקה והיהודים". (ע"מ 283).

סטפן צוויג מתוודע ב זלצבורג על הנאציזם וספרו של היטלר.
"חושש אני לספר הרבה על השנים 1940-1934, שכן בזה מתקרב אני לימינו, והריהו זמן שכולנו כמעט חווינו באותה חרדה שלובה ע"י הרדיו והעיתון , באותן תקוות ובאותן דאגות עצמן. כיום אין אנו גאים על עיוורונו הפוליטי של הזמן, ובאימה אנו רואים לאן הוליך אותנו. כל המבקש להסביר, נאלץ להאשים, ולמי יש זכות לכך! זאת ועוד:
חיי באנגליה היו רצופים התאפקות. אף שאני שוטה בעיני עצמי על שלא ידעתי לסלק עכבה מיותרת בעניין זה, עובדה היא שחייתי בכל השנים האלה של גלות וגלות למחצה מורחק מכל מגע חברתי חופשי בשל הדעה המוטעית, שאיני צריך להשמיע קול במדינה כשדנים בענייני הזמן. באוסטריה לא היה בידי לעשות דבר נגד טיפשותם של החוגים השליטים, וכיצד אנסה להשפיע כאן, כשאני רואה בעצמי אורח באי הטוב הזה, ואם אצביע על הסכנה הצפויה לעולם מהיטלר בשל ידיעתנו המפוכחות והבהירות יותר, יראו בכך הכול דעה המושפעת מאינטרס פרטי?". (ע"מ 309-308).

בכך הופך הסופר המפורסם סטפן צוויג לפליט יהודי באנגליה, לאחר מכן בדרום אמריקה, עד הסוף בברזיל, בבית בפרוורי ריאו דה ז'אנרו ב-1942- מוצא את מותו.

תיאור יוצא מן הכלל של אירופה טרום מלה"ע הראשונה, תקופת מלה"ע הראשונה, התקופה שבין המלחמות ותחילת התקופה של מלה"ע השניה. תיאור של חוויה אישית של סטפן צוויג אשר חווה על גופו ונפשו את העולם הבטוח שלפני המלחמה על התמימות, השלווה, הביטחון לעומת הציניות, הרוע של תקופות המלחמות. כתיבה מבריקה - שיעור היסטוריה מעולה, חוויות הפגישות שלו עם סופרים, משוררים, אנשי רוח. ספר חשוב לקריאה, יוצא דופן באיכותו הספרותית (לדעתי). מה שקצת הפריע לי זה העובדה שאינו מזכיר כלל בכל חוויותיו האישיות ומסעותיו ברחבי העולם את אשתו למעט בשתי אפיזודות שוליות לחלוטין (והוא היה נשוי פעמיים). ממליץ לחלוטין על קריאה של ספר זה - שיעור היסטוריה אמיתי מזווית אישית.

לאור העובדה שהספר הזה הוא סיכום חייו של סופר, שלאחריו בחר במותו, ולאור נחשבותו של הספר הזה, קצת לא נעים לי לא לשבח, ובכל זאת.

הספר מתאר את חייו של צוויג באירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה, בין המלחמות, ועד לפרוץ המלחמה השנייה. חיים בתקופה שהיא ללא ספק המטלטלת ביותר מן הבחינה ההסטורית, ודאי עבור מי שנולד וחי במשך רב חייו במרכז אירופה, והרבה להפגש עם גדולי אנשי הרוח של התקופה. לכאורה ישנם כל המרכיבים שיכולים היו להפוך את הספר הזה לאחד המשמעותיים ביותר בעיני, ואיכשהו מצאתי עצמי משתעממת בחלקים נרחבים שלו, כופה על עצמי להמשיך (בניגוד למנהגי), רק כדי להנות פה ושם מחלקים שבהם ניתן להבין מה יש בו שמצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים.
רב הזמן התאורים היו אליטיסטיים מידי, וממילא מרוחקים מידי. כשהוא מתרפק על זכרונות מן הימים הטובים שלו, בדרך כלל הוא עושה זאת באופן שלא יצר אצלי הזדהות או הבנה שהיא מעבר לאינטלקטואלית (ובעיני זה לא מספיק). כשהוא מתאר את נבואותיו יש בו צדקנות מעייפת, וכשהוא מנסה לבטא חששות על ידי תיאור של סצינות בהן הוא נכח ואין לי ספק שעוררו בו תחושות קשות, אלי, כקוראת, התחושות האילו לא עברו.
הוא מזכיר ללא הרף פגישות עם ידידיו הרבים. שמותיהם, לעיתים גם פועלם, מוכרים לי, אך רבים מתיאורי פגישות אילו לא הוסיפו דבר לטובת הסיפור.

וכל הזמן נזכרתי ב"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד, שאמנם מתאר תקופה קצרה בהרבה, ערב מלחמת העולם השנייה, גם הוא כתוב באופן כמעט אוטוביוגרפי, אולם עושה זאת באופן שמאפשר לך להרגיש, כמעט להבין מה הניע את האנשים, באילו תחושות הם חיו. אצל צוויג הכל יותר שכלתני, ואף על פי שאצל שניהם אין פרספקטיבה, כיון ששני הספרים נכתבו בעת ההתרחשויות, התחושה שלי היא שאישרווד היה מתבונן "אובייקטיבי" יותר, נתון פחות לצורך להראות איזה רציונל או להתייחס למעשיו שלו, ועל כן מאפשר גם לי התבוננות מעמיקה ו"אובייקטיבית" יותר.

אני חושבת ששני דברים הפריעו לי בעיקר:
התחושה שנוצרה אצלי שיש בו צורך להצטדק, גם על דברים שעשה או לא עשה וגם על מעשים של חלק מידידיו (למשל, על שיתוף הפעולה בין שטראוס להיטלר). הצורך הזה מוליד הסברים רפים, לא משכנעים וחסרה היתה לי המודעות להמצאות של הצורך הזה.
החלק השני הוא התמימות הרבה מידי. הוא מציג את הפשיזם ואת הליכתו של הציבור האירופי אחריו כאיזו גחמה של מספר מועט של מטורפים, צעירים חמומי מוח, שמוליכים את כל היתר בדרך הזו מבלי שניתנת להם האפשרות להגיב. מהספר הזה מצטיירת האנטישמיות כתופעה שפשטה רק אצל מתי מעט.

ובכל זאת, מידי פעם היו רגעים של חסד. תיאור של ביקור שערך ב 1928 ברוסיה ריגש אותי מאד, כולל תיאור פגישתו עם מקסים גורקי והתיאור של קברו של טולסטוי. ועוד רגעים כאילו היו, אבל מעטים מידי לצערי.