ביקורת ספרותית על העולם של אתמול [מחודש] מאת סטפן צווייג
ספר טוב

---

האוטוביוגראפיה של צווייג מרשימה, מרגשת ונוגעת ללב, אך יחד עם זאת מקוממת בנאיביות ובעיוורון הכמעט ילדותי שהסופר מגלה. בתקופה בה פרויד פיתח את התיאוריות שלו על מבנה הנפש צווייג מתגלה כמופת של הכחשה והדחקה. וינה של ילדותו ונעוריו היא עולם קסום ומופלא שמעולם לא התקיים במציאות. זהו עולם זהוב ומופז של שלום, ביטחון כלכלי ופריחה אמנותית ממנה נהנו הכול. בעצם, לא הכול. אלא שיכבה דקיקה של הבורגנות הגבוהה שעסקו בכתיבת וקריאת שירה ופיליטונים, ביקור בתיאטראות ושיחות בבתי קפה בזמן שהעיר התפוצצה ממהגרים חסרי כול שלנו בתעלות הביוב שלה והאימפריה האוסטורו-הונגרית בערה משאיפות לאומיות של עמים ומיעוטים שנפשם נקעה מהשלטון ההבסבורגי האבסולוטי בן 700 השנים.

קשה מאוד ממרחק של 73 שנים (צווייג כתב את האוטוביוגרפיה של ב 1940, זמן קצר לפני שהוא ואשתו נטלו את חייהם בידיהם בהסכם התאבדות משותף) שלא לחוש רחמים מעורבים בכעס על צווייג שהשכיל בעיוורונו המפואר להחמיץ כמעט כל התפתחות היסטורית, כלכלית וחברתית משמעותית באירופה של זמנו. לכן, אין זה מפליא שהוא חש עלבון ממש אישי שוינה ואירופה הדימיונית של חלומותיו התפוגגה כלא הייתה ובעטה בו ובשגיונותיו. עוד יותר מדהימה העובדה שהוא הכיר באופן אישי כל כך הרבה אישים חשובים ומשמעותיים בדורו, אך השכיל שלא ללמוד מהם דבר.למשל הוא הקפיד שלא "להידבק" בציונות של הרצל, אשר בתור העורך של העיתון הוינאי החשוב ביותר קיבל לפרסום את אחד מסיפוריו. צווייג מתעלם בדבקות מהתנועה הציונית ולא רואה בה פיתרון ליהודי אירופה גם לאחר שברור שהפיתרון של התבוללות והטמעות נכשל לחלוטין.נראה שהוא מעדיף להתאבד ולא לשקול פיתרון לאומי לעם היהודי, פיתרון שנוגד את השקפותיו הקוסמופוליטיות הדימיוניות.

לסיכום, ספרו של צווייג קולח, חשוב ומעניין כי הוא חושף עיוורון מדהים של אדם משכיל ורחב אופקים, דובר שפות, סופר מצליח אשר טייל בכל העולם, כולל בהודו, דרום אמריקה וארה"ב (אך לא בארץ ישראל) אשר נחבט קשות ע"י המציאות. אותה מציאות שגרמה לו ייאוש כה קיצוני שהביא להתאבדות, למרות שהוא היה מוגן ובטוח במשכנו בברזיל, בניגוד למיליוני פליטים, יהודים ואחרים שלא מצאו מקלט כה בטוח כמוהו. לא פעם התאבדות מהווה מחאה ופיתרון נרקסיסטי למדי שאמור לגרום רגשי אשם וסבל למקורבי המתאבד. לעניות דעתי, גם להתאבדותו של צווייג יש ניחוח נרקסיסטי כבד, היות שהוא שכנע גם את רעייתו הצעירה והנוחה להשפעה ליטול את נפשה בכפה ביחד איתו. אני תמיד חשה חשדנות מסויימת כלפי אנשים המעדיפים להתאבד בחברה...

העולם של אתמול עבורנו הוא העולם של שלשום ואני חושבת שכבר מזמן אבדה לנו הנאיביות והראייה האופטימית נוסח צווייג של העולם כמקום של קידמה והתקדמות לעבר הטוב.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול [מחודש]