ביקורת ספרותית על החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי
ספר בסדר

---

המקום שאני עובדת בו נמצא במבנה של בית ספר תיכון. יש משהו בהליכה במסדרונות כאלה שמעורר מחשבות על האופן שבו חולף הזמן. משנה לשנה התלמידים, כך נראה, נעשים צעירים יותר, הבגדים שהם לובשים מוזרים יותר, והצבעים בשיער שלהם חדים יותר. ההליכה במסדרונות מעוררת גם שאלות על ההבדלים ואמירות זקנות נרגנות על מה היה "בזמני" ומה לא. בעיקר לא. הילדים שלי מתקשים להאמין, אבל בזמני לא היה לנו אינטרנט. אמנם היה מחשב בבית, אבל הוא היה נייח, שקל הרבה, ולא היה לו הרבה מאוד זיכרון. כשרצינו לשמוע מוזיקה, בזמני, לא היה לנו יוטיוב ואייטיונס. היו תקליטים. כשרצינו לקחת איתנו את המוזיקה שלנו נעזרנו בקלטות שעליהן הקלטנו את השירים שנוגנו ברדיו. זה היה רדיו ג'ורדן במקרה שלי. או רשת ג' במקרה הכללי יותר, שכן בזמני לא היתה גלגלצ.

אבל לא על פלאי הטכנולוגיה המודרנית אני הולכת לדבר אלא על הספרים. בזמני לא היה דבר כזה "ספרים לנוער". אחרי שסיימנו לקרוא בכיתה ט' את "אורי" ואת "פרחים בעליית הגג" לא נותר הרבה חומר קריאה תואם גיל, ועברנו מהר מאוד, מי שעוד המשיך לקרוא, הכוונה, שכן גם בזמני המבוגרים התלוננו על הנוער שאינו קורא יותר, לספרות מבוגרים. היום יש הרבה ספרות לנוער, ובעיקר איכשהו לנערות. ספרות שהמאפיינים שלה לא ממש ברורה, אבל ברור שיש בה גיבור או גיבורה בני 14-18, ושיש בה סיפור אהבה, ועיסוק בפן כזה או אחר של מורכבות החיים. לפעמים זה ספר שנחמד גם לקשישים כמוני לקרוא, למשל "אשמת הכוכבים" או סדרת "משחקי הרעב".

אז החורף שלי בזירולנד הוא סיפור נעורים. אלסנדרה בת השבע עשרה וחצי מתייתמת מאימה. כשהיא חוזרת לכיתה שלה בתיכון, היא מחליטה לשבת ליד האפס הכיתתי. גבריאלה, המכונה בפי כל "זירו" הוא המעמד הנחות בכיתה, התלמיד הרשלן והשקוף שכולם מתעלמים ממנו, ואלסנדרה בוחרת בהפגנתיות לשבת לידו. מכאן הספר מתפצל לשניים - היומן של אלסנדרה על מחצית השנה האחרונה שלה בתיכון, ומכתבים שהיא כותבת בגעגועים רבים לאימה המתה. היומן הוא יומן של תיכוניסטית מעורערת, והאובדן מסביר את הערעור כמובן. על החברות שלא מבינות, על הבחור האלים שמנסה להיות חבר שלה, על הלימודים, על הקשרים ההולכים ומתפתחים עם גבריאלה וכו'. המכתבים אל האם והזכרונות נוגעים ללב. אבל הם פזורים מדיי בין קטעי כתיבה וחוויות שכל מי שעבר את גיל שמונה עשרה די שמח לשכוח, ולתבוע במקומם בנוסטלגיה שקרית של "איך היה יפה בגיל ההתבגרות".

וזהו. בינוני כזה. משהו חסר לי בספר, אבל רק בסיומו הבנתי למה. הסתכלתי על הבת שלי התיכוניסטית ועל הדרך שבה היא מנהלת את חיי החברה שלה. אז בספר הזה אין פייסבוק ואין ווטסאפ. מלבד טלפונים אישיים והודעות טקסט, היה אפשר לחשוב שהוא נכתב בזמני, כלומר אי אז לפני עשרים וחמש שנים. לא חייב להפריע. סתם מוזר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על החורף שלי בזירולנד