1. המתיקות שבלימון- פרק 1

לואיזה:

נעלתי את נעלי הקונברס השחורות במהירות, שבאותו הזמן הוכרחתי לקנות אותן על ידי מרילינה, שרצתה שיהיו לנו אותן נעליים, וכעת הן כבר מרופטות מרוב שימוש. ירדתי במדרגות ומיד פגשתי את פניה של אמי- העוטות הבעה של פזיזות וכעס. כבר על הבוקר? חשבתי.
"בוקר טוב", אמרתי בזהירות.
והיא ענתה לי בחמיצות- "בוקר נורא". היא עיקלה את פיה בזווית מוזרה ששיוותה לפניה מראה נורא כמו תגובתה.
מצד אחד רגיל לשאול במצב כזה מהי בדיוק הבעיה. אבל מצד שני זו אמא שלי. אין הרבה מה לברר בנוגע לכך.
ולהיות מופתע, הרי זה אופייני לה.
החלטתי לוותר על הניסיון להבין מה פשר תגובתה , והמשכתי הלאה לכיוון המטבח.
הוצאתי שתי פרוסות לחם , ותוך כדי שלפתי שקית .
אוכל קטנה ושקופה בזמן שעסקתי בהכנת האוכל , מרילינה הגיחה מפינת המטבח , בהשמעת קול מדרבן . "לואיזה!מה את עושה כאן ? יש עוד חמש דקות עד שהמורה מרגריטה תגיע , ואת יודעת שזה לא סימן טוב ! את עדיין צמחונית ? חשבתי שכבר ירדת מזה לפני חודש " . וככה היא המשיכה , בהוספת מבט מתרה לכיווני , ובדיבורה השוטף , כמו גשם שאיני מצליחה לסוכך עליי מפניו .
"הנה אנחנו כבר יוצאות , רק תני לי להוסיף עלה של חסה ".

האוויר בחוץ היה צונן וקריר , מצב לא אופייני לאמצע האביב במקסיקו . הפרחים הקטנטנים הצומחים בקרבת מקום ליד ביתי , פתחו את גביעיהם הססגוניים בראוותנות. סגרתי את הדלת מאחוריי , וחלפתי ליד עץ הלימון האהוב עליי , הנותן לי מנוח ברגעים קשים. קטפתי לימון אחד , הבוהק בצהבותו. "בחיי שאני לא מבינה אותך , בפעם השנייה היום. מאחלת לעץ הלימונים שלך דרך צלחה , בעודו נטוע בחוזקה באדמה . בכלל , ללימונים אין כזה טעם טעים, הם נורא חמוצים , מה הם בסך הכל עושים , מוסיפים טעם לסלט ?!" מרילינה התחילה לברבר שוב , והרהרתי לעצמי , איך אני מצליחה לסבול אותה כל יום מחדש ? מי היה מסוגל להתמודד עם כל הדברים שהיא מוציאה מהפה ? טוב , כנראה שאני . " מרילינה , התעוררת על צד שמאל הבוקר ? כי אם יש לך משהו להגיד לי , את יכולה לומר בלי דרכים עקיפות "..
" הייי , טרנקיליסאטה , גורדה , את מכירה אותי כבר לא ? מי עוד יכול לדבר אלף מילים בדקה שלמה ?" היא קרצה לי ותקעה את מרפקה בצד גופי , מנסה לרכך אותי בחיבה מפוייסת .
אבל הבעיה היא , כשמדברים רע על הצמחים והטבע ובמקרה הזה , עץ הלימון , זה לא כל כך עוזר.
הגענו לחלקת עצים קטנה. כנראה שזהו היער, לפי צפיפותם באותו האזור המהווה קיצור דרך לעבר הבית ספר.
"לי נמאס. יאללה שתכעס! היא לא תוכל לעשות לי כלום, תאמיני לי." אולי בגלל שהייתי כועסת כל כך הגבתי ככה, ואולי בגלל המצב רוח שהעניק לי הבוקר הזה והאנשים שמסביבי.
"אוהו, אל תהיי בטוחה כל כך".
היא כל כך אוהבת לעשות לי דווקא?
אוהוף!! צרח לבי בפנים. מה טיינה ארטה!
הגברתי את מהירותי והתחלתי לרוץ. הגיע הזמן שגם היא תתעורר מהאשליה שהיא יכולה לשלוט עליי, ואולי הריצה הזאת תעשה את העבודה הדרושה.
לפתע פרץ משהו מתוך השיחים. הגוש הרץ היה שועל קטן ושחרחר עם נגיעות של לבן בכפות ידיו ובזנבו שנראה כמו מברשת.ואז הוא נעצר.
מולי.
למה מולי?
אולי בגלל הלימונים?
מה קרה לי?
למה אני שואלת כל כך הרבה שאלות פתאום?
כנראה יותר מדי זמן בחברת מרילינה.
חתיכת השפעה יש לכך בתוך 5 דקות.
התקרבתי אליו בזהירות. התרגלתי אליהם כל כך במהלך הזמן, ולמרות הכל אף פעם לא חשבתי להתקרב אליהם.
אבל עכשיו כן.
השועל התרחק ממני במרחק כף רגל. ניסיתי שוב, והפעם בפחות עדינות.
השועל השמיע קול עמוק מתוך גרונו, וברגע שכף ידי התקרבה לפרוותו- הוא פתח את פיו ונעץ בזרועי את שיניו החדות.
משכתי את ידי בחוזקה לחיקי והבחנתי בטיפות של דם זולגות על כף ידי.
" קאראחו!" לעזאזל!
"מה אתה חושב שאתה עושה? איך אתה מעיז?!"
מרילינה הזדקפה לשמע צעקותיי המהדהדשות ברחבי היער. היא הגיעה בדיוק בזמן כשהשועל החצוף נס על נפשו אל השיחים המעוטרים בקוצים וסיבים דוקרניים.
היא התקרבה אליי והסיקה את מסקנתה: "תגידי, נשכת את עצמך? מה עובר עלייך היום? תראי מה גרמת לעצמך! הנה יופי! יצרת לנו עוד איחור של רבע שעה לשיעור כימיה! ועוד עם המורה מרגריטה!!"
היא צווחה בקולה הצייצני שנגרם מרוב צרחותייה. "טוב יאללה, הביאי לי את ידך". היא ניקתה את הדם שנשפך מסביב לפרק כף ידי והצמידה את אגודלה בחוזקה למקום הנשיכה. "למה עשית את זה לעצמך? את בכלל זו שעשית את זה לעצמך?"
אוהו, סוף סוף שאלה לעניין! כנראה שהריצה והנשיכה עשו את הנדרש.
"שועל עשה לי את זה".
"אני מקווה רק שלא קיבלת כלבת", היא הגיבה לי בצחוק מנוגד לתגובותיה הקודמות.
מה נותר לי לומר?
"אני גם מקווה".

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים

2. המתיקות שבלימון- פרולוג

סלבדור:

היער היה כה שקט בשעת ערב. להתהלך בו היה כמו לחשוב- הנה. הנה לך שעה להתיישב בחדר סגור עם עצמך ולחשוב על כל מה שעברת היום. איך התנהגת ומה אמרת.
רק שהחדר הסגור במקרה הזה הייתה המחילה.
האוויר היה סמיך ואור ירח קלוש חדר דרך הפתח המעיד על היציאה. ישבתי ורק חיכיתי לבלה שתגיע ותביא לי, כמו תמיד בכל פגישה המזדמנת לנו (שזה לעיתים די רחוקות), את התה שרק היא יודעת להכין באופן כה מדויק וכל כך.. כל כך היא. הצורה שבה היא שואלת אותי את אותה שאלה רטורית בכל פעם: "איזה תה תרצה? תה ארל גריי או תה לואיזה?"
דבר המזכיר לי את בתי, שנקראה על שם הצמח הניחן בניחוחו המשכר ובעל צבעו העז. כמו עיניה של לואיזה, המאופיינות בירוק העז שאכן מזכיר לי את היער שנתן לי מפלט בכל פעם שהתחלתי להרגיש את זרועותיי רועדות.
זזתי במקומי בבהלה לשם רשרוש העלים שנשמע חלושות מבחוץ, אך בשקט העצום שביער, נשמע חזק יותר מהרגיל.
"סלבדור! אני כאן! איפה אתה?"
"בעולם אחר" השבתי לה בחיבה. מיד עם כניסתה פרץ ריח מדהים ומתוק של התה האהוב עליי. "סלבדור. הידיים שלך" פניה התעוותו בצער לעומת ידיי, שהשתערו מרגע לרגע. הבחנתי בציפורניים , שהפכו גדולות ומעוקלות יותר, מתחילות להסתתר בין פרווה חומה ועבה שבקצתה הופכת לפלומה לבנה כשלג.
"אני לא מאמינה! איך זה התרחש כל כך מהר? תסתכל על עצמך!"
לא הסתכלתי עליי. הסתכלתי עליה, מנסה לזכור כל תוו ותוו בפניה המלאכיות.
ואז זה כבר קרה. כוסות התה נשמטו על הרצפה. התעקלות גופי גרמה לגבי לכאוב, וכבר לא חשבתי על פניה ועל מאמציי לזכור אותן. הן כבר היו בפנים.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים