ביקורת ספרותית על החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי
ספר טוב

---

מה עושה אדם המאבד אדם אהוב? יש דברים שמצפים מהאבל לעשות: הוא צריך להתאבל, להיות עצוב, לאפשר לאחרים לנחם אותו ולהגיד דברים כמו "החיים נמשכים" או "זה מה שהיא היתה רוצה שתעשי" יש דברים אחרים שהאבל עושה, ואף אחד לא יודע: לכעוס - על מי שנטש אותו ועל כל העולם, לעשות "שטויות מסוכנות" להרוס דברים שהיו חשובים לו לפני שהפך שכול. אלסנדרה בת השבע עשרה שאיבדה את אמא שלה, כועסת, הורסת ומנסה להפוך את העולם המוכר לה לעולם אחר לגמרי.

אלסנדרה הורסת בשיטתיות את כל מה שהיה חשוב בעיניה לפני מות אמה: את השאיפה להיות מקובלת, את החברות עם "החברה הכי טובה", את ההערכה החברתית, את החיזור אחריה מצד הבנים "השווים". אלסנדרה עוברת מקדמת הכתה לסופה, ממקום בטוח של קבלה חברתית, מקום בו ניחומים הם זכותה, למקום המוקצה ליד האפס הכתתי, הדחוי חברתית, זה שאפילו אם סתם תגיד לו "שלום" תדבק בך הדחייה החברתית שהיא מנת חלקו.

גם אני שאלתי את עצמי האם הספר הזה הוא ספר נוער או ספר מבוגרים. את הסיפור מספרת נערה על חייה ורגשותיה. האם זה הופך אותו לספר נוער? הסיפור עוסק בשכול ובאבל על נגזרותיו האם בגלל זה הוא ספר למבוגרים? הביקורת המקסימה של חמדת היא שהסבה את תשומת לבי לספר הזה (תודה רבה!) ולמרות שאני מסכימה עם דברים שהיא כתבה, אני חושבת שהספר הזה הוא אוניברסלי. כל מי ששכל קרוב מכיר את הכעס העצום שאין לו מוצא, את הצורך "להתנהג בסדר" כלפי המנחמים ולדמיין בסתר לב איזו תופעת טבע שתעלים אותם ותניח למתאבל להשאר עם אבלו.

הספר כתוב באמינות רבה, מתאר במקביל הווה הכרחי יחד עם עבר הנצבע בצבעים זוהרים שלא היו בו כשהיה הווה. אנשים שמוכנים לקרוא סיפור חושפני ולא שגרתי העוסק בדברים המפחידים את כולנו, אלה המוכנים לקרוא גם סיפור שאינו נפתר בנחמה מיידית בין אם הם בני נוער או בוגרים, הספר הזה מסוגל לגרום לכם להרגיש.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על החורף שלי בזירולנד