ביקורת ספרותית על החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי
ספר טוב

---

הספר הזה נופל בין הכיסאות .אל מי הוא מיועד ? לקהל קוראים מבוגרים ? או לקהל קוראים בגיל ההתבגרות ?

גיבורת הסיפור - אלסנדרה בת ה-17 מאבדת את אמה לאחר מחלת סרטן-שד ממושכת ונשארת בבית עם סבתה האבלה,וזוהי כל המשפחה הגרעינית שנשארה לה .אלסנדרה חוזרת לבית הספר, מות אמה מבגר אותה במהירות, השיחות בכיתה מייגעות אותה,תפלות ומשעממות, ומבטיהן החומלים של חברותיה בלתי נסבלים. הכל בעיניה, חסר משמעות. היא מבקשת להיעלם פיזית ונפשית,וכמעט בלי לחשוב עושה צעד שנחשב בלתי נתפס בכיתה– היא עוברת לשבת בשולחן האחרון ליד גבּריאֶלֶה ריגי, נער צנום, גבוה וקודר, שכולם יודעים שבא מבית "קשה", שבקושי מוציא מילה מהפה, מצייר קומיקס כל היום, ונכשל בכל המקצועות. הציון אפס ומורה חסר סבלנות הקנו לו את כינויו בכיתה –"זירו".מכאן שאלסנדרה עברה להתגורר ב"זירולנד " -שם היא מבקשת את גופה ונפשה להיות לבדם .
המשך העלילה מתרכז במערכת היחסים של אלסנדרה עם -ריגי הוא "זירו",עם חברותיה על שלל קנאותיהן ,עם גברברים אחרים וחווית אונס אכזרית .
עד כאן הספר הזה שבעלילתו ובשפת כתיבתו הנו מיועד לקהל מתבגרים .

אבל בין פרק אחד למשנהו בתהליך העלילה -אלסנדרה מדברת, מתגעגעת ,חופרת את נשמתה ואת רגשי אשמתה והתנהגותה מול אמה כשעוד הייתה בחיים וגם אחרי מותה.

המונולוגים הללו של מהות כאב המוות והאובדן -הם מיועדים לקריאה מול המבוגרים שבנינו .כלומר מתוך הנחה שרק מי שמזלו לא עמד לצידו והוא איבד את אמו ,אביו , בגלאים מבוגרים ולא כאנשים צעירים ,ובכלל.
אבל זה אינו חשוב באיזה גיל אתה מאבד את הוריך -השבר הוא גדול !!!, ונדמה לי שככל שאתה "מבוגר יותר בשנים"- כך השבר גדול יותר,הכאב עצום יותר , החלל גדול יותר, הגעגועים כואבים יותר .ב-"העדר" הזה של אמא או אבא -רצפת חייך נשמטת ולא מתקיימת בה תחתית פיזית ונפשית .

לא ציפיתי לדבר מעין שכזה כאשר התחלתי לקרוא .חשבתי ספר לגיל הנעורים .ואח"כ -אי אפשר היה לסגת כי הכאב היה עצום ,כי כל משפט שנכתב שם, כל מילה , כל תיאור -היו בשר מבשרי ,כאב מכאביי. הסופרת האיטלקיה הזאת שמתגוררת מעבר לים התיכון, שצעירה ממני בעשר שנים -ישבה וכתבה את מחשבותיי ,את רגשותיי, את געגועיי,את תחושות האשמה ,את הזיכרון היומיומי לאמי כך סתם ללא סיבה באמצע הימים ובלילות,כאילו שמעה את המונולוגים הללו מפי ,מראשי, מנשמתי בשיחת נשים זאת לזאת .פשוט לא יאמן!!!



"....אני ואימא שלי אף פעם לא דיברנו יותר מדי, וגם לא שינינו ממנהגינו בתקופת המחלה שלה, אבל התחלנו לחפש זו אחר זו במבטים, לאחוז ידיים בזמן שצפינו יחד בסרט, לחייך זו לזו בשתיקה, חיוכים חמימים, מלאים בתקווה שאיש לא נתן לנו...
...אבל מעל לכל דבר שעשיתי ריחפה אמי הגוססת. המוות שלה היה בכל מקום: בילקוט בין ספרי הלימוד, באוויר הוורדרד והצלול של ערבי האביב, אבל בעיקר בעיניה המודעות ונטולות התקווה. אני זוכרת שהתפללתי בכל יום שהיא תחלים, למרות הסיכויים הקלושים: כן, יהיה לנו זמן, עדיין, ונלמד לא לבזבז את הזמן הזה, לא לחכות לעתיד בלתי נודע כדי לומר את המילים החשובות...
... אם מישהו היה שואל אותי מה אני זוכרת מהשנתיים ההן, הייתי עונה שום דבר מיוחד, חוץ ממחוות, חיוכים, דברים קטנים של היומיום – אלה החיים, עכשיו הבנתי את זה, הרגעים הם החשובים, לא הדברים. אני חושבת שגם הדרך שבה אני נושמת השתנתה: אני יכולה להגיד שלמדתי לעצור את הנשימה, כאילו העברתי את כל הזמן הזה מתחת למים, בציפייה לקחת אוויר שוב. ובמשך כל הזמן הזה הרגשתי פחד. אך ורק פחד....
....אני זוכרת שראיתי סרט על אישה שלפני מותה קוראת לבנות שלה, וזו אחר זו, היא מקיימת איתן מעין שיחת פרידה. אימא שלי לא עשתה שום דבר כזה. הדבר היחיד שהיא אמרה לי עד הרגע האחרון, ומעולם לא התעייפה מלחזור ולומר לי, היה שהיא אוהבת אותי ושאני הדבר הכי יפה בחיים שלה. כשהיינו יחד היא ביקשה שאספר לה המון דברים: על בית הספר, על החברות שלי, על התוכניות שלי. ולקראת הסוף, כשהיא כבר התעייפה מאוד, היא ביקשה ממני רק לשבת לידה, על שפת המיטה. אז הייתי משתרעת לצדה ומחזיקה לה את היד או שהיא היתה מניחה את ידה על שערי, וככה היינו ישנות קצת, ביחד, כאילו ניסינו לחצוב זמן אחר בתוך הזמן, ליצור פיתולים, דרכי מילוט....

...היא מתה בוקר אחד כשהייתי בבית הספר. זה כמה ימים היא לא קמה מהמיטה. הרופא העלה את מינון המורפיום שקיבלה, והיא ישנה כמעט תמיד. היא דיברה מעט מאוד, וכשאחזתי בידה היא לא לחצה אותה כמו קודם. לא רציתי ללכת לבית הספר באותו יום אבל סבתא הכריחה אותי. היא אמרה שאני חייבת להתאוורר לפחות לכמה שעות, ואם יהיה צורך היא מיד תתקשר אלי. כשהטלפון הנייד שלי צלצל וקראתי את השם של סבתא על הצג כבר ידעתי מה אני עומדת לשמוע. אמרתי למורה שאני חייבת ללכת הביתה מיד ורצתי משם בלי להסתכל על אף אחד. אני עדיין מקללת את עצמי שלא נשארתי בבית ביום ההוא, שלא הייתי שם....
....במחשבה שזה לא יכול להיות נכון, והבנתי שמעולם לא האמנתי באמת שהרגע הזה יגיע. בשנתיים הארוכות האלה התרגלתי לראות אותה חולה ובסוף השתכנעתי שתמיד יהיה ככה, ולא שזה יכול להיגמר. כשראיתי אותה שוכבת ללא ניע, פיה פתוח למחצה, זרועותיה שמוטות לצדי גופה, הפחד שוב הסתחרר סביבי, ומששכך הרגשתי מרוקנת. כמובן, היו ימים שחשבתי איך זה יהיה לראות אותה מתה, אבל גם ברגע ההוא, כשהמוות שלה לנגד עיני, פשוט ומחריד, עדיין לא האמנתי. התקרבתי בנשימה עצורה ובהיתי בפנים הקפואות שלה, אחר כך הרמתי אלי את שתי ידיה ולחצתי אותן בחוזקה, קראתי בשמה, רכנתי לנשק אותה והנחתי את מצחי על מצחה. סבתא שלי, שעמדה על סף הדלת, לחשה היא איננה בחיוך מלא דמעות. היא מתה. הקרקע נשמטה תחת רגלַי ושוב לפת אותי הפחד והצמיד אותי אל חזהּ, ונשמתי רק את האוויר המורעל של ריאותיה. אימא שלי מתה....

...בימים שבאו לאחר מכן ניסינו לסדר את החפצים האישיים שלה אף על פי שלא היה לנו אומץ. כל השמלות שנשארו במשך חודשים על מסעדי הכורסאות בחדר השינה כובסו, קופלו ולבסוף הונחו בארון הבגדים שלה. הסדינים הוחלפו והמיטה הוצעה מחדש, התריסים הוגפו.. התמלא החדר בקור, אבל הריח הזה של תרופות ושל מוות עדיין עומד באפי..."


התיאורים הללו הם כמעט אחד לאחד ביחס למה שעברנו אמי ואני בארבע השנים שמחלתה חזרה אליה אחרי 20 שנים בריאות שלאחר "הסבב הראשון",ובזמן מותה שם בבית חולים -כשהיא נשארת שלוש שעות בחדר צדדי ואני כל הזמן באה ומנשקת אותה על פיה הקר והפעור,ופותחת את עיניה ורואה עדיין את הניצוץ באישוניה ,ראשי כבד ,אטום ולא תופס ,לבי - קפוא כמו קרחון,וגופי על אוטומט .
ו- ביחס לרגשי האשמה שלא מפסיקים לנבוע ממני על ההחמצות,על הטמטום שלי שהייתי וחייבת לעשות דברים אחרת לאורך כל מערכת היחסים בנינו במשך השנים ..ושזהו - אי אפשר כבר לתקן ! אי אפשר כבר שיהא אחרת! אי אפשר -כי המוות הוא הדבר היחידי הבלתי הפיך בחיינו {חוץ מלהביא את ילדינו לעולמינו ,להבדיל מיליון הבדלות }והוא זה שאחריו -לא ניתן לשנות מאומה במעשים וברגשות שלנו .


יש לי בעיה בהמלצת הספר לקריאה .הוא מיועד לבני נוער .אבל מדוע שבן נוער יקרא וייחשף לדבר הנורא הזה של מוות אמא ,אבא ?אין שום הצדקה בעולם .באשר לאופי העלילה -אפשרי למצוא אותה בספרים אחרים .

ולמבוגרים - אלו שהתמזל מזלם והוריהם אתם -לא יוכלו להבין ולחוש גם אם יקראו את "פרקי המוות" מיליון פעם .
לאלו שבנינו -שהועברו בעל כורחם על פני גדת המוות הזאת -כל משפט,כל מילה,כל תחושה -מגרדים את הפצעים עד זוב דם ומשאירים אותם צורבים וכאובים ללא תחתית ובאין נחמה.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על החורף שלי בזירולנד