הספר הזה נופל בין הכיסאות .אל מי הוא מיועד ? לקהל קוראים מבוגרים ? או לקהל קוראים בגיל ההתבגרות ?

גיבורת הסיפור - אלסנדרה בת ה-17 מאבדת את אמה לאחר מחלת סרטן-שד ממושכת ונשארת בבית עם סבתה האבלה,וזוהי כל המשפחה הגרעינית שנשארה לה .אלסנדרה חוזרת לבית הספר, מות אמה מבגר אותה במהירות, השיחות בכיתה מייגעות אותה,תפלות ומשעממות, ומבטיהן החומלים של חברותיה בלתי נסבלים. הכל בעיניה, חסר משמעות. היא מבקשת להיעלם פיזית ונפשית,וכמעט בלי לחשוב עושה צעד שנחשב בלתי נתפס בכיתה– היא עוברת לשבת בשולחן האחרון ליד גבּריאֶלֶה ריגי, נער צנום, גבוה וקודר, שכולם יודעים שבא מבית "קשה", שבקושי מוציא מילה מהפה, מצייר קומיקס כל היום, ונכשל בכל המקצועות. הציון אפס ומורה חסר סבלנות הקנו לו את כינויו בכיתה –"זירו".מכאן שאלסנדרה עברה להתגורר ב"זירולנד " -שם היא מבקשת את גופה ונפשה להיות לבדם .
המשך העלילה מתרכז במערכת היחסים של אלסנדרה עם -ריגי הוא "זירו",עם חברותיה על שלל קנאותיהן ,עם גברברים אחרים וחווית אונס אכזרית .
עד כאן הספר הזה שבעלילתו ובשפת כתיבתו הנו מיועד לקהל מתבגרים .

אבל בין פרק אחד למשנהו בתהליך העלילה -אלסנדרה מדברת, מתגעגעת ,חופרת את נשמתה ואת רגשי אשמתה והתנהגותה מול אמה כשעוד הייתה בחיים וגם אחרי מותה.

המונולוגים הללו של מהות כאב המוות והאובדן -הם מיועדים לקריאה מול המבוגרים שבנינו .כלומר מתוך הנחה שרק מי שמזלו לא עמד לצידו והוא איבד את אמו ,אביו , בגלאים מבוגרים ולא כאנשים צעירים ,ובכלל.
אבל זה אינו חשוב באיזה גיל אתה מאבד את הוריך -השבר הוא גדול !!!, ונדמה לי שככל שאתה "מבוגר יותר בשנים"- כך השבר גדול יותר,הכאב עצום יותר , החלל גדול יותר, הגעגועים כואבים יותר .ב-"העדר" הזה של אמא או אבא -רצפת חייך נשמטת ולא מתקיימת בה תחתית פיזית ונפשית .

לא ציפיתי לדבר מעין שכזה כאשר התחלתי לקרוא .חשבתי ספר לגיל הנעורים .ואח"כ -אי אפשר היה לסגת כי הכאב היה עצום ,כי כל משפט שנכתב שם, כל מילה , כל תיאור -היו בשר מבשרי ,כאב מכאביי. הסופרת האיטלקיה הזאת שמתגוררת מעבר לים התיכון, שצעירה ממני בעשר שנים -ישבה וכתבה את מחשבותיי ,את רגשותיי, את געגועיי,את תחושות האשמה ,את הזיכרון היומיומי לאמי כך סתם ללא סיבה באמצע הימים ובלילות,כאילו שמעה את המונולוגים הללו מפי ,מראשי, מנשמתי בשיחת נשים זאת לזאת .פשוט לא יאמן!!!



"....אני ואימא שלי אף פעם לא דיברנו יותר מדי, וגם לא שינינו ממנהגינו בתקופת המחלה שלה, אבל התחלנו לחפש זו אחר זו במבטים, לאחוז ידיים בזמן שצפינו יחד בסרט, לחייך זו לזו בשתיקה, חיוכים חמימים, מלאים בתקווה שאיש לא נתן לנו...
...אבל מעל לכל דבר שעשיתי ריחפה אמי הגוססת. המוות שלה היה בכל מקום: בילקוט בין ספרי הלימוד, באוויר הוורדרד והצלול של ערבי האביב, אבל בעיקר בעיניה המודעות ונטולות התקווה. אני זוכרת שהתפללתי בכל יום שהיא תחלים, למרות הסיכויים הקלושים: כן, יהיה לנו זמן, עדיין, ונלמד לא לבזבז את הזמן הזה, לא לחכות לעתיד בלתי נודע כדי לומר את המילים החשובות...
... אם מישהו היה שואל אותי מה אני זוכרת מהשנתיים ההן, הייתי עונה שום דבר מיוחד, חוץ ממחוות, חיוכים, דברים קטנים של היומיום – אלה החיים, עכשיו הבנתי את זה, הרגעים הם החשובים, לא הדברים. אני חושבת שגם הדרך שבה אני נושמת השתנתה: אני יכולה להגיד שלמדתי לעצור את הנשימה, כאילו העברתי את כל הזמן הזה מתחת למים, בציפייה לקחת אוויר שוב. ובמשך כל הזמן הזה הרגשתי פחד. אך ורק פחד....
....אני זוכרת שראיתי סרט על אישה שלפני מותה קוראת לבנות שלה, וזו אחר זו, היא מקיימת איתן מעין שיחת פרידה. אימא שלי לא עשתה שום דבר כזה. הדבר היחיד שהיא אמרה לי עד הרגע האחרון, ומעולם לא התעייפה מלחזור ולומר לי, היה שהיא אוהבת אותי ושאני הדבר הכי יפה בחיים שלה. כשהיינו יחד היא ביקשה שאספר לה המון דברים: על בית הספר, על החברות שלי, על התוכניות שלי. ולקראת הסוף, כשהיא כבר התעייפה מאוד, היא ביקשה ממני רק לשבת לידה, על שפת המיטה. אז הייתי משתרעת לצדה ומחזיקה לה את היד או שהיא היתה מניחה את ידה על שערי, וככה היינו ישנות קצת, ביחד, כאילו ניסינו לחצוב זמן אחר בתוך הזמן, ליצור פיתולים, דרכי מילוט....

...היא מתה בוקר אחד כשהייתי בבית הספר. זה כמה ימים היא לא קמה מהמיטה. הרופא העלה את מינון המורפיום שקיבלה, והיא ישנה כמעט תמיד. היא דיברה מעט מאוד, וכשאחזתי בידה היא לא לחצה אותה כמו קודם. לא רציתי ללכת לבית הספר באותו יום אבל סבתא הכריחה אותי. היא אמרה שאני חייבת להתאוורר לפחות לכמה שעות, ואם יהיה צורך היא מיד תתקשר אלי. כשהטלפון הנייד שלי צלצל וקראתי את השם של סבתא על הצג כבר ידעתי מה אני עומדת לשמוע. אמרתי למורה שאני חייבת ללכת הביתה מיד ורצתי משם בלי להסתכל על אף אחד. אני עדיין מקללת את עצמי שלא נשארתי בבית ביום ההוא, שלא הייתי שם....
....במחשבה שזה לא יכול להיות נכון, והבנתי שמעולם לא האמנתי באמת שהרגע הזה יגיע. בשנתיים הארוכות האלה התרגלתי לראות אותה חולה ובסוף השתכנעתי שתמיד יהיה ככה, ולא שזה יכול להיגמר. כשראיתי אותה שוכבת ללא ניע, פיה פתוח למחצה, זרועותיה שמוטות לצדי גופה, הפחד שוב הסתחרר סביבי, ומששכך הרגשתי מרוקנת. כמובן, היו ימים שחשבתי איך זה יהיה לראות אותה מתה, אבל גם ברגע ההוא, כשהמוות שלה לנגד עיני, פשוט ומחריד, עדיין לא האמנתי. התקרבתי בנשימה עצורה ובהיתי בפנים הקפואות שלה, אחר כך הרמתי אלי את שתי ידיה ולחצתי אותן בחוזקה, קראתי בשמה, רכנתי לנשק אותה והנחתי את מצחי על מצחה. סבתא שלי, שעמדה על סף הדלת, לחשה היא איננה בחיוך מלא דמעות. היא מתה. הקרקע נשמטה תחת רגלַי ושוב לפת אותי הפחד והצמיד אותי אל חזהּ, ונשמתי רק את האוויר המורעל של ריאותיה. אימא שלי מתה....

...בימים שבאו לאחר מכן ניסינו לסדר את החפצים האישיים שלה אף על פי שלא היה לנו אומץ. כל השמלות שנשארו במשך חודשים על מסעדי הכורסאות בחדר השינה כובסו, קופלו ולבסוף הונחו בארון הבגדים שלה. הסדינים הוחלפו והמיטה הוצעה מחדש, התריסים הוגפו.. התמלא החדר בקור, אבל הריח הזה של תרופות ושל מוות עדיין עומד באפי..."


התיאורים הללו הם כמעט אחד לאחד ביחס למה שעברנו אמי ואני בארבע השנים שמחלתה חזרה אליה אחרי 20 שנים בריאות שלאחר "הסבב הראשון",ובזמן מותה שם בבית חולים -כשהיא נשארת שלוש שעות בחדר צדדי ואני כל הזמן באה ומנשקת אותה על פיה הקר והפעור,ופותחת את עיניה ורואה עדיין את הניצוץ באישוניה ,ראשי כבד ,אטום ולא תופס ,לבי - קפוא כמו קרחון,וגופי על אוטומט .
ו- ביחס לרגשי האשמה שלא מפסיקים לנבוע ממני על ההחמצות,על הטמטום שלי שהייתי וחייבת לעשות דברים אחרת לאורך כל מערכת היחסים בנינו במשך השנים ..ושזהו - אי אפשר כבר לתקן ! אי אפשר כבר שיהא אחרת! אי אפשר -כי המוות הוא הדבר היחידי הבלתי הפיך בחיינו {חוץ מלהביא את ילדינו לעולמינו ,להבדיל מיליון הבדלות }והוא זה שאחריו -לא ניתן לשנות מאומה במעשים וברגשות שלנו .


יש לי בעיה בהמלצת הספר לקריאה .הוא מיועד לבני נוער .אבל מדוע שבן נוער יקרא וייחשף לדבר הנורא הזה של מוות אמא ,אבא ?אין שום הצדקה בעולם .באשר לאופי העלילה -אפשרי למצוא אותה בספרים אחרים .

ולמבוגרים - אלו שהתמזל מזלם והוריהם אתם -לא יוכלו להבין ולחוש גם אם יקראו את "פרקי המוות" מיליון פעם .
לאלו שבנינו -שהועברו בעל כורחם על פני גדת המוות הזאת -כל משפט,כל מילה,כל תחושה -מגרדים את הפצעים עד זוב דם ומשאירים אותם צורבים וכאובים ללא תחתית ובאין נחמה.

מה עושה אדם המאבד אדם אהוב? יש דברים שמצפים מהאבל לעשות: הוא צריך להתאבל, להיות עצוב, לאפשר לאחרים לנחם אותו ולהגיד דברים כמו "החיים נמשכים" או "זה מה שהיא היתה רוצה שתעשי" יש דברים אחרים שהאבל עושה, ואף אחד לא יודע: לכעוס - על מי שנטש אותו ועל כל העולם, לעשות "שטויות מסוכנות" להרוס דברים שהיו חשובים לו לפני שהפך שכול. אלסנדרה בת השבע עשרה שאיבדה את אמא שלה, כועסת, הורסת ומנסה להפוך את העולם המוכר לה לעולם אחר לגמרי.

אלסנדרה הורסת בשיטתיות את כל מה שהיה חשוב בעיניה לפני מות אמה: את השאיפה להיות מקובלת, את החברות עם "החברה הכי טובה", את ההערכה החברתית, את החיזור אחריה מצד הבנים "השווים". אלסנדרה עוברת מקדמת הכתה לסופה, ממקום בטוח של קבלה חברתית, מקום בו ניחומים הם זכותה, למקום המוקצה ליד האפס הכתתי, הדחוי חברתית, זה שאפילו אם סתם תגיד לו "שלום" תדבק בך הדחייה החברתית שהיא מנת חלקו.

גם אני שאלתי את עצמי האם הספר הזה הוא ספר נוער או ספר מבוגרים. את הסיפור מספרת נערה על חייה ורגשותיה. האם זה הופך אותו לספר נוער? הסיפור עוסק בשכול ובאבל על נגזרותיו האם בגלל זה הוא ספר למבוגרים? הביקורת המקסימה של חמדת היא שהסבה את תשומת לבי לספר הזה (תודה רבה!) ולמרות שאני מסכימה עם דברים שהיא כתבה, אני חושבת שהספר הזה הוא אוניברסלי. כל מי ששכל קרוב מכיר את הכעס העצום שאין לו מוצא, את הצורך "להתנהג בסדר" כלפי המנחמים ולדמיין בסתר לב איזו תופעת טבע שתעלים אותם ותניח למתאבל להשאר עם אבלו.

הספר כתוב באמינות רבה, מתאר במקביל הווה הכרחי יחד עם עבר הנצבע בצבעים זוהרים שלא היו בו כשהיה הווה. אנשים שמוכנים לקרוא סיפור חושפני ולא שגרתי העוסק בדברים המפחידים את כולנו, אלה המוכנים לקרוא גם סיפור שאינו נפתר בנחמה מיידית בין אם הם בני נוער או בוגרים, הספר הזה מסוגל לגרום לכם להרגיש.

להסביר רגש זה כמו להסביר צבע לאדם עיוור. ובכל זאת, אף פעם לא קראתי סיפור שמתאר רגשות בצורה מדויקת כל כך. כן, אני יודעת שזה בסך הכל סיפור התבגרות על נערה באיטליה. אבל נכנסתם פעם לנערה בת 17 לראש? נערה שרוטה, לא החלטית, אבל מפוצצת כל כך ברגש ובכמיהה לאהבה והשתייכות? נכנסתם פעם ללב שלה? יש כאן מישהי שעומדת מולכם ומעניקה לכם מפתח, חד פעמי, למגירות הלב שלה. אין לי מילים בכלל לתאר את החוויה הזו. אני באמת, באמת לא מצליחה להבין את התגובות הפושרות לספר הזה. אלסנדרה מסתכלת לכם בעיניים ומספרת לכם את כל הכאב, את הזרות, את הקשר הנפלא שלה עם אימה, את הקשר השבור והנוגה שלה עם סבתה, את כל החברים שאיבדה, את כל הדברים שקיבלה בתמורה, ואת העובדה שלא משנה מה יקרה מכאן והלאה, זה לא ימלא את החלל שנפער בתוכה. היא מסתובבת ברחבי העיר עם המעיל האדום שלה, עטופה בבדידות, חסרת יכולת להודות שהיא זקוקה לעזרה, משותקת מהאפשרות להראות חולשה, אבל היא מסתכלת לכם בעיניים בעודה מכניסה סכין ללבכם. איך אפשר להתעלם? איך אפשר שלא להיפצע?

המקום שאני עובדת בו נמצא במבנה של בית ספר תיכון. יש משהו בהליכה במסדרונות כאלה שמעורר מחשבות על האופן שבו חולף הזמן. משנה לשנה התלמידים, כך נראה, נעשים צעירים יותר, הבגדים שהם לובשים מוזרים יותר, והצבעים בשיער שלהם חדים יותר. ההליכה במסדרונות מעוררת גם שאלות על ההבדלים ואמירות זקנות נרגנות על מה היה "בזמני" ומה לא. בעיקר לא. הילדים שלי מתקשים להאמין, אבל בזמני לא היה לנו אינטרנט. אמנם היה מחשב בבית, אבל הוא היה נייח, שקל הרבה, ולא היה לו הרבה מאוד זיכרון. כשרצינו לשמוע מוזיקה, בזמני, לא היה לנו יוטיוב ואייטיונס. היו תקליטים. כשרצינו לקחת איתנו את המוזיקה שלנו נעזרנו בקלטות שעליהן הקלטנו את השירים שנוגנו ברדיו. זה היה רדיו ג'ורדן במקרה שלי. או רשת ג' במקרה הכללי יותר, שכן בזמני לא היתה גלגלצ.

אבל לא על פלאי הטכנולוגיה המודרנית אני הולכת לדבר אלא על הספרים. בזמני לא היה דבר כזה "ספרים לנוער". אחרי שסיימנו לקרוא בכיתה ט' את "אורי" ואת "פרחים בעליית הגג" לא נותר הרבה חומר קריאה תואם גיל, ועברנו מהר מאוד, מי שעוד המשיך לקרוא, הכוונה, שכן גם בזמני המבוגרים התלוננו על הנוער שאינו קורא יותר, לספרות מבוגרים. היום יש הרבה ספרות לנוער, ובעיקר איכשהו לנערות. ספרות שהמאפיינים שלה לא ממש ברורה, אבל ברור שיש בה גיבור או גיבורה בני 14-18, ושיש בה סיפור אהבה, ועיסוק בפן כזה או אחר של מורכבות החיים. לפעמים זה ספר שנחמד גם לקשישים כמוני לקרוא, למשל "אשמת הכוכבים" או סדרת "משחקי הרעב".

אז החורף שלי בזירולנד הוא סיפור נעורים. אלסנדרה בת השבע עשרה וחצי מתייתמת מאימה. כשהיא חוזרת לכיתה שלה בתיכון, היא מחליטה לשבת ליד האפס הכיתתי. גבריאלה, המכונה בפי כל "זירו" הוא המעמד הנחות בכיתה, התלמיד הרשלן והשקוף שכולם מתעלמים ממנו, ואלסנדרה בוחרת בהפגנתיות לשבת לידו. מכאן הספר מתפצל לשניים - היומן של אלסנדרה על מחצית השנה האחרונה שלה בתיכון, ומכתבים שהיא כותבת בגעגועים רבים לאימה המתה. היומן הוא יומן של תיכוניסטית מעורערת, והאובדן מסביר את הערעור כמובן. על החברות שלא מבינות, על הבחור האלים שמנסה להיות חבר שלה, על הלימודים, על הקשרים ההולכים ומתפתחים עם גבריאלה וכו'. המכתבים אל האם והזכרונות נוגעים ללב. אבל הם פזורים מדיי בין קטעי כתיבה וחוויות שכל מי שעבר את גיל שמונה עשרה די שמח לשכוח, ולתבוע במקומם בנוסטלגיה שקרית של "איך היה יפה בגיל ההתבגרות".

וזהו. בינוני כזה. משהו חסר לי בספר, אבל רק בסיומו הבנתי למה. הסתכלתי על הבת שלי התיכוניסטית ועל הדרך שבה היא מנהלת את חיי החברה שלה. אז בספר הזה אין פייסבוק ואין ווטסאפ. מלבד טלפונים אישיים והודעות טקסט, היה אפשר לחשוב שהוא נכתב בזמני, כלומר אי אז לפני עשרים וחמש שנים. לא חייב להפריע. סתם מוזר.

התחלתי את הספר בדמעות וכך גם גמרתי אותו... כמו שאלסנדרה אמרה "לא ייאמן... איך הסוף של הדברים תמיד דומה להתחלה..."
הספר? מהמם! העלילה? מעולה! דמויות? כובשות! הכל פשוט מושלם בספר הזה...

"החורף שלי בזירולנד" כל כך הזכיר לי את החיים שלי ובכלל את הדברים שאנשים עוברים בדרכם שלהם... ותמיד ,באיזה שלב בחיים, אתה מרגיש בסוג של בור מיוחד בשבילך- בתוך החורף באיזה מדינת 'לונדלי' כזאת שרק אתה שם... לי זה קורה וקרה המון פעמים ואני מאמינה שכמעט לכולם. וכשאתה שם.. טוב אתה אבוד! בתוך עצמך. כל אחד חולם שיבוא איזה 'נסיך זירו' מושלם כזה ויושיט לך יד...
ולאלסנדרה זה קרה... וזה ריתק אותי! הייתי רוצה שהספר פשוט ימשיך וימשיך ולא יגמר לעולם...

כל מי שרואה את הספר הזה בספריה או בכל צירוף מקרה אחר- שיקח אותו ויקרא! אין לו מה להפסיד! ספר פשוט מקסים ונוגע ללב!

לא כל כך אהבתי את הספר. כן, הוא היה יפה, מרגש אולי, אבל לא הייתה בו פואנטה. מאז שאלסנדרה וה"זירו" הזה הפכו להיות חברים (דבר שהיה ברור עוד מהתקציר) הכול הפך להיות חסר עלילה, מקרים קטנים, מיצגים כל אחד את עצמו, כמו בחיים האמיתיים. ספר לא יכול להיות ככה, הוא צריך עמוד שידרה, וכאן עמוד השידרה הוא רופף ולא בטוח. אז זה גרם לי להוריד כוכב אחד.
חוץ מזה, יש את העניין של הסוף - מה זה הסוף הזה?! הוא מהיר מידי ולא מובן ובעיקר לא סופי (כן, אני יודעת שיש דבר כזה סוף פתוח אבל גם סוף פתוח הוא סופי במידה מסויימת). היה נראה כאילו לסופרת נמאס מהספר אז היא ניסתה "לתקוע" לו איזה סוף, סתם משהו שהיא חשבה עליו ברגע, ולגמור עם הספר. זה גרם לי להוריד עוד כוכב.
זהו בעיקרון.

אני מאמינה במושג שנקרא העברה ,כלומר בשיחה או בקריאת דבריו של מישהו אני מרגישה רגשות שהם לא שלי מפני שהכותב העביר לי את ריגשותיו.
מה שקיבלתי בקריאת הספר עירער אותי לגמרי...ריקנות ודיכאון.
הריקנות האין סופית הזו שמלווה את הדמות גרמה לי אחרי קריאת הספר לבכות.
אבל הסיפור עצמו מוצלח והדמויות גם כן.
הקטעים בו היא נזכרת ומספרת על חוויות עם אמא שלה גרמו לבכות כל פעם שקראתי את זה.
בעיקרון הספר עצמו יפה עד האמצע ,משם אין תקווה .זה כאילו הדמות השלימה עם האפרוריות של הדיכאון והריק בתוכה.
אני אישית אוהבת שספרים על התמודדות נגמרים בתקווה בתהליך נפשי בונה.
מה שאתם מרגישים אחרי הספר ,זה הרגשות והמסר של הכותב,מה שאני הרגשתי היה: ריקנות וחוסר חיונות.
אבל סך הכל הוא בסדר ..לא ממש ממליצה ...

הספר הזה קליל ,נחמד ומסקרן .
אלסנדרה בת ה17 מאבדת את אמא שלה אחרי שחלתה במחלה ,היא מתרחקת מהחברות שלה לכיתה ומתחברת לאט לאט לילד שהכינוי שלו ״זירו״ ,את הכינוי קיבל משונאיו לכיתה ,הוא לא מקובל בכיתה ,כולם צוחקים עליו ואין לו חברים .
בהמשך העלילה נוצרת בינהם מערכת יחסים והיא מתאהבת בו .
הספר הזה מתאים לחורף בעייני ,ממליצה :))

הפסקתי אותו באמצע, הפצצת קללות בדיבור ושעמום על העלילה.