1. אני נושמת (קטע/סיפור)

אני נושמת.
או שאולי לא.
אנבל עומדת עכשיו מולי. עיניה מביטות בעיניי. אבל העיניים שלי כבר מזמן דבוקות לרצפה.
אני לא יכולה להאמין לדבריה. אני לא יכולה להאמין להרבה דברים, כמו העובדה שהיא אמא שלי.
והיא חוזרת עוד ועוד על אותן מילים, מילים שדוקרות אותי כמו סכין, אבל אני כבר הספקתי להקשיב.
"קטיה!" אני שומעת את קולה קורא לי. כאילו מבעד למחצה. "תסתכלי עלי, ילדה שלי."
אני מרימה את מבטי, למרות שאני לא רוצה, ומביטה באותן עיניים, אותה נשמה שגזלה ממני כל תקווה לעתיד בעולם הזה.
"קטיה! מתוקה שלי!" היא קוראת בקול רועד ומנסה להחזיק את פניי בידיה המזיעות. "אני יודעת שאת כועסת אבל תנסי להבין אותי! אנ... אני... ע... עכשיו... הבעיות שלנו נפתרו! הן נפתרו, קטיה שלי!"
אני מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי ואת פי נפתח מעצמו. "נפתרו?! הן היו יכולות להיפתר בדרך אחרת! אם רק הייתי מדברת איתי לפני כן! אם רק... היית חושבת קצת... הייתי צריכה לדעת שאת לעולם לא תחכי."
אני קמה והולכת ממקומי בתקווה לקצת שקט אבל אנבל לא מוותרת.
"קטיה!" היא צועקת, "חכי רגע! נסי להבין אותי-"
"להבין אותך?" אני לא צועקת. קולי עולה רק מעט מעל לחישה. "להבין מה? שרצחת את אבא שלי?"
קול בכייה של אנבל מהדהד באוזניי בעודי לוקחת את התיק ועוזבת.
עכשיו אני ללא ספק לא נושמת.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים