ביקורת ספרותית על כלאדם מאת פיליפ רות
ספר טוב

---

"חמישים גוונים של שחור". ארבע מילים המסכמות את הספר הקודר זה שהעטיפה השחורה ועליה שעון כיס מזכירה לי כל כך את דמותו של מלאך המוות בשעון האסטרונומי שבפראג העתיקה. הסיפור נפתח בהלווייתו של גיבור הסיפור – ואנו מקבלים רשימת מצאי של מארג הקשרים האנושים הקרובים שצבר במהלך חייו – מעין גרסה מודרנית של חד-גדיא: שלוש נשים (מהן התגרש), שני בנים (מתנכרים), בת אחת (אהובה ואוהבת) ומאהבת אחת....מכאן הסופר לוקח אותנו למסע, לעיתים מייגע מעט, בעקבות מהלך חייו הנפתל של הגיבור: זה רווי מעללים, אך אלו מתחלפים, ככל שהגיבור מתבגר, בהגיגים על החיים. אלה מתקדרים ככל שבריאותו של הגיבור מתערערת והמפגש הבלתי נמנע עם התולעים מתקרב והולך....

"מה אתה לוקח מכאן?" נשאלתי לא אחת בתום עוד סדנא לשיפור מיומנויות אישיות אלה ואחרות....לא בדיוק מהשאלות החביבות עלי. אבל כשאני בכל זאת מנסה לגבש לעצמי אלו תובנות אני לוקח מהספר הזה – אני יכול להצביע על שלוש עיקריות:

ראשית, הזיקנה היא שדה קרב ענק שבו יש רק מנוצחים חסרי תקווה מלכתחילה: כך אומרת לגיבור גוון, אשתו של הבוס שלו קלרנס, לאחר שהלה נפטר: "הזקנה היא קרב, יקירי, אם לא בזה אז במשהו אחר. קרב בלתי פוסק, ובדיוק כשאתה בנקודת השפל שלך והכי פחות מסוגל לגייס את רוח הלחימה שלך מפעם". לאחר מספר שיחות עם בני גילו מתחוורת לגיבור התמונה במלואה: "כל מה שנודע לו היה כלום לעומת המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים. לו היה ער בזמנו לסבל האיום של כל איש ואישה שהזדמן לו להכיר. ..לסיפור הכואב של כל אחד על חרטה ואובדן והשלמה שלווה, על פחד ופאניקה ובידוד וחרדה, אילו ידע על כל אחד מהדברים האחרונים שמהם הם נפרדו .....ואיך, בצורה שיטתית הם הלכו וחרבו...הזיקנה היא לא קרב: הזיקנה היא מרחץ דמים".

שנית, השליטה המוגבלת של האדם על מהלך חייו. איך אלו נבנים, נדבך על גבי נדבך, לעיתים כאילו יש להם כח מניע משלהם המנוגד לזה של האדם וגובר עליו ככל שהאדם נחלש: "מתוך הבנה של כל מה שחיסל במו ידיו ולכאורה בלי שום סיבה טובה, ומה שגרוע עוד יותר, בניגוד לכוונתו שלו, בניגוד לרצונו....מתוך ההבנה המשפילה שעכשיו ולא רק מבחינה פיסית הוא צמק ונהיה מישהו שלא רצה להיות...כל מיני דחפים שקודם לכן היו אסורים...פתאום השתחררו בתוכו וכשניתן להם פורקן,... - בזעם וביאוש של אדם חולה וחסר שמחה שלא מסוגל לשמור מרחק מהמלכודת הקטלנית ביותר של מלחמה מתמשכת, עיוות האופי של החולה – ניתץ את החוליה המקשרת האחרונה אל האנשים היקרים ביותר שהכיר".

שלישית, לזיקנה כשלעצמה אין תכלית והיא משוללת הנאה כלשהי הנובעת ממנה עצמה: " ...זה עדיין היה החוף שלו ומרכז המעגלים בהם הסתובבה מחשבתו כשהוא נזכר במיטב הילדות. אבל כמה זמן יכול אדם לבלות בהזכרות במיטב הילדות? מה בדבר להנות ממיטב גיל הזיקנה? או שמיטב גיל הזיקנה הוא רק זה – געגועים למיטב הילדות.....".

הדירוג: התלבטתי באשר לדירוג: מחד, כמחצית הספר הדק הזה אינה מרתקת באופן מיוחד ולעיתים אף משמימה למדי. מאידך, המחצית השניה היא סיפור אחר – עת פיליפ רות פורס בפנינו השקפת עולם קשה, מציאותית להחריד שאינה יודעת רחם באשר לצפוי לנו בסוף הדרך. הסתפקתי, איפוא, בדירוג השני במעלה.

השורה התחתונה: ציינתי מה שהיו עבורי שלוש התובנות השחורות משחור בספר הזה. מי שמעוניין בעוד 47 גוונים של קדרות, שיקרא את הספר. הספר מומלץ מאד בזכות חשבון הנפש הנוקב שמן הראוי שכל אחד מאיתנו יעשה – עכשיו ולקראת הסוף הבלתי נמנע....הערת אזהרה: להרחיק מהישג ידם של בעלי נטיות אובדניות.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על כלאדם