ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 8 באוגוסט, 2011
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
"כל אדם" הוא ספר אימה. הוא לא נזקק לערפדים, קניבלים, עורבים, או צוענים, זה לא סטפן קינג, אפילו לא אדגר אלן פו. מדובר באימה מהסוג הבסיסי ביותר, שאינה נצרכת לשום אלגוריה, אלא כזו שמכוונת לשורש פחדיו של כל אחד מאיתנו, פחד המוות, ואפילו יותר מכך - פחד הזקנה.
באופן אירוני משהו, בספרו הקצרצר (128 עמודים) של פיליפ רות מתוארת במהירות תמצית תקופת חייו המלאים-למדי של אדם באמצע העשור השמיני שלו, ויש בו ניסיון להקיף מנקודת מבטו את תפיסותיו לגבי הבחירות שעשה בחייו, תסכוליו, השגיאות שעשה במהלכם, ההתמודדות עם גילו וההשלמה עם כך שהוא עומד להיות מושלך מהמירוץ הזה, של להיות בחיים. האבסורד המחריד בסיפור הזה הוא שלמרות הרפרוף השטוח בהם הם מתוארים, נדמה שאי אפשר להוסיף דבר לחיים האלה. יש כאן התרפקות על הרף עין של זכרונות ילדות וכוח עלומים שחלפו מזמן כל כך, יש קריירה מוצלחת בתחום הפרסום שתמה לה, ולבסוף את הניסיון ה(בלתי) נלאה למצוא טעם ומשמעות גם בגיל השלישי, עם בגידת הגוף, הבדידות, והדחף הילדותי והלא-נשלט של להיות רלוונטי עדיין, להיות משמעותי, יצרני ויצרי, גם לאחר שאבני הבניין שמהן בנית את עולמך מתפוררות ונעלמות.
סבתא של שירי אמרה לי פעם שאולי היא בת שמונים וארבע, אבל היא מרגישה, בפנים, בת עשרים ושתיים. רק בחוץ, מוזר לה כל כך לגלות בכל פעם, יש לה גוף עייף כל כך.
אני בן שלושים ושמונה. תיאורטית, באופן גס, אדם צעיר שעתידו לפניו. אבל כבר עכשיו אני מרגיש את זה קורה. אני מתגעגע בכאב אל ההווה, כשאני מתבונן בילדים שלי עכשיו כמו בצילום במהירות מואצת של צמחים שגדלים, או עננים בשמיים, ומרגיש את הזמן שגולש לי מבין האצבעות כמו חול בחוף הים. עברו כבר עשרים שנה מאז שהתגייסתי, וזה לא נתפס. לא נתפס! ההורים שלי אומרים לי, רק אתמול היית תינוק חייכן, רק אתמול. ואני מאמין להם. כי רק אתמול דהרתי על הקורקינט האדום שלי במורד רחוב השל"ה, מתאושש מה'ברוגז' התורני עם אבי דבש. רק אתמול ישבתי על הבאלקוני בדירה שלי ברחוב טבריה בירושלים, מחכה בלב הולם שתתקשר הנערה הזאת שפגשתי בבצלאל. רק אתמול. ואני עדיין לא אומר, רק אתמול הייתי בריא. רק אתמול יכולתי, הייתי מסוגל, היה לי.
אז מה עושים כדי שהחיים יהיו מלאים גם בסוף? אולי משפחה, אולי עוד ילדים, אולי לאכול רק חסה, אולי לקנות חברים, אולי לגור במקום אחר, אולי להחליף עבודה, אולי לא להתפתות, אולי דווקא כן, אולי לא להשתעבד, אולי לעשות משהו משמעותי, אולי להפסיק להתלבט, אולי ללכת רק על בטוח, אולי להמשיך ולקוות שיהיה רק טוב, ושגם קצת פחות זה בסדר.
****
"אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...
אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...
אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו."
25 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
לגיבור הספר
היו חיים מעניינים וטובים. הוא ברוך כשרונות, הוא הלך אחרי ליבו, היתה לו קריירה משגשגת ולא חסר לו כסף. אבל הוא לא מאושר - וגם הוא פוחד מהמוות ולא היה רוצה לוותר ולו אף יום אחד. איך נדע לאן נתיבי חיינו מובילים אותנו?
|
|
|
דולדול
(לפני 14 שנים)
מהי האלטרנטיבה?
זה לא ספר אימה. זה ספר חיים. כי מהי האלטרנטיבה להיות זקו? למות צעיר? האם היית מעדיף? יש יופי בכל גיל אף כי יש לחפשו. אני בת 75 והחיים יפים יפים. לפעמים אני מרגישה כמו בת 30 ולפעמים אני מרגישה כי עברו שנים וזה ניכר פיזית וגם נפשית אבל לא הייתי מוותרת על אף יום. בני הדור של היום הם בעלי סיכוי גדול להגיע לגיל 100. תמיד יש מה ללמוד ואפשר להנות גם מדברים שלכאורה נראים טריביאליים כמו יום יפה, שמש זורחת, צפורים שרות וילדים משחקים. אכן צריך ללמוד להנות ממה שיש, לפתח תחביבים וחברים ולמצוא עיסוק מענין ומאתגר.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
ההווה הוא מתנה
ומכאן שמו, באנגלית
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
אחד הדברים שלמדתי ממורה
אחת, שיעור חשוב שרוב האנשים שוכחים: ליהנות מהווה.
כל הזמן זה בעוד רגע, בשבוע הבא, מחר, בערב, בעוד שעתיים... מה עם הווה? למה לא ליהנות מהשנייה הזאת? הנה אני יושבת ומקלידה, יש לי מחשב, קורת גג מעל לראשי, כרגע יש כל כך הרבה דברים שמחים בחיי (כן, יש גם כמה בעיות קשות, אבל הן לא סותרות את הדברים הטובים) אני עוד אתגעגע, זה ברור, לרגע הזה שבו הגבתי לביקורת הנהדרת הזאת, שצובטת את לבי. כן, מלנכוליה, אהובתי, מהגיל שבו מתחילים להתבונן בעבר כעל נתח היסטוריה, מתחיל הפחד מהמוות. אז בואו נהנה מרגע ההווה, שהרי כשאהיה בת שמונים בוודאי אתגעגע אליו. |
|
|
שין שין
(לפני 14 שנים)
לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו-זה בהחלט עוזר, גם בזמנים קשים!
|
|
|
יוֹסֵף
(לפני 14 שנים)
ספר אימה
ללא ספק. יצא לי שוב לחשוב על הספר לאחרונה בהרהורי על מותו של עדי טלמור, בדרך שבה בחר לעשות את זה, ובבדידות שבה עשה זאת. ספק קשה. הרהורים קשים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
הרגת אותי
צמיגי בנחת
|
|
|
עמיר
(לפני 14 שנים)
לא קשה ...
http://www.youtube.com/watch?v=_NtYiP_yxD8
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
קשה בנחת
|
|
|
עמיר
(לפני 14 שנים)
סקירה מרגשת ונפלאה
אולי אנחנו צריכים פשוט קצת להאט לפעמים, לא לנסות להספיק, סתם להתבונן סביבנו בנחת, ליהנות ממה שאנחנו רואים.
|
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים)
כלום כלום כלום
לא יעצור את הזמן, גם לא את תחושת ההחמצה...
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים)
אדם מתלבט=אדם חושב=אדם קיים.
כהרגלך ניסחת את זה יופי. בבקשה אל תפסיק להתלבט.
זה יפגום בכתיבתך:) |
25 הקוראים שאהבו את הביקורת
