****
"כל אדם" הוא ספר אימה. הוא לא נזקק לערפדים, קניבלים, עורבים, או צוענים, זה לא סטפן קינג, אפילו לא אדגר אלן פו. מדובר באימה מהסוג הבסיסי ביותר, שאינה נצרכת לשום אלגוריה, אלא כזו שמכוונת לשורש פחדיו של כל אחד מאיתנו, פחד המוות, ואפילו יותר מכך - פחד הזקנה.
באופן אירוני משהו, בספרו הקצרצר (128 עמודים) של פיליפ רות מתוארת במהירות תמצית תקופת חייו המלאים-למדי של אדם באמצע העשור השמיני שלו, ויש בו ניסיון להקיף מנקודת מבטו את תפיסותיו לגבי הבחירות שעשה בחייו, תסכוליו, השגיאות שעשה במהלכם, ההתמודדות עם גילו וההשלמה עם כך שהוא עומד להיות מושלך מהמירוץ הזה, של להיות בחיים. האבסורד המחריד בסיפור הזה הוא שלמרות הרפרוף השטוח בהם הם מתוארים, נדמה שאי אפשר להוסיף דבר לחיים האלה. יש כאן התרפקות על הרף עין של זכרונות ילדות וכוח עלומים שחלפו מזמן כל כך, יש קריירה מוצלחת בתחום הפרסום שתמה לה, ולבסוף את הניסיון ה(בלתי) נלאה למצוא טעם ומשמעות גם בגיל השלישי, עם בגידת הגוף, הבדידות, והדחף הילדותי והלא-נשלט של להיות רלוונטי עדיין, להיות משמעותי, יצרני ויצרי, גם לאחר שאבני הבניין שמהן בנית את עולמך מתפוררות ונעלמות.
סבתא של שירי אמרה לי פעם שאולי היא בת שמונים וארבע, אבל היא מרגישה, בפנים, בת עשרים ושתיים. רק בחוץ, מוזר לה כל כך לגלות בכל פעם, יש לה גוף עייף כל כך.
אני בן שלושים ושמונה. תיאורטית, באופן גס, אדם צעיר שעתידו לפניו. אבל כבר עכשיו אני מרגיש את זה קורה. אני מתגעגע בכאב אל ההווה, כשאני מתבונן בילדים שלי עכשיו כמו בצילום במהירות מואצת של צמחים שגדלים, או עננים בשמיים, ומרגיש את הזמן שגולש לי מבין האצבעות כמו חול בחוף הים. עברו כבר עשרים שנה מאז שהתגייסתי, וזה לא נתפס. לא נתפס! ההורים שלי אומרים לי, רק אתמול היית תינוק חייכן, רק אתמול. ואני מאמין להם. כי רק אתמול דהרתי על הקורקינט האדום שלי במורד רחוב השל"ה, מתאושש מה'ברוגז' התורני עם אבי דבש. רק אתמול ישבתי על הבאלקוני בדירה שלי ברחוב טבריה בירושלים, מחכה בלב הולם שתתקשר הנערה הזאת שפגשתי בבצלאל. רק אתמול. ואני עדיין לא אומר, רק אתמול הייתי בריא. רק אתמול יכולתי, הייתי מסוגל, היה לי.
אז מה עושים כדי שהחיים יהיו מלאים גם בסוף? אולי משפחה, אולי עוד ילדים, אולי לאכול רק חסה, אולי לקנות חברים, אולי לגור במקום אחר, אולי להחליף עבודה, אולי לא להתפתות, אולי דווקא כן, אולי לא להשתעבד, אולי לעשות משהו משמעותי, אולי להפסיק להתלבט, אולי ללכת רק על בטוח, אולי להמשיך ולקוות שיהיה רק טוב, ושגם קצת פחות זה בסדר.
****
"אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...
אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...
אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו."