קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה. זה לא ספר שגורם כאב בלב של עצב. זה ספר מזעזע, ספר קודר, אפל, חשוך, אפילו משתק. ספר שמשאיר אותך בוהה בנקודה בלתי מוגדרת בחלל ברפיון ידיים, בכהות ובלאות. ספר על הגורל הבלתי נמנע של כולנו – המוות. על התייצבות החיים מול המוות, ולא, זה לא סיפור בנאלי. זה סיפור על ההכרה בעובדת המוות המכריעה את הכל. הכרה אך לא השלמה, כי איך אפשר להשלים עם החידלון, עם האין. "העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל כך לא צודק, ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי". זהו הציר שעליו נסוב הספר כולו.
זה סיפור על אדם, בן שבעים ואחת, העומד ערב לפני ניתוח נוסף, השביעי בשנים האחרונות, שמטרתו לאפשר זרימת דם למוח, או במילים פשוטות - להשאירו בחיים. באותו לילה הוא נזכר בחייו, משנות ילדותו המאושרות בחנות התכשיטים של אביו, דרך חיי המשפחה העקלקלים שלו, שלוש נשותיו, שלושת ילדיו. ההתמודדות עם המוות של הוריו, והרגשת הבדידות שבעקבותיה. ווידוי אינטימי, שנקרא ללא הפסקות, של אדם זקן על מה שהוא היה רוצה להיות, על מה שהוא לא. על הטעויות, על הדברים שאי אפשר להשיב, על המציאות הבלתי ניתנת לשינוי.
לאורך כל הספר הקורא מקשיב להתמודדות עם הזקנה, לבלאי הגוף, לאבדן הכוח, לכאבים, הזקנה ש"היא לא קרב, היא מרחץ דמים". בעקבות ידידתו, הסובלת מכאבים בלתי מרפים ובלתי נתפסים, שנוטלת חופן כדורים ושמה קץ לחייה, הוא חושב לעצמו: "איך מישהו מחליט מרצונו לעזוב את המלאוּת שלנו למען אותו לא-כלום אינסופי? איך הוא היה עושה את זה? הוא היה יכול לשכב שם ברוגע ולהגיד שלום? היה לו הכוח למחות הכל?" (עמ' 116)
הפגישה שלו עם הקברן שחופר כבר שלושים וארבע שנים את הקברים בבית הקברות היהודי, שחפר את קבריו של הוריו וכנראה גם יחפור את קברו שלו, היא פגישה גרוטסקית מצד אחד ומרגיעה מצד שני. התיאור הלקוני של חפירת הקבר והשיחה עם הקברן היא, בעיני, הישג ספרותי.
זהו לא סיפור פילוסופי, זהו סיפור קצר ופשוט, תמציתי, עם תיאורים פשוטים, נוגעים, דוקרים, ובזה כוחו.
"אנחנו יכולים לומר עליו מה שבלי ספק אמרו יקיריו של כמעט כל מי שקבור כאן: הוא היה צריך לחיות יותר זמן. הוא באמת היה צריך" (עמ' 12).
קשה להמליץ על ספר כזה, אבל הוא בכל זאת מומלץ למי שמוכן להיענות 'לקריאה שנקראים החיים להתייצב מול המוות', באומץ ופחד גם יחד.

















