איך קורה שחיפוש אחרי אושר, כשהמהות של המילה היא כל מה שטוב ומסמלת עבורנו את כל מה שתמיד רצינו, יכל להיות כל כך מייגע וקודר? אולי להיות מאושר זאת משימה קצת יותר קשה משחשבנו וכנראה שרבים הם בני האדם שהאושר זר להם. אולי המושכות לא רק בידיים שלנו, אולי האופי שלנו, טבע האדם שלא יודע שובע ותמיד רעב לעוד ריגוש הוא הבעיה העיקרית הוא זה שמקשה על חיינו, אולי הכל עניין של בחירה ואולי אנחנו לגמרי לא בשליטה ומלכתחילה לא נועדנו להיות מאושרים. כי איך אפשר להיות מאושרים כשהחיים מלאים בכל כך הרבה סבל, בדידות ואבדן, חרטה ומוות. זה רק הגיוני שכל אדם במהלך חייו יזכה לטעום את הצד השחור של החיים. יכל להיות שאושר הוא בסה"כ עוד אגדה, סיפור עם, או רעיון שבני האדם חשבו עליו ומאז כולם עסוקים בחיפוש אחריו כאילו וחיפשו את האל בכבודו ובעצמו.

מדובר בסיפורו של אדם, ואולי אפילו סיפורו של כל אדם, כי אם נעצור ונחשוב על זה לרגע, על מהי מטרתו של כל אדם במסעו הקצר על הכדור הכחול, ואני לא מדבר על הרצונות והשאיפות שלנו במסגרת חברה מסוימת, כאלו שאנחנו אולי חושבים שאנחנו רוצים כי כך נהוג לעשות, כי אם ברצונות יותר עמוקים, נגלה שמאחורי כל פעולה ובחירה במהלך חייו יש כמיהה אל מטרה אחת וכנראה שגם החשובה ביותר - להיות מאושר. אנחנו נעשה הכל כדי להיות מאושרים גם אם זה יפגע בנו, גם אם אנחנו בכלל ולא מודעים לעובדה שאנחנו פוגעים בעצמנו. הבחירות שלנו משקפות את הרצון האנושי הזה שקיים עמוק אצל כל אחד ואחת מאיתנו והרבה פעמים החיפוש אחר האושר לא בהכרח מבטיח סוף טוב. לבחירות שלנו יש תוצאות ואנחנו נאלצים להתמודד עם ההשלכות.

ספר שמתעסק בפחדים הגדולים ביותר של האדם, הפחד מזקנה, הפחד מלבזבז את חיינו ולהגיע אל קו הסיום כשאנחנו מלאים בחרטות, על פספוס. זהו ספר על הפחד הגדול ביותר של האדם - המוות.
איך נהפוך את החיים למלאים יותר? זה בכלל אפשרי, זה בידינו?
ניתן לקרוא את הספר הקודר הזה כספר אימה לכל דבר. ספר עצוב, קשה ובעיקר מצמרר מרוב שהוא כה אנושי ואותנטי.

****


"כל אדם" הוא ספר אימה. הוא לא נזקק לערפדים, קניבלים, עורבים, או צוענים, זה לא סטפן קינג, אפילו לא אדגר אלן פו. מדובר באימה מהסוג הבסיסי ביותר, שאינה נצרכת לשום אלגוריה, אלא כזו שמכוונת לשורש פחדיו של כל אחד מאיתנו, פחד המוות, ואפילו יותר מכך - פחד הזקנה.
באופן אירוני משהו, בספרו הקצרצר (128 עמודים) של פיליפ רות מתוארת במהירות תמצית תקופת חייו המלאים-למדי של אדם באמצע העשור השמיני שלו, ויש בו ניסיון להקיף מנקודת מבטו את תפיסותיו לגבי הבחירות שעשה בחייו, תסכוליו, השגיאות שעשה במהלכם, ההתמודדות עם גילו וההשלמה עם כך שהוא עומד להיות מושלך מהמירוץ הזה, של להיות בחיים. האבסורד המחריד בסיפור הזה הוא שלמרות הרפרוף השטוח בהם הם מתוארים, נדמה שאי אפשר להוסיף דבר לחיים האלה. יש כאן התרפקות על הרף עין של זכרונות ילדות וכוח עלומים שחלפו מזמן כל כך, יש קריירה מוצלחת בתחום הפרסום שתמה לה, ולבסוף את הניסיון ה(בלתי) נלאה למצוא טעם ומשמעות גם בגיל השלישי, עם בגידת הגוף, הבדידות, והדחף הילדותי והלא-נשלט של להיות רלוונטי עדיין, להיות משמעותי, יצרני ויצרי, גם לאחר שאבני הבניין שמהן בנית את עולמך מתפוררות ונעלמות.

סבתא של שירי אמרה לי פעם שאולי היא בת שמונים וארבע, אבל היא מרגישה, בפנים, בת עשרים ושתיים. רק בחוץ, מוזר לה כל כך לגלות בכל פעם, יש לה גוף עייף כל כך.

אני בן שלושים ושמונה. תיאורטית, באופן גס, אדם צעיר שעתידו לפניו. אבל כבר עכשיו אני מרגיש את זה קורה. אני מתגעגע בכאב אל ההווה, כשאני מתבונן בילדים שלי עכשיו כמו בצילום במהירות מואצת של צמחים שגדלים, או עננים בשמיים, ומרגיש את הזמן שגולש לי מבין האצבעות כמו חול בחוף הים. עברו כבר עשרים שנה מאז שהתגייסתי, וזה לא נתפס. לא נתפס! ההורים שלי אומרים לי, רק אתמול היית תינוק חייכן, רק אתמול. ואני מאמין להם. כי רק אתמול דהרתי על הקורקינט האדום שלי במורד רחוב השל"ה, מתאושש מה'ברוגז' התורני עם אבי דבש. רק אתמול ישבתי על הבאלקוני בדירה שלי ברחוב טבריה בירושלים, מחכה בלב הולם שתתקשר הנערה הזאת שפגשתי בבצלאל. רק אתמול. ואני עדיין לא אומר, רק אתמול הייתי בריא. רק אתמול יכולתי, הייתי מסוגל, היה לי.

אז מה עושים כדי שהחיים יהיו מלאים גם בסוף? אולי משפחה, אולי עוד ילדים, אולי לאכול רק חסה, אולי לקנות חברים, אולי לגור במקום אחר, אולי להחליף עבודה, אולי לא להתפתות, אולי דווקא כן, אולי לא להשתעבד, אולי לעשות משהו משמעותי, אולי להפסיק להתלבט, אולי ללכת רק על בטוח, אולי להמשיך ולקוות שיהיה רק טוב, ושגם קצת פחות זה בסדר.







****

"אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...
 
אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו."

"חמישים גוונים של שחור". ארבע מילים המסכמות את הספר הקודר זה שהעטיפה השחורה ועליה שעון כיס מזכירה לי כל כך את דמותו של מלאך המוות בשעון האסטרונומי שבפראג העתיקה. הסיפור נפתח בהלווייתו של גיבור הסיפור – ואנו מקבלים רשימת מצאי של מארג הקשרים האנושים הקרובים שצבר במהלך חייו – מעין גרסה מודרנית של חד-גדיא: שלוש נשים (מהן התגרש), שני בנים (מתנכרים), בת אחת (אהובה ואוהבת) ומאהבת אחת....מכאן הסופר לוקח אותנו למסע, לעיתים מייגע מעט, בעקבות מהלך חייו הנפתל של הגיבור: זה רווי מעללים, אך אלו מתחלפים, ככל שהגיבור מתבגר, בהגיגים על החיים. אלה מתקדרים ככל שבריאותו של הגיבור מתערערת והמפגש הבלתי נמנע עם התולעים מתקרב והולך....

"מה אתה לוקח מכאן?" נשאלתי לא אחת בתום עוד סדנא לשיפור מיומנויות אישיות אלה ואחרות....לא בדיוק מהשאלות החביבות עלי. אבל כשאני בכל זאת מנסה לגבש לעצמי אלו תובנות אני לוקח מהספר הזה – אני יכול להצביע על שלוש עיקריות:

ראשית, הזיקנה היא שדה קרב ענק שבו יש רק מנוצחים חסרי תקווה מלכתחילה: כך אומרת לגיבור גוון, אשתו של הבוס שלו קלרנס, לאחר שהלה נפטר: "הזקנה היא קרב, יקירי, אם לא בזה אז במשהו אחר. קרב בלתי פוסק, ובדיוק כשאתה בנקודת השפל שלך והכי פחות מסוגל לגייס את רוח הלחימה שלך מפעם". לאחר מספר שיחות עם בני גילו מתחוורת לגיבור התמונה במלואה: "כל מה שנודע לו היה כלום לעומת המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים. לו היה ער בזמנו לסבל האיום של כל איש ואישה שהזדמן לו להכיר. ..לסיפור הכואב של כל אחד על חרטה ואובדן והשלמה שלווה, על פחד ופאניקה ובידוד וחרדה, אילו ידע על כל אחד מהדברים האחרונים שמהם הם נפרדו .....ואיך, בצורה שיטתית הם הלכו וחרבו...הזיקנה היא לא קרב: הזיקנה היא מרחץ דמים".

שנית, השליטה המוגבלת של האדם על מהלך חייו. איך אלו נבנים, נדבך על גבי נדבך, לעיתים כאילו יש להם כח מניע משלהם המנוגד לזה של האדם וגובר עליו ככל שהאדם נחלש: "מתוך הבנה של כל מה שחיסל במו ידיו ולכאורה בלי שום סיבה טובה, ומה שגרוע עוד יותר, בניגוד לכוונתו שלו, בניגוד לרצונו....מתוך ההבנה המשפילה שעכשיו ולא רק מבחינה פיסית הוא צמק ונהיה מישהו שלא רצה להיות...כל מיני דחפים שקודם לכן היו אסורים...פתאום השתחררו בתוכו וכשניתן להם פורקן,... - בזעם וביאוש של אדם חולה וחסר שמחה שלא מסוגל לשמור מרחק מהמלכודת הקטלנית ביותר של מלחמה מתמשכת, עיוות האופי של החולה – ניתץ את החוליה המקשרת האחרונה אל האנשים היקרים ביותר שהכיר".

שלישית, לזיקנה כשלעצמה אין תכלית והיא משוללת הנאה כלשהי הנובעת ממנה עצמה: " ...זה עדיין היה החוף שלו ומרכז המעגלים בהם הסתובבה מחשבתו כשהוא נזכר במיטב הילדות. אבל כמה זמן יכול אדם לבלות בהזכרות במיטב הילדות? מה בדבר להנות ממיטב גיל הזיקנה? או שמיטב גיל הזיקנה הוא רק זה – געגועים למיטב הילדות.....".

הדירוג: התלבטתי באשר לדירוג: מחד, כמחצית הספר הדק הזה אינה מרתקת באופן מיוחד ולעיתים אף משמימה למדי. מאידך, המחצית השניה היא סיפור אחר – עת פיליפ רות פורס בפנינו השקפת עולם קשה, מציאותית להחריד שאינה יודעת רחם באשר לצפוי לנו בסוף הדרך. הסתפקתי, איפוא, בדירוג השני במעלה.

השורה התחתונה: ציינתי מה שהיו עבורי שלוש התובנות השחורות משחור בספר הזה. מי שמעוניין בעוד 47 גוונים של קדרות, שיקרא את הספר. הספר מומלץ מאד בזכות חשבון הנפש הנוקב שמן הראוי שכל אחד מאיתנו יעשה – עכשיו ולקראת הסוף הבלתי נמנע....הערת אזהרה: להרחיק מהישג ידם של בעלי נטיות אובדניות.

המוות מחכה לכולנו .המוות והחיים בספר הזה הנם של גבר מערבי ,לבן, אוניברסלי.גבר שהתחתן שלוש פעמיים ,בגד בנשותיו אין ספור,שני בניו מנישואיו הראשוניים בזים לו ואינם סולחים על בגידתו באמם ,נותרה לו בתו האהובה והנאהבת מנישואיו השניים. עשה קריירה נאותה בתחום הפרסום .

בעשור השישי והשביעי של חייו -הגוף ובעיקר הלב מתחילים לבגוד בו והוא עובר סדרת ניתוחים -צנתורים.

ומה יש לו בסוף ימיו ?-תחושת אי שייכות ,בדידות,חוסר יכולת ליהנות מהדברים הקטנים של היומיום וגם מהדברים שמביאים מזור לנפש .הוא בודד כגבר,כאיש בלי משפחה ,כאב -בלי אהבת ילדיו,כיתום מהוריו ,וכחבר -שעמיתיו לעבודה נפטרים בזה אחר זה .

הוא מודע לטעויות שעשה בחלק מחייו -{בגידתו באשתו השנייה המסורה ,התועלתנית,בדוגמנית חסרת אישיות ויכולת תפקודית} ואשר בגינו הוא משלם בבדידותו.הולך לניתוח שגרתי -לבדו מנוכח הנסיבות שממנו אינו קם .

רות' -מנסה לצייר את התנהלותו,מחשבותיו ותלישותו של הגבר הממוצע הלבן בתרבות המערבית- בדעיכתו האטית לקראת מותו.אבל רות' נכשל -הוא לא הולך עד הסוף .המוות יפה מדי,הבדידות סינתטית ,והחיים סתמיים מדי בטקסט .

מי שחווה מוות של יקיר לו יודע וחש שמשמעות החיים מורכבת יותר לגבי מי שהולך למות ,ולגבי מי שנשאר מאחור .
שההתמודדות עם החוסר,האין -היא כאובה ,מייסרת את הנפש גם לאחר ימים ,חודשים ושנים רבות .

אם רות' כתב זאת מנהמת ליבו כמייצג גבר לבן של התרבות המערבית בסוף ימיו -אז צריך רק לבכות ולהרגיש מיואש על הניכור ,הבדידות וחוסר הטעם שמחכה לנו מעבר לפינה .

אבל אני מאמינה ,ויודעת שאין זה כך .
ישנה אהבה גדולה שם,יש תמיכה רצופה וללא סייג ביקיר שהולך למותו,ישנם את הדברים -המחוות הקטנות והגדולות במודע ובלא מודע שעוטפים אותו ,ישנם את ההנאות הקטנות, הצחוקים והחיוכים ,וישנו גם את התסכול השקט ,החוסר אונים שאין מה לעשות ,זאת דרך חד -סטירית בשבילו ובשביל אלו שנותרים בחיים .

ספרו של רות' -תוצר ספרותי שאמור להתחכך במשמעות החיים והמוות -ולא משאיר מאחוריו שום חווית קריאה ספרותית ופילוסופית.

ספר לא קל לקריאה. גם לא אחיד ברמתו, חלקים מסוימים הם יפים מאד, בעוד שחלקים אחרים הם מייגעים, שלא לומר משעממים.
גבר מזדקן, בן 71, במצב בריאותי רעוע למדי, מוצא עצמו מעביר את סוף חייו בבדידות, שקוע בצער על הטעויות שעשה בחייו, על העוולות שגרם לאנשים שאהבו אותו. אבל בסך הכל הוא היה איש טוב. בן טוב, אח טוב, בעל טוב (רוב הזמן) וכן הלאה. אז מה בעצם השתבש? איך החיים שלו התגלגלו למין סוף עגום שכזה? צריך לקרוא כדי להבין, כאשר השגיאות הגדולות, ההחלטות הכי חשובות והכי הרסניות נחשפות, כמעשים שנעשו שלאחר יד, ללא מחשבה, ללא כוונה לפגוע.
מקור האור העיקרי בחייו היא בתו ננסי. אהבתי את הדרך שבא רות מתאר את מערכת היחסים בין האב לבתו. "הוא אף פעם לא באמת הפסיק לדאוג לה, גם לא הבין איך קרה שילדה כזו היא שלו."
יש שיר שמאד מתחבר לי לספר הזה, "עתיד" של גבריאל בלחסן:
"...
אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית.
לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק.
שלא אשאר ככה בלי כלום. עם קצבה וקופסאות כדורים. ויחלפו
השנים וארקב פה לבד.
..."
אם יש איזשהו מסר בספר הזה, אם יש איזשהו מסר שהרגשתי שרות מנסה להעביר לקוראים שלו, זה שאם התמזל מזלך ויש לך בת זוג אוהבת, תומכת, חברה טובה, אם יש לך מישהי כזאת, אז תעריך את זה, תעשה הכל כדי לשמור על הזוגיות הזאת, כי שום פרשת אהבים עם צעירה יפהפייה לא שווה את הריקנות שתלווה אותך עד סוף חייך.

קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה. זה לא ספר שגורם כאב בלב של עצב. זה ספר מזעזע, ספר קודר, אפל, חשוך, אפילו משתק. ספר שמשאיר אותך בוהה בנקודה בלתי מוגדרת בחלל ברפיון ידיים, בכהות ובלאות. ספר על הגורל הבלתי נמנע של כולנו – המוות. על התייצבות החיים מול המוות, ולא, זה לא סיפור בנאלי. זה סיפור על ההכרה בעובדת המוות המכריעה את הכל. הכרה אך לא השלמה, כי איך אפשר להשלים עם החידלון, עם האין. "העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל כך לא צודק, ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי". זהו הציר שעליו נסוב הספר כולו.

זה סיפור על אדם, בן שבעים ואחת, העומד ערב לפני ניתוח נוסף, השביעי בשנים האחרונות, שמטרתו לאפשר זרימת דם למוח, או במילים פשוטות - להשאירו בחיים. באותו לילה הוא נזכר בחייו, משנות ילדותו המאושרות בחנות התכשיטים של אביו, דרך חיי המשפחה העקלקלים שלו, שלוש נשותיו, שלושת ילדיו. ההתמודדות עם המוות של הוריו, והרגשת הבדידות שבעקבותיה. ווידוי אינטימי, שנקרא ללא הפסקות, של אדם זקן על מה שהוא היה רוצה להיות, על מה שהוא לא. על הטעויות, על הדברים שאי אפשר להשיב, על המציאות הבלתי ניתנת לשינוי.

לאורך כל הספר הקורא מקשיב להתמודדות עם הזקנה, לבלאי הגוף, לאבדן הכוח, לכאבים, הזקנה ש"היא לא קרב, היא מרחץ דמים". בעקבות ידידתו, הסובלת מכאבים בלתי מרפים ובלתי נתפסים, שנוטלת חופן כדורים ושמה קץ לחייה, הוא חושב לעצמו: "איך מישהו מחליט מרצונו לעזוב את המלאוּת שלנו למען אותו לא-כלום אינסופי? איך הוא היה עושה את זה? הוא היה יכול לשכב שם ברוגע ולהגיד שלום? היה לו הכוח למחות הכל?" (עמ' 116)
הפגישה שלו עם הקברן שחופר כבר שלושים וארבע שנים את הקברים בבית הקברות היהודי, שחפר את קבריו של הוריו וכנראה גם יחפור את קברו שלו, היא פגישה גרוטסקית מצד אחד ומרגיעה מצד שני. התיאור הלקוני של חפירת הקבר והשיחה עם הקברן היא, בעיני, הישג ספרותי.
זהו לא סיפור פילוסופי, זהו סיפור קצר ופשוט, תמציתי, עם תיאורים פשוטים, נוגעים, דוקרים, ובזה כוחו.

"אנחנו יכולים לומר עליו מה שבלי ספק אמרו יקיריו של כמעט כל מי שקבור כאן: הוא היה צריך לחיות יותר זמן. הוא באמת היה צריך" (עמ' 12).

קשה להמליץ על ספר כזה, אבל הוא בכל זאת מומלץ למי שמוכן להיענות 'לקריאה שנקראים החיים להתייצב מול המוות', באומץ ופחד גם יחד.

"דמיינו נער הדוהר על אופנוע בכביש צדדי. הרוח הולמת על פניו. הנער עוצם את עיניו ופורש לרווחה את זרועותיו, כמו בסרטים, מרגיש שהוא חי ומחובר כליל ליקום. הוא אינו רואה את המשאית המגיחה מהצומת. הוא מת מאושר. האושר כרוך כמעט תמיד בחוסר אחריות. אנחנו מאושרים במשך הרגעים הקצרים שבהם אנחנו עוצמים את עינינו."

הציטוט הזה לקוח מ"מוכר האתמולים", של ז'וזה אדוארדו אגואלוזה. זה מאד מצא חן בעיני, כשקראתי את זה, למרות שזה לא המפתח לאושר, חוסר אחריות, לפחות לא על פי הגיבור של פיליפ רות, או על פי פיליפ רות עצמו. לך תבדיל.

כלאדם מחפש אותו, את האושר ואת המשמעות שיש לחייו. והוא אכן נוהג בחוסר אחריות במהלך החיפוש הזה, שבו הוא לא מצליח לראות אף אחד חוץ מאשר את עצמו. הרבה מאד מעצמו. הוא אפילו לא מצליח לשים לב, בטח לא בזמן, לכך שיש אנשים שמושיטים לו ידיים, שמנסים לעזור לו להבין שאולי במקום כל הזמן לשעוט קדימה ולנסות דברים חדשים שווה לעצור ולהתבונן בכל מה שיש, גם אם זה לא נראה הרבה במבט ראשון, ואולי דווקא שם לגלות משהו ששווה להיאחז בו.

כלאדם לא יכול לעצור. בבדידות, בחשש ממה שלא ישאיר אחריו, בגעגוע לכל מה שהוא מסוגל להבין רק בדיעבד, מתנהל כלאדם בדרך החד סיטרית המובילה לשום מקום.

אני חייב לפתוח בהתוודות קצרה: תמיד רציתי לקרוא מספריו של פיליפ רות, והנה למרות שהספר הזה נראה מבין הספרים הכי קודרים שלו, מצאתי סופסוף את נקודת ההתחלה שלי בקריאה מבין מחשבותיו. לא פעם עוברת בראשי המחשבה שצריך להמציא המצאה כזאת שיהיה אפשר לבלוע תוכן של ספר כמו איזו קפסולה, כך שהעלילה שלו תשב במוחו של כל אחד, וזה מבין הספרים האלה, כי הוא עוסק ב(דרך שעושה האדם הנקרא להתייצב בפני המוות) נושא שבשלב מסויים בחיים מעניין ויעניין את כולם. הספר מבוסס על מחזה מוסר אנגלי ידוע מסוף המאה החמש-עשרה, והוא יחסית דיי דק (128 עמ'). כל מילה בו מדודה היטב. זה אולי ישמע כחלק מקידום מכירות של הספר, אבל זאת האמת עד שלא תסיימו את הקריאה בו לא תניחו את הספר לרגע מהיד, וגם אחרי שתסיימו אותו הוא ישאר לכם כחומר מחשבה. בקיצור לדעתי מבין ספרי החובה בכל ספריה.

אין לי הרבה מה להוסיף על הביקורות המצוינות שנכתבו לספר הזה כאן באתר. השם של הספר הזה "כלאדם" עומד כנגד כל נסיונות ההדחקה והוא מיועד גם ואפילו ובמיוחד לצעירים. זהו ספר החיים ספר המודעות פשוט ללא אשליות.וכמו שנכתב בספר " המתים והחיים הטיבטי" שהחיים הם המסע אל המוות שמתחיל מרגע הלידה. ידיעת המות חיונית לאיכות החיים ההדחקה וההתכחשות תפגום באיכותם. פיליפ רות מציב מראה ללא כחל ושרק וזו כניראה גם צוואתו.
אגב, למי שמעוניין, עוד סופרים כתבו בענין זה ספרים מצוינים שאני ממליצה לקרא: "אין מה לפחד" של ג'וליאן בארנס, "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" לשל אסקילדסן וכמובן ספר המתים והחיים הטיבטי".