ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 30 באוגוסט, 2011
ע"י דולדול
ע"י דולדול
ספר מעולה. כתוב היטב, בתמציתיות ממצה עד כאב.לא לחינם מתפללים יהודים"אל תשליכני לעת זקנה".
בספרו הראשון "תלונתו של פורטנוי" (קראתי באנגלית ואני מתרגמת את הכותר)תאר פיליפ רות את האם היהודיה המנדנדת וכמה קשה אתה.
בספר זה שנכתב עשרות שנים אחר כך, פיליפ רות הוא איש זקן מאוד והוא עוסק בשאלת סיום החיים. לאנשים צעירים זה באמת יכול להקרא כמו ספר אימה אבל לי זה נראה כמו ספר של חיים מלאי חרטה. הזקן בספר פספס את חייו. הוא נכשל בשלושת נישואיו, לא הצליח למצוא שפה משותפת עם שני בניו עד יום מותו. את האשה שאהב הוא רימה בשביל הרפתקאה שלא הייתה כדאית ובאחיו הבריא והעשיר - הוא מקנא.וכך כל חייו מסתכמים באכזבה מרה. רק בתו היא נחמתו היחידה אך גם היא עסוקה בילדיה ואינה נגישה.גם חברים לא הצליח לרכוש.
בבהירות קרה ומכאיבה הוא מבין כי ויתר על יעודו להיות צייר למען פרנסה. אמנם בזאת הוא הצליח אבל עכשיו כשהוא בגימלאות - גם זה נגמר ואין הוא יכול להפוך לצייר כי גם זה נמאס עליו.
בקיצור הוא נלחם על בריאות ושפיותו ומביט על כל השגיאות שעשה ללא יכולת לתקן שום דבר. אכן עצוב ומיאש.
13 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
טופי
(לפני 13 שנים ו-10 חודשים)
עצוב גורלו של אדם החש החמצה..
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
חמדת, יקירתי, כשאני
רואה בכל פעם בצמוד לשמי את המספר 53, אני מזדעזעת.
המספר הזה לא הולך איתי כל היום, ורוב הזמן אני מרגישה שבפנים אני בת 35. אבל מכיוון שאני נכנסת לסימניה אלף פעמים ביום, אני לא יכולה לשכוח בת כמה אני. וכן, נכון, המספר שמעל 50 הוא איתות עצוב למדי. |
|
|
חמדת
(לפני 14 שנים)
אהבתי . הולכת לקרוא את
הספר . בגיל שלנו{55} מתחילים הניצנים הללו לצוץ על פני ולמול מציאות חיינו כהורים ,כבני -זוג וכאנשים .
לאלון-דה אלפרט - אתה עוד צעיר בגילך וגם אם הינך חכם ואינטליגנטי כפי שהינך באמת .מה שרואים מכאן -בגיל 55 לא רואים משם מגיל 38 . |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
זה מה שכתבתי. ולא מדובר על גיל חמישים.
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
כן ולא. נכון שטוב להיות
צעיר, בריא ועשיר, כמאמר המשורר. אבל האם זה מה שמקנה אושר? הרי אם יבדקו (ובדקו) את אחוזי הנופלים לדיכאון קליני או אפילו לדיכדוך, אין קשר בין זה ובין המצב האובייקטיבי של הסובל. אנשים שיש להם הכל, כולל עלומים, יופי וכסף יכולים לחוש צער רב וחוסר סיפוק, לעומתם אנשים עם מעט מאוד מתנות מלידה הופכים לימון ללימונדה.
אני לא רוצה להשמע כמו פרסומת לאושר, כי אני בכלל לא. וישקר לך מי שיגיד שאחרי גיל חמישים לא חושבים על כך שהחלק היותר מוצלח בחיים- עבר. למעשה גיל חמישים הוא די נחמד: הילדים בגרו, יש נכדים בדרך כלל, אפשר לצאת ולכייף בלי בעיית שמרטף, המצב הכלכלי פלוס מינוס, הבריאות בדרך כלל די נוחה, הניידות, כושר גופני וכו', הלוא לא מדובר בזקנים וחמישים הוא הארבעים החדש. אבל... מתחת לכל הפוצי-מוצי מתקרבת הזקנה והתחושה שאופפת אותנו היא, שלא ירחק היום ונהיה זקנים. סתם ככה, שם כולל לקבוצה הכי זניחה בחברה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
נכון...
כמובן שהיכולת להוציא עוד מהחיים, להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחשוב חיובי, יו ניים איט - כל זה קריטי במובן של תחושת סיפוק או החמצה - וגם זה מה שכתבתי בביקורת שלי - האיש חי חיים שיכולים להיחשב מלאים וטובים, היתה לו קריירה משגשגת, חברים ושלוש נשים. אבל מה שמצמרר לדעתי בספר הוא לא איזו הסתכלות בנאלית שלו על חייו ותחושת החמצה או חרטה, שדווקא לא בולטת בכלל, אלא הגעגועים למשהו טמיר שעלומיו העניקו לו ונעלם, וסתמיות שהאיש חש יחד עם חוסר היכולת שלו להינות ולמצוא טעם במה שציפה לו כל "חייו" - מציור (שבו הוא מוכשר), מבניית קשר עם בתו וכו'. הוא מביט בחבריו שנמוגים לאטם, זה מסרטן וההוא מדיכאון, זו מכאבים או מגעגועים לבעלה, ויחד עם בריאותו המידרדרת קיימת ההבנה הנוראית הזו שחייו מאחוריו. הוא מסתכל על חייו ולא מבין מה עשה רע, ואיך היה יכול לעשות דברים אחרת. למזל יש גם יש קשר למה שקורה סביבו. אדם יכול להיות מאושר גם אם הוא נכה במאה אחוז וסובל מכאבים כרוניים, אבל זה יותר קשה.
|
|
|
אפרתי
(לפני 14 שנים)
אפילו לגיל אין ולא כלום
עם תחושת ההחמצה. אפשר ליפול תחתיה גם בגיל 40. יש אנשים מבוגרים בני 35 ויש צעירים בני 70 שמביטים קדימה בתקווה, וכל יום חדש הוא יום לעשות בו מעשה ולא לבכות את קודמו שנמוג לתהום נשייה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים)
למזל אין כלום עם תחושת הצלחה / החמצה של חיים.
לאישיות יש הכל. יש כאלה שיגיעו לגיל ויצטערו שלא עשו, שלא הצליחו, שברח להם הזמן ונעלמו להם החיים. אחרים יסתכלו אחורה בסיפוק. זה לא כי הם עשו יותר מהראשונים, זה כי הם ידעו לחיות ולא להצטער על מה שאין.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
אני רק מתאר לעצמי
שהפרספקטיבה שלנו על הספר הזה שונה לחלוטין. אני רואה בו סוג של עתיד איום אפשרי, ואת עשוייה לראות בו משהו שלא קרה, משהו שראוי אולי לחמלה, כי את נמצאת באותו גיל ואני מקווה שהצלחת, שאת לא חשה ולא תחושי את ההחמצה הנוראית שמרגיש גיבור הספר, ושאת מוצאת טעם ומשמעות ויופי.
אולם יש לי ספק אם יש לקח שאפשר ללמוד ממנו. הכול עובר כל כך מהר, ולצערנו לרוב התבונה לגבי החיים באה ברטרוספקטיבה, ולאחר שאין בה כל צורך. בוודאי שראוי לנהל חיים טובים ומהוגנים ומלאי אהבה וכסף, להרבות טוב ולשמוח. אך לאף אחד מאיתנו לא ניתנה היכולת לנבא מה יהיה, באיזה מסלול ייטב לנו ובאיזה מצפה לנו עתיד טוב פחות. אנחנו יכולים להגיע לזקנה מלאי עצב והחמצה, ויכולים להגיע מאושרים וטובי לב - ולמזל יש תפקיד משמעותי ביותר בכך. |
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
